ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סוד התשובה - ילדות שמובילה לבגרות

ע"י: מור כלפון

מהי מהותה של התשובה? תנועה פנימית ומחייה או תהליך דתי ומייסר? מור כלפון מעיין במושג התשובה המשתנה בין ילדות לבגרות


קימה באישון ליל לאמירת סליחות, אמירת פיוט 'עת שערי רצון' בחיל וברעדה בפתיחת ראש השנה, תקיעת השופר הרועמת שפולחת את הלב וגורמת לו לדפוק בחזקה, בכיו של החזן בעת אמירת הוידוי הגדול ביום הכיפורים, ההשתחויות בסדר העבודה, אמירת הפיוט 'אל נורא עלילה, התרועה הגדולה שחותמת את יום הכיפורים. אלו רק חלק מהחוויות שעיצבו בשבילי את אוירת הימים הנוראים וטבעו בנפשי את תחושת יד ה' הנוכחת ביתר שאת במציאות - "המלך בשדה".


בהתבוננות מבוגרת ומפוכחת נטיתי לזלזל בתחושות הלב הילדותיות. ראיתי את מקורן בהתפעלות חיצונית שנובעת יותר מן האוירה ופחות מהתוכן. מעין קריאה אל א-להים בחזקה[1], קרי, כפיה עצמית לתשובה שאיננה מלווה בשינוי אמיתי. בבגרותי הייתי חוזר ואומר לעצמי כי אינני יכול לכפות על עצמי לחוש בבת אחת תחושות של קרבה לא-ל ורצון לחזרה בתשובה. אם תחושות אלו לא צצות ועולות מתוככי נשמתי מעצמן אין סיבה שאכפה את עצמי לחוש כך. כפועל יוצא וישיר מתודעה זו חווית הימים הנוראים שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה. חדלתי להרגיש את המלך בשדה, לא יכולתי להתחבר לתפילות של סליחה ותשובה כאשר ידעתי שאין תוכי כברי, שלא חל בנפשי שינוי אמיתי. פחדתי כי תגובת הא-ל למעשי תהיה 'בפיו ובשפתיו כבדני - ולבו רחק ממני'.  


למרות כל זאת, בשוקלי על המאזניים את חווית הימים הנוראים ילדות כנגד בגרות, נראה כי דווקא חווית הילדות ה'שקרית' מקבלת את הבכורה. ההשפעה של הימים הנוראים ושל הרגשת המלך בשדה הצליחה לחולל משהו בנפש שלי, שינוי שלא חזר על עצמו בשנים לאחר מכן.


 


ציור דומה של חווית הימים הנוראים מופיע בדברי הרב סולובייצ'יק:



באורח דומה נשא עמו יום הכיפורים ניחוח מפעים שנותר עימי לתמיד. חשתי שאני ניצב אל מול דבר נפלא ומשכר, שאני עומד לנוכח מציאות מתגלה שלא ראיתי עד כה. מוכן הייתי לרוץ לקראתה, כדי שתחבקני ואאבד את עצמי בתוכה. בכל נראה שונה, נשגב ומסתורי. אור הירח החיוור והכחלחל, קרירותו הצוננת של ליל סתיו בהיר, העצים ועלוותם הזהובה, והכוכבים המנצנצים ברקיע - בכל דבר ראיתי מציאות חדשה ומסנוורת; מכל דבר עלה באזני קולי לחישתו של הא-להים. צעיר הייתי להבין מה הם חטא ופשע, וטרם הייתי מודע לצורך בכפרה. ועם זאת חשתי נקי ומרומם. עדיין אני זוכר את המיית לבי המגיב על אמירתו החגיגית של הקדיש שלפני העמידה. זכרונות אלה כולם הם שורשי השקפת עולמי וחוויתי הדתית.[2]


 


הרב רואה באותן חזיונות ילדות של הימים הנוראים שורש השקפת עולמו וחווייתו הדתית[3]! זאת למרות שצעיר היה מכדי להבין את תוכנם. החוויה היא לכאורה חוויה חיצונית לחלוטין. מדוע? מה גרם לרב לנטוש את עולמו הרציונלי ולתלות את יהבו בתחושות ילדותיות, רדודות ואולי ניתן אף לומר קמאיות? השאלה מתחזקת לנוכח יציאת הרב כנגד הפיכת היהדות לדת רומנטית[4] רווית טקסים[5] מלאי הוד והדר.


 


בכדי להבין את דברי הרב נצטרך קודם לכן להבין את מושג האמונה.



להאמין פירושו לדעת משהו מבלי להבינו, להיות משוכנע במשהו שאיננו ניתן להוכחה ולאישוש. זו גישתו התמימה של הילד, מחויבות המבוססת על חוויה פנימית, אינטואיטיבית, רגשית ובלתי ניתנת לביטוי, ולא על טיעון רציונלי הניתן להסבר.[6] וכך צריך יהודי לחוש את הקב"ה: "לידע" שיש מצוי ראשון, להגיע לוודאות אמוציונאלית בנוכחותו[7]


 


חווית האמונה היא חוויה סתומה ונעלמת מקורה ברגשות הלב הכמוסים שלא ניתן להעבירם לשפה או להסביר את צדקתם. יסודה בנשמת האדם, בילדותיותו, באמירה הסתומה כי להיות פירושו להאמין[8] על-כן טומנת היא בחובה את חווית הבדידות. כאשר אדם חש שהוא לא יכול להעביר את רגשותיו לרעהו הוא חש במשבר ובמצוקה. חוויה כה בסיסית ושורשית באישיותו של האדם נותרת טמונה בין חדרי ליבו.


 


חווית זו מוכרחה היא להיות חווית הילדות:



אם הזדקן האדם ובגר כולו, אם בוקר חייו חלף לגמרי והוא עומד, ברוחו ובנפשו, בצהרי יומו, משולל טל ילדות, אם כולו גדל - במחשבתו, ברגשותיו, במאוויו, באמונתו ובאימונו - איננו יכול לגשת אל הא-להים. הגדול הוא פיקח יותר מדי. התועלתיות היא נר לרגליו. אין חוויית א-להים מצויה בבעלי פרקמטיה. רק הילד מבקיע את כל הגבולות והמצרים, המבדילים את הסופיות מן האין-סוף. רק הילד באמונתו הפשוטה ובהתפעלותו המתיזה ניצוצות יכול לקפוץ קפיצת פלא אל חיק הא-להים. [...] רק הילד והנער יכולים לבכות ולהזיל דמעות. המבוגר, הזקן והגדול אינם מסוגלים להשתפכות נפשית כל-מקיפה וכל-חודרת כזאת. הכתר הנעלה ביותר, שבידינו לתיתו לאדם גדול, משובץ באבני חן הילדות והקטנות.[9]


 


ילד גדול לא בוכה! בחיינו הבוגרים אנו נוטים להטיל על עצמנו מלבושים רבים בכדי לא לפגוש בפגישה ישירה את תוכנה החי של המציאות. אנו רוצים לברוח מפחד כי כוחה המטלטל של המציאות יאיין את ה'אני' שלנו. כי אם אתן לסיטואציה להשתלט על רגשותי, אמליך אדון אחר לנפשי. האדם הבוגר אוסר את דמיונו במושכלו. רק הילד בעל הנפש הזכה נטולת המגננות מסוגל לגשת אל המציאות ולחוש את תוכנה החי. מסוגל לבכות כאשר הסיטואציה דורשת זאת ומסוגל להכיר ביד ה' המתגלה. מקור עליונותו של הילד נובע ממקום שפלותו - חוסר העצמאות. הילד לא רואה את ה'אני' שלו כמנותק מאביו, מאמו, מא-לוהיו ומן העולם שסביבו, אלא להיפך, הגדרתו העצמית היא כחלק מאישיות גדולה שמכילה את הסובב אותו. אחדות הקיומית זו מאפשרת לילד לחזות את פני א-לוהיו ולהרגיש באמת את אור הזמן המאיר בתכונתו.


 



אין הקב"ה מזדקק לאדם אלא כשהוא פושט את עטיפת הגדלות והגאות החופפת על הילד הקטן המתחבא אי-שמה בנקרי אישיותו. אין לבוא אל מלך מלכי המלכים בלבוש גדול דעה. רק על ידי המעטת הדמות האנכית והשפלת הקומה האינטלקטואלית זוכה האדם לקבלת פני השכינה. הקטן נכנס לפני ולפנים, הגדול נשאר בחוץ.[10]


 


חוויה זו היא חווית התשובה. קריעת האדם את המלבושים שלבש בכדי להגן על אישיותו ועמידה נוכח ה' - 'מבשרי אחזה אלוה'. למרות הקמאיות של חוויה זו ואולי בגללה רווויה התשובה סבל וקושי. האדם נדרש להקריב בפני א-לוהיו את אישיותו ולפגוש בו ערום כביום הולדו.


