ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איך משיבים את השמחה לשמחת תורה?

ע"י: אביאל רוזנברג

למה חג שמחת התורה זוכה לאהדה כה נמוכה? מה ניתן להציע בכדי להשיב את השמחה לשמחת התורה?

 


כולנו מכירים את הסיטואציה בה יש מעגל חלקי סביב הבימה, השיר 'טוב לי תורת פיך'  מתנגן לו בפעם האלף וכולם מחכים שהגבאי יגאל אותם מההקפה האינסופית הזו. נושאי הספרים נזכרים במסע האלונקות ומתקשים למצוא מחליף ואפילו הילדים עם הדגלים כבר הלכו לשחק בחוץ. בכיסאות בשולי בית הכנסת מצטברים להם הנושרים שהעדיפו את קריאת העלונים על פני הקפת הבימה. כך אנו מוצאים את עצמנו תוהים מה בדיוק שמח בחג הזה שנקרא 'שמחת תורה'.


בסקר לא מייצג שערכתי לאחרונה עולה כי החג בעל האהדה הנמוכה ביותר הוא שמחת תורה. זהו חג בו המסגרת המשפחתית חלושה ועיקר המוקד נמצא בבית הכנסת. אולם איכשהו בבתי הכנסת נוצרה אוירה מלאכותית בה הפליי-ליסט של השירים נגמר, כולם יושבים סביב עייפים מהריקודים ומייחלים לסיום ההקפות המייגעות. חלקנו נמנעים מראש מכל הסיטואציה ופנים למנייני אקספרס המקיימים את מצוות שבעת ההקפות כפשוטן. הנוער חושב על כל מקום אפשרי בו הוא יכול להיות מלבד בית הכנסת הקהילתי ומשאיר את הוריו המבוגרים לשמוח בלעדיו.


תיאור זה מאפיין את פלח האוכלוסייה האשכנזי-ציוני-דתי הקלאסי במחוזותינו. במאמר קצר זה ברצוני לסקור את הסיבות האפשריות לכישלון החג הזה ולנסות להציע מספר רעיונות להחזרת הצבע לחג.


בני עקיבא לקחו לנו את הילדים!


יש שמפנים את האצבע המאשימה כלפי תנועות הנוער והישיבות הגבוהות. כאשר שמחים ורוקדים מקומם של בני הנוער הינו קריטי משום שחיוניותם חשובה ביותר למרקם הקהילה. תנועות הנוער והישיבות שלקחו את ילדינו לשמח בכל מיני מקומות אחרים, השאירו אותנו ההורים בבית כנסת ריק מילדים ומשמחה. בקצרה, אילו היו כל הילדים נשארים בביתם ורוקדים את אביהם בשמחת התורה אזי כל הסיטואציה בבית הכנסת הייתה אנרגטית יותר וממילא שמחה. זאת ועוד, אבות אשר ילדיהם באים לשמוח מרגישים יותר צורך להיכנס למעגל ולשמוח גם כן, בעוד אבות אשר ילדיהם יצאו לשמח בדרום, יכולים לשבת בצד ולשוחח ביניהם בענייני דיומא...


כשאי אפשר לשמוח הולכים לשמח


ניתן לומר כי הסיבה המרכזית בעקבותה הולכים בני הנוער לשמח במקומות לא להם היא הרצון לתרום ולממש אידיאלים שונים. עם זאת, ברצוני לבחון את האפשרות שמא ההליכה לשמח היא דרך התמודדות של בני הנוער עם אותה תופעה של חוסר שמחה. לאמור, כשם שההורים בורחים משמחת התורה למניינים המוקדמים וכדומה הילדים בורחים 'לשמח' את הנדכאים. במילים אחרות, האם אותם נערים שהולכים לשמח יכולים גם לשמוח לבד? אולי הפנייה לשמח אחרים נובעת מחוסר היכולת לשמוח בעצמנו עם הקהילה שלנו?


