ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סבא ונוח יוצאים מהתיבה

ע"י: הרב שי פירון

סבא וסבתא, תלמידיו של נוח למדו אותי שיש חיים אחרי המבול. לגיטימי לשקוע בעבר אבל אפשר גם לצפות פני עתיד. הרב שי על תחושות נח אחרי המבול בעבר ובהווה

דמותו של נח מסעירה אותי בכל פעם מחדש.  " פתאום כל  היקום חרב: האנשים מתים, כל הצומח נעלם, תרבות שלמה קרסה,'אַין' אחד גדול. הסערות מטלטלות את התיבה, "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם".  

 נח מצטווה: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּך". לא פעם, ניסיתי ללוות בדמיוני את נח ברגעים הראשונים שלאחר פתיחת דלת התיבה. ברגע אחד נח מגלה שהוא נמצא במקום זר ולא מוכר "וַתָּנַח הַתֵּבָה ... עַל הָרֵי אֲרָרָט"  כשמסביבו  הרס מוחלט. עולם נעלם באחת.

מה הוא חש?! כיצד  הגיב?!  ובעיקר, מטרידה אותי השאלה: מהיכן הוא שאב כח לבניה מחודשת של העולם?!

בדרך כלל אנו מתרכזים בלימוד פרקי המבול. מומלץ ללמוד  גם את פרקי היציאה מן התיבה.

 סבא יעקב וסבתא רחל, חיו בימי המבול. באחת, חרב העולם שהכירו. מאות שנים של קהילות יהודיות מפוארות, של חסידות  והשכלה נמחו באחת. סבא נשא אישה בימים שלפני המלחמה הנוראית ההיא. אחיו של סבא נשא לאישה את סבתא. הם היו שני אחים הנשואים לשתי אחיות. לסבא נולדו ילדים וגם לסבתא ובעלה נולד ילד קטן וחמוד. והנה, באחת, באו שנות הזעם הנורא. חלק מהילדים מתו או נרצחו וכך גם בני הזוג. "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה".

, (כמעט) כולם הושמדו. 

סבא וסבתא מצאו תנחומים זה בזרועות זה והקימו, בתוככי המלחמה, במחנה העבודה בו  משפחה חדשה. סבא הביא עימו מנישואיו הראשונים את הדוד צבי ואימא נולדה  בסוף ימי הזעם,  כאילו גם הם שמעו  את הקול : "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ". והנה, הגיעה היונה ובשורה חדשה גרמה לסבא לצאת, דלתות 'תיבת נח' שלהם, דלתות מחנה העבודה נעקרו, ומכאן הם יצאו לעולם חדש. מה ראו? עולם חרב! את הקרובים והרחוקים לא מצאו. את בתיהם הקודמים, בזזו! הדלת נפתחה  והמראה מזעזע!

לא זכיתי שיספרו לי על תחושותיהם. מאז, אני נאלץ לתור אחרי רגשות של אחרים ולנסות ללמוד מהם, משהו, על סבא וסבתא שלי. כך מתארת בלה ברוור, ניצולת אושוויץ את רגעי השחרור:

"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה – הכל נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו – ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים - ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאד [מפני] שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא" (כאב השחרור, הוצ' יד ושם)

 מנין מצאו כוח לאהוב? מנין מצאו כוח להוסיף ולהביא ילדים אל העולם? מנין שאבו את הכוח, לעלות לארץ ולבנות מחדש בית, לפתוח חנות, ללכת   לעבודה, לחנך ילדים, לגדלם, להשיאם?!

 סבא וסבתא, תלמידיו של נוח למדו אותי שיש חיים אחרי המבול. לגיטימי לשקוע בעבר אבל אפשר גם לצפות פני עתיד. אומנם, כוח החיים לא אפשר לסבא להתחמק מתהיות אמוניות חריפות שליוו אותו. סבא בחר לנהל דיאלוג של כעס עם ריבונו של עולם. ואני, בדרכי שלי, חזרתי לעולם בו חי סבא, לפני הימים הנוראים ההם. הדיאלוג המתמיד אותו אני מנהל עם סבא וסבתא, מוביל אותי מנבכי העבר אל עבר העתיד. כך, בכל שנה, כמו השבוע, אני מלווה קבוצה של תלמידים על אדמת פולין ומנהל שיח נוקב עם סבא וסבתא. בעיקר, מודה להם על שלמדו אותי לרצות לתקן ולבנות.

המאמר יפורסם בעיתון 'ישראל היום' לשבוע פרשת נח תשע"ב

 

 

בית המדרש