 


בקריעה זו מגלה האדם כי אישיותו היא כפולת פנים.



שתי מגמות יסוד בולטות בתכונות האדם, אשר הראשונה שבהן מבטאת את העלמא דאיתגליא, הוא עולם הנגלוֹת, האישיות הפתוחה שבו. תכונה זאת נשקפת מתוך עיניו הסקרניות של האדם, והיא מגיעה לכלל ניסוח על ידי כוח הדיבור שבו ניחן. לכאן שייכת גם שאיפתו של האדם לחופש, לעצמאות ולחיי רווחה - השאיפה להגשים את רעיון כבוד האדם ביחסיו עם החברה, להגשים, ולוא בזעיר אנפין, את הרעיון של "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבֹא מלך הכבוד" (תהלים כד, ט). כשם שהקב"ה נקרא מלך הכבוד, כך גם האדם צריך להיות איש הכבוד. וקיימת מגמה שנייה, והיא קדושת האדם הנובעת מתוך "עלמא דאיתכסיא", מתוך האישיות הטמירה, שאינה באה לידי ביטוי על ידי דיבור. אוצר הלשון שלנו חסר מלים כדי להביע כיאות את הרצון הפנימי.[11]


 


בהסרת המסכה של 'עלמא דאיתגליא' מגלה האדם את אישיותו הילדותית ששורשה ב'עלמא דאיתכסיא'. השב בתשובה זוכה להכיר את עולמו הפנימי שהוסתר עד כה עמוק עמוק מאחורי מנגנוני ההגנה האנושיים ומאחורי חטאיו. סודה הגדול של התשובה הוא כי "עד כמה שלא יגדל ויכבד עוון האדם, הוא אינו חודר למסתורין של נפש האדם. תמיד-תמיד נשאר באדם משהו שהוא טהור, יקר וקדוש. אילו הכל היה נשחת, אילו החטא היה מכלה את כל האישיות עד בלי השאר לה שריד - כי אז היתה התשובה דבר בלתי אפשרי. בתשובה באה לבטוי האידיאה כי בפנימיות נשמתו של האדם נשארת בכל טומאותיו נקודה אחת טהורה."[12] "וזה כל עניין התשובה הכרה עצמית וידיעה עצמית.[13]


 


בתפילתנו בימים הנוראים אנו מבטאים את רצוננו לשוב לאישיותנו הילדותית, להסיר את המחיצות שהליטו בעד אור ה' מלהיכנס לתוככי נשמתנו.


תפילה משמעה קורבן, הענקה בלתי מסויגת של האני כולו, השבת הגוף והנפש לה', השבת כל שברשות האדם וכל שיקר לו. התפילה היא השבתה של זכות הבעלות הא-לוהית על כנה, זכות מוחלטת ומקפת-כול. הקריאה: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלתו שם לעולה", מכוונת כלפי כל בני האדם. במענה לקריאה זו פונה האדם בתפילה, בבחינת מעשה של קורבן[14]


 


שני אירועים מכוננים אירעו בראש השנה ועיצבו/ביטאו את מהותו של הזמן. הראשון שבהם הוא עקידת יצחק שטבעה בליבות ישראל את יסוד מסירות הנפש לקיום רצון הא-ל הנסתר והנעלם. הכניעה בפני רצון הא-ל הנעלם משקפת את ויתורו של האדם על עצמאותו וחופשיותו ואת רצונו להיות כלי וביטוי למחשבת קונו. בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה עלינו למלך. לא כמלך שאחראי לכלכלתנו ורווחתנו אלא כאדון שאנו עבדיו השולט על כל פעולותינו. האירוע השני והראשון במעלה הוא בריאת העולם - "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם". בריאת העולם משקפת את מידת הדין, הפגישה עם הקב"ה היא פגישה עם 'הא-ל הגדול גבור והנורא אשר לא ישא פנים'. התזכורת השנתית כי הקב"ה הוא בורא העולם טומנת בחובה אמירה מוסרית. אם אנחנו ברואיו של הא-ל אנו נקראים להיענות לתכנית שהציב בבריאת העולם ולכופף עצמנו בפני חכמתו שאין בלתה.


בצורה פרדוקסלית נסיגתנו בפני הא-ל מבטאת את נסיגתו בפנינו.



שורשיו של מוסר הנסיגה נעוצים כבר בסוד הצימצום, הסוד העתיק שאילולא הוא - לא רק בניין המקדש - אלא אף בריאת העולם היתה מן הנמנע. [...] מעשה בראשית צימצום ונסיגה הוא. משל צימצם א-לוהים את עצמו להותיר מקום לעולם הסופי. הוא ברא את עולמו בהתמסרו לתנועה של נסיגה. למען אהבתו לאדם ולעולם זנח אלוקים את האין-סוף וכביכול סר הצידה. [...] אם אמנם נסוג א-לוהים, וממעשה זה של צימצום נמשכת בריאת העולם, הרי אנו נקראים לילך בדרכיו, לאור העיקרון של חיקוי הא-ל.[15]


 


כאמור התשובה מאיינת את אישיותו הגלויה של האדם וחושפת את אישיותו הטמירה. בשל כך השפה המתאימה בהקשר זה היא שפה של עקידה והקרבה ובסופו של עניין של סבל. סבל זה הוא ביטוי ישיר לברית אמיתית בין האדם ובין א-לוהיו. "מה היהדות דורשת מעמך? כי אם לקיים את דברי הכתוב: 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'; להתרצות לסבל, לשאת את נטל הנצח, אף-על-פי שהיד כהה ועייפה, ולצפות לישועת ה'"[16] 


 


כאן מתרחש הנס הגדול והמסתורי, מידת הדין מהפכת עצמה למידת הרחמים. הקב"ה מגלה את רחמיו וגואל את האדם מייסוריו. סבלו הגדול של האדם שנובע מעקידת אישיותו על מזבח ה' הוא שפותח לו את הצוהר לגילוי אמיתי עם הקב"ה, גילוי שמרוממו והוא המקור לגדלותו[17] של האדם.


 



כשהבורא מתגלה גילוי אישי ייחודי זוכה אדם בייחוד האישיות ואפשרות ההתייצבות לעומת ה' וקביעת יחס של נוכח - אני, ו"אתה", ושל נסתר - "אני" ו"הוא" - בינו ובין ה'. הגילוי האלוהי מרומם את האדם מנפש חיה לרוח ממללא, מעצם לאישיות, מבריה אטומה לפתוחה. גילוי זה לא נפסק מעולם, כי הלא בהיפסקו תפסק תודעת הייחוד האישי בעצמותו.[18]


 


מקור גדלותו של האדם ועליונותו על הבריאה נובע מחסדיו האינסופיים של הא-ל. הקב"ה חנן את האדם ונתן לו את האוטונומיה ליצור ולחשוב, לפרוץ ולגדול. תודעתו העצמאית של האדם ונפרדותו מאפשרות לו לקחת חלק בעיצובה של הבריאה. ה' צמצם עצמו לצדדים וקרא לאדם לרדות בארץ ולכבוש אותה, להיות אדוני העולם.


נמצאנו למדים כי סודה של התשובה הוא גדול מנשוא. פותחת היא בהתכללות מוחלטת של האדם כלפי קונו, כילד בפני אביו ואמו. ממשיכה בחווית הסבל הגדול של עקידת העצמאות האישית ומסיימת בגאולת האדם ע"י א-לוהיו, בחן וחסד שנוסך הקב"ה על ברואיו שנותן להם לקחת חלק ביצירת עולמו.