השאיפה לחרוג


יש בנו רצון עז לשמחה סוחפת, עשירה ועמוקה בשמחת תורה ולכן קשה לנו להסתפק בעוד חג של אוכל תפילה ושינה. גם הפרויקטים סביב בית הכנסת, אם זה הקידוש, הישיבה סביב שולחן הכיבודים, השתיה וכדומה לא מספקים אותנו. יוצא אפוא כי מעבר לכל הסיבות האובייקטיביות, האכזבה המלווה תמיד את החג הזה הינה תוצר של הציפיות אותן אנו יצרנו במו ידינו. בגלל שאנו מצפים מעצמו לרקוד במשך שעות ארוכות אנו מאוכזבים מהדלות ומהעייפות. נראה כי דווקא הציפיות העצומות אותן אנו יוצרים הן העומדות בעוכרנו.


המסורתיות


יש התולים את שורש הבעיה בשואה - אז איבדנו את חוט המסורת של בית אבא. החרדים משמרים איזה מסורתיות מסויימת, כך גם בני עדות המזרח אולם החברה הציונית דתית נמצאת במעין ניתוק. אין לנו תרבות שורשית עמוקה ולכן אנו מנסים ליצור אותה יש מאין. תיאור זה איננו בהכרח שלילי משום שהוא באמת מאפשר לנו ליצור אוירה ארץ ישראלית בריאה אשר ברוב המקרים יוצרת בהצלחה תמהיל מאוזן. עם זאת, בשמחת תורה, הציונות הדתית לא מוצאת את ידיה ורגליה ולכן כל פעולות השמחה יוצרות אצלנו אווירת ניכור ובאסה וממילא חג זה נכשל בבתי הכנסת שלנו.


להשיב את השמחה!


בין אם נתלה את הדברים בתנועות הנוער, בין אם בציפיות הלא ראליות ובין אם בתלישות ובניכור עומדת השאלה כיצד ניתן לגאול את שמחת התורה שלנו. אני מניח כי תשובות רבות ניתן להעלות לשאלה זו וכי בכל מקום ובכל משפחה התשובה תהיה שונה. ניתן להניח גם כי שורש הבעיה נעוץ עמוק בתפיסת העולם הדתי והרגשי שלנו אולם קצרה היריעה ולכן לא נעמיק עד כדי כך.


ההנחה הבסיסית היא כי קודם כל הפתרון צריך להיות פנים קהילתי ומשפחתי. לאמור, בשלב הראשון יש להגדיר את המעגל הבסיסי של המשתתפים כאשר גם הילדים, גם בני הנוער וגם ההורים מהווים חלק מהמהלך. זה לא חג של ילדים עם דגלים, לא של נערים 'משמחים' ואף לא של ההורים בלבד. זהו חג המורכב מכל השכבות הללו יחדיו המרכיבים בסך הכולל קהילה בריאה ושלמה.


בשלב השני לאחר שיצרנו לעצמנו עמוד שדרה של קהילה יש לשבת יחדיו ו'לתפור' את החג למידות שלנו. קהילה המחוברת למטבח, יכולה לבנות את החג סביב שולחן מרכזי עם מאכלים שונים, שתיה וכדומה. קהילה המחוברת יותר לריקודים ולפעלתנות יכולה להמשיך עם הפורמט של הריקודים. גם כאן, יש קהילות הבנויות לריקודים של שעות והרקדה בכל רחבי העיר, ויש קהילות שיכולות להסתפק במספר דקות - ואין האחת פחותה מרעותה.


לסיכום, בכדי להשיב לשמחת תורה את השמחה יש לפעול בשני מישורים. הראשון הוא כלפי פנים בו אנו מחזקים את יסודות הקהילה - מהגיל הרך ועד גיל הזהב. השני הוא ביחס לציפיות שלנו מהחג כאשר עלינו להתאים את כמות הריקודים ומשכם לאורך רוחה של הקהילה. אני מאמין כי כאשר הקהילה תחוש בנוח עם החג, כאשר נצליח להתגבר על האנטיגוניזם, נוכל באמת לשמוח בשמחת התורה ולאהוב את החג הזה בלב שלם.



חג שמח!


 

 

בית המדרש