ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קול מבשר ואומר-קולה של גאולה

ע"י: הרב אבי בלידשטיין

הרב אברהם בלידשטיין מוצא משמעות מיוחדת להושענות בהושענא האחרונה שהיא היוצאת דופן- קול מבשר ואומר


ההושענות
להושענא רבה (לפי נוסח ספרד) מורכבות מכמה פיוטים. המשותף לכל ההושענות האלו הוא -
הקריאה לישועה. "הושע נא". כולן - מלבד האחרונה, שהיא יוצאת דופן לא רק
ביחס לשאר ההושענות, אלא ביחס לכל תפילות המוכרות לנו. כוונתי לקטע "קול מבשר
מבשר ואומר", המתאר כל מיני קולות שיישמעו בגאולה העתידה - כגון "קול
דודי הנה זה בא", "קול נשמע בכל גבולך הרחיבי מקום אהלך", וכן
הלאה. הקטע הזה, המסיים את ההושענות אכן מהווה שיא בתפילת הושענא רבה, אבל יש לו
גם מאפיין ייחודי.


 


מה שיוצא
דופן הוא, שאין כאן בקשה לגאולה עתידה, אלא תיאור של הגאולה כאילו שהיא מתרחשת
בהווה. בשאר ההושענות יש תמיד בקשה לישועה עתידית. ובתפילה בכלל, אם יש
תיאור הווי, הרי שזה שייך יותר לחלק השבח בתפילה, על דברים שאכן כבר קרו.
ואילו כאן מתואר קול שיוצא כעת בעולם, והוא קול שמבשר את הגאולה. הנה חלק
מהפיוט:


 


קוֹל          בָּא בְּרִבְבוֹת
כִּתִּים.            לַעֲמוֹד עַל הַר
הַזֵּיתִים.                   מְבַשֵּׂר
וְאוֹמֵר:


קוֹל          גִּשְׁתּוֹ
בַּשּׁוֹפָר לִתְקַע.          תַּחְתָּיו
הַר יִבָּקַע.                           מְבַשֵּׂר
וְאוֹמֵר:


קוֹל          דָּפַק וְהֵצִיץ
וְזָרַח.              וּמָשׁ חֲצִי הָהָר
מִמִּזְרָח.                   מְבַשֵּׂר
וְאוֹמֵר:


קוֹל          הֵקִים מִלּוּל
נוֹאֲמוֹ.            וּבָא הוּא וְכָל
קְדוֹשָׁיו עִמּוֹ.               מְבַשֵּׂר
וְאוֹמֵר:


קוֹל          וּלְכָל בָּאֵי
הָעוֹלָם.              בַּת קוֹל יִשָּׁמַע
בָּעוֹלָם.                    מְבַשֵּׂר
וְאוֹמֵר:


 


בבסיס הפיוט
עומד הביטוי "קול מבשר ואומר". בכל שורה בפיוט מתווסף בלב הביטוי הזה
פירוט של הקול. אבל בשום מקום בפיוט אין בקשה שנשמע את הקול הזה, אלא תיאור של
הקול הזה כקול נוכח בהווה, קול שאנחנו שומעים כרגע.


 


כשאני אומר
את הפיוט הזה יש לי תחושה כאילו אני שומע את הקולות האלה ממש כרגע. אמנם אני מודע
לכך שהקולות הממשיים שסביבי הם של הקהל שאיתו אני מתפלל. אבל אני מרגיש שכולנו
ממלאים תפקיד באיזו שהיא הצגה של מה שאמור להיות - אמור להיות בעולם כרגע קול ממשי
של גאולה. זאת הנקודה. בפיוט הזה, יותר משאנחנו מתפללים, מרוב ההשתוקקות שלנו
לגאולה, אנחנו ממלאים את תפקידו של הקב"ה בהצגה.


 


אולי לכן
אני מרגיש כזו התלהבות בחלק זה של ההושענות - זוהי אקסטזה כפולה. מחד, משמיעת קולו
של הקב"ה, כביכול, ומאידך, מהניסיון להשמיע את קולו של הקב"ה.

 

 

בית המדרש