ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בתולה נשאת ביום הרביעי

ע"י: הרב מומי פאלוך

הרב מומי עורך ניתוח מקיף על הסוגיה הראשונה במסכת כתובות. במהלך העיון במקורות ניתן לראות זויות שונות בתקנת ´שקדו´ ולחקור האם מדובר בערך או מוסד

פתיחה

כל הקורא את המשנה עומד מיד על החוסרים המופיעים בה. המשנה קובעת הלכה ומצרפת לה נימוק, ואולם הנימוק אינו מכסה את ההלכה כולה. במשנה נקבע שבתולה נשאת ביום ד' ואלמנה ביום ה'. הנימוק, שמבוסס על ימי המושב של בית הדין והרצון שהבעל יגיע למחרת הנישואין, אינו מבהיר מדוע לא תנשא ביום א' וכן אינו מבהיר מדוע אלמנה נשאת ביום ה'.

בדברינו הבאים נעסוק, בעקבות הגמרא בבבלי ובירושלמי, בנימוקים השונים של יום הנישואין ובהשלכות הנובעות מכך. בטרם נפתח את הדברים נבהיר את הקשיים שבמשנה א'.

 

פרק א משנה

להבנתי ניתן לבאר את החסרון המופיע במשנה אם נבין את מקומה של משנה א' בפרק זה. פרק א' של כתובות עוסק בטענת בתולים. לפרק זה שני קבצים עקריים:


  1. גובה הכתובה – משניות ב-ה.

  2. טענת בתולים – ו-י.

שני הקבצים מסתיימים בתאור המצב אצל קבוצות מיוחסות – הכהנים. יש להעיר שהתאור הוא הפוך במשנה ה' מתוארת העובדה שגובה הבתולה של בת כהן כפול מזה של בתולה רגילה (חומרא), ואילו במשנה האחרונה בפרק מתוארת מציאות של קהילה מרובת כהנים ובה ניתן לבטל ברוב חששות וספקות של מעמד אישי (קולא).

 

גובה הכתובה וטענת בתולים

משנה ב פותחת בכותרת כללית המבהירה את ההבחנה שיש בין בתולה ואלמנה. משניות ב' וד' מיישמות את ההבדל הנ"ל ומנוסחות כתמונת ראי. גרושה ואלמנה מן האירוסין כתובתן מאתיים ואילו מן הנישואין כתובתן מנה. משנה ג' מהווה חריג לכלל זה ובפרט ליישומו המופיע במשנה ב', וקובעת (לר"מ) שמוכת עץ כתובתה מאתיים אף שאינה בתולה. דברי ר"מ אלו מלמדים שההבחנה אינה נעוצה בהבדל הפיזיולוגי, האם ישנם בתולים או לא, אלא בהשלכות הנפשיות הנגזרות מכך. ההבחנה בין בתולה ואלמנה נוגעת בשאלה האם האישה היתה בעולה לאיש, וחוותה קשר נפשי וגופני עם אחר או לא.

במהלך המשניות המפרטות את גובה הכתובה ישנה סיומת קבועה: 'יש/אין לה טענת בתולים'. לאמור, גובה הכתובה מהווה בסיס ותשתית לטענות שבין האיש והאשה. האיש יכול לטעון כנגד ארוסתו טענת בתולים שתוכנה מבוסס על התחייבות עודפת שהתחייב לה לפני הארוסין (מאתיים במקום מנה). טענה זו מפורטת היטב בקובץ השני. משנה ו מפרטת את טענת הבתולים שבין איש ואשתו סביב ההבחנה הבסיסית בין בתולה ובעולה: הוא אומר שנשאה בעולה, והיא אומרת שנשאה בתולה. משנה ז לעומתה מפרטת טענת בתולים מסוג אחר ומבוססת על ההבחנה שקיימת במשנה ג – מוכת עץ ודרוסת איש. הוא אומר שהיא דרוסת איש והיא טוענת למוכת עץ.

משנה ה'1 כמו מקבילתה, משנה ג, מהווה חריג להלכה המרכזית של קובץ זה. ואולם החריגות שבה אינה ביחס לגובה הכתובה, אלא ביחס לזכות לטעון טענת בתולים. בנסיבות אלו המופיעות במשנה ה' בו חתן אכל אצל חמיו, לא יוכל לטעון טענת בתולים. מניעה זו אינה מבוססת על הדין הבסיסי של גובה הכתובה כמו במקרה של בעולה ובגין מצבה היא, אלא נובע ממצבו של החתן הבעל, ולרגל מעשיו שלו לא יכול לטעון טענת בתולים.

 

 

משנה א

משנה א העוסקת במועד הנישואין אינה עוסקת כלל בגובה הכתובה כאמור בקובץ כולו. משנה זו לדעתי הובאה כפתיח לפרק העוסק בטענת בתולים משום שיש בה מימד נוסף – מעורבות בית הדין. המשנה מלמדת שלחכמים ומנהיגי הקהילה יש עניין בעצם קיומה של טענת בתולים, בכדי לשמור על טוהר וקדושת המחנה. לרגל מגמה זו הם קבעו שיום הנישואין יהיה יום ד'. טענת בתולים, עפ"י משנה זו, אינה עניין ממוני בלבד שנוגע לאיש כפי שעולה בפשטות מן הקובץ השני בפרק, אלא נוגעת לנו בית הדין וראשי הקהל.