 



דרך בת שני שלבים מוליכה אל הא-להים. הייתי אומר כי את השלב הראשון ניתן להגדיר כ"קטנות המוחין", ביטוי המציין נאיביות ואמון מלא ילדות הירואית, ואילו לשלב השני ראוי לקרוא בשם "גדלות המוחין", בגרות הירואית, השלב שבו מתעוררת חווית המפגש מלא האור שבין הא-להים והאדם.[19] 





[1] כמעין חזרתם בתשובה של אנשי נינוה - "אמר רבי שמעון בן לקיש תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה מה עשו רבי חונה בשם ר' שמעון בן חלפותא העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ [...] אמר רבי אחא בערביא עבדין כן ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל א-להים בחזקה מהו בחזקה אמר רבי שמעון בן חלפותה חציפא נצח לכשירא כל שכן לטובתו של עולם וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם אמ' רבי יוחנן מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו" (ירושלמי תענית ב,א)


[2] זמן חירותנו, ערב מהולל - ליל הסדר, עמ' 13-14


[3] במקומות רבים הרב סולובייצ'יק תולה את בעיות האמונה של יהודי ארה"ב בחוסר יכולתם לאחד את עולמם הרגשי-אמוציונלי עם עולמם הדתי. או במילים אחרות בחוסר היכולת בתשוקה לקיום רצון ה'.


[4] "הדעה השולטת עכשיו ברשות הרבים של אישי הדת [...] כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת, רכה וענוגה; הרי היא נחל עדנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום. האדם "הבא מן השדה עיף" - מן שדה מערכות החיים ומלחמתם, מן הרשות החילונית המלאה וספוגה ספקות וחששות, הכחשות והזמות, התנגשות והאבקות - מתרפק על הדת כתינוק על אמו ומוצא בחיקה "מקלט ראשו, קן תפילותיו הנידחות", נוחם על כל אכזבותיו ויסוריו. [...] אם רצונך לשבור מנוחה בלי מחיר חבלי הרוח - כלך לך אצל הדת! רצונך בשיווי משקל פסיכי, שאינו תלוי בתהליך השתלשלות הדרגית - כלך לך אצל הדת! אם רצונך בתמות ושלמות רוחנית, בסיפוק נפשי ושביעת רצון, שאין לבטי התודעה ויסוריה יוצרים אותם - כלך לך אצל הדת! "לך לך מארצך" המלאה רוגז ומכאובים ומתיחות, "וממולדתך" הגועשת והזועפת והסוערת - "אל הארץ", שמנוחת שלום ושלוה חופפת עליה, לארקדיה, ששם שולטת הדת. [...]‏כמדומני, שאין צורך בביאור הזיוף, שמוכח מתוכה של השקפה זו..." (איש ההלכה, הערה 4, עמ' 12-13)


[5] מה דודך מדוד, עמ' 93


[6] זמן חירותנו, הסמליות של המצה, עמ' 60


[7] על התשובה, היחס בין תשובה לבחירה חופשית, עמ' 204


[8] איש האמונה, עמ' 10-11


[9] דברי הגות והערכה, פליטת סופריהם, 158-159


[10] דברי השקפה, על אהבת התורה וגאולת נפש הדור, עמ' 207


[11] ימי זיכרון, תשובת ישראל באיתכסיא ובאיתגליא, עמ' 218-219


[12] על התשובה, היחס בין תשובה לבחירה חופשית, עמ' 255


[13] ימי זיכרון, תשובת ישראל באיתכסיא ואיתגליא, עמ' 225


[14] דברי הגות והערכה, גאולה, תפילה, תלמוד תורה, עמ' 270-271


[15] דברי הגות והערכה, גאון וענוה, עמ' 220-221


[16] דברי הגות והערכה, מה דודך מדוד, עמ' 96


[17] "סיבת חבלי היצירה ידועה ומוסברת יפה בקבלה. [...] הבורא צימצם עצמו כביכול כדי לפנות מקום לנבראים לקיומם, על אף שרבים מהם מחרפים ומגדפים אותו - וזהו קרבנו הגדול. הצער הא-להי מכונה בקבלה בשם "שכינתא בגלותא", "מלך אסור ברהטים". לפיכך האדם, שנועד להיות יוצר, צריך לסבול ולהתייסר כדי ליצור משהו. הייסורים הם לפי מידת חשיבותה של היצירה. יצירות פשוטות נוצרות ביתר קלות, ואילו את היצירות החשובות ויוצרן האדם ומשיגן בייסורים קשים יותר." (ימי זיכרון, כנסת ישראל בסוד היצירה והתיקונים, 98-99)


[18] ובקשתם משם, 226-227


[19] זמן חירותנו, הסמליות של המצה, עמ' 60

 

 

בית המדרש