בדברי ר' אלעזר בבבלי ובירושלמי ובעקבותיו בדברי הראשונים עולה שהנימוק העומד בבסיס תקנה זו הוא הרצון שלנו שאיש לא ישהה עם אישה האסורה עליו. אמנם איסור זה מוטל על כתפיו של האיש בלבד, ואינו נוגע לנו בית הדין, ואולם אנו בית הדין מעוניינים שהאדם לא יגיע למצב זה. גם מימד זה האיסורי (הנוסף על הממוני המפורש במשנה) אינו נוגע רק לזוג הספציפי הנצב בפנינו שכן בעיה איסורית זו אינה שונה מכל בעיית איסור כגון בשר וחלב או איסורי נדה שאיננה מובאת בפני בית הדין וכל איש נוהג בביתו כהבנתו (וכהלכה). הדרישה להביא את הדיון האיסורי לבית הדין משליכה על  עיצוב נורמות הצניעות והטהרה בקהילה כולה. האפשרות של בית הדין, בכובעם כמנהיגי הקהל, למנוע זימה וזנות הנעשית בחדרי חדרים נתנת רק ע"י טביעות האצבעות שנותרות בזירה – הבתולים. אם אין לאשה בתולים זהו קצה חוט שיתכן ויוביל לפרשה עגומה של זנות. מעתה ואילך בחורה ובחור היודעים שמעשיהם עתידים להתברר בבית הדין יימנעו מכך.

 

משנה א לא באה להבהיר מדוע אשה נשאת דוקא ביום ד, אלא להוסיף לפרק העוסק בטענת בתולים את ההלכה המלמדת שיום הנישואין גם הוא מושפע מטענת הבתולים משום שטענה זו היא בעלת אופי והשלכות צבוריות. המשנה לא באה לומר שטענת בתולים הם הנימוק היחיד העומד בבסיס קביעת יום ד' וברור שישנם נימוקים שונים, ואולם הדגש של המשנה שלנו והצרוף שלה לפרק זה הוא ציון העובדה שטענת הבתולים היא שקול הלכתי מעשי.

 

מדוע יום ד?

הנימוק של טענת בתולים המופיע במשנה אינו מסביר מדוע נשאת רק ביום ד' ואינה נשאת גם ביום א'.

הכותרת הנחרצת של המשנה הקובעת שבתולה נשאת ביום ד' בלבד דורשת תוספת של הסבר ונימוק.

בר קפרא המופיע בירושלמי בריש הסוגיה שבסמוך למשנה אומר: 'מפני שכתוב בם ברכה..' נראה שבר קפרא בא לנמק את המשנה. החוקרים (ליברמן, הלבני, אלבק) טוענים שלפניו לא היתה המשנה כפי שהיא לפנינו (הלכה ונימוק), אלא רק ההלכה הקובעת שבתולה נשאת ביום הרביעי וללא הנימוק של טענת בתולים. טענה זו דורשת להניח כמה הנחות ספרותיות וכן מעוררת קושי לוגי. היא מניחה שרק לאחר תקופת בר קפרא ורבי אלעזר הוכנס הטעם של המשנה. ויותר מכך, כפי שהובהר לעיל בניתוח הפרק, הצרוף של משנה זו לפרק העוסק בטענת בתולים נובעת מן העובדה שישנו נימוק של טענת בתולים הקובע את יום הנישואים. לאור זאת יש להניח שהפרק המשנה כולו נערך לאחר תקופת בר קפרא ור"א ולאחר שהוסף הטעם של המשנה. נוסף לאלו ישנו קושי לוגי. הטעם של הברכה כפי שעולה מן הירושלמי עצמו קשה מתוכו:א. מדוע יום ד ולא יום ה'. הרי הברכה שנאמרה לאדם נאמרה ביום ה? התשובה של הירושלמי שישנה ברכה לדגים ביום ה ואילו ברכה לאדם ביום ו' הוא תמוה מאוד. לו היתה פתוחה בפנינו האפשרות לקבוע את מועד הנישואין, האם אכן היינו מחלקים בין אלמנה ובתולה ודוקא באופן הזה שברכת הדגים תחול על נישואי בתולה וברכת האדם על נישואי אלמנה?! בפשטות הנימוק של בר קפרא אינו אלא שכבה מאוחרת על גבי הקביעה של המשנה שבתולה נשאת ביום ד' ואלמנה ביום ה'. הטעם שעמד בבסיס הקביעה הזו הוא טענת בתולים. ואולם בפועל נראה שהעם נשא נשים רק ביום ד' וזנח את האופציה של יום א'. בחירה זו של העם הובהרה ע"י בר קפרא בנימוק הברכה. סיכומם של דברים. חכמים קבעו את יום הנישואין לאור העקרונות ההלכתיים של טענת בתולים. בפועל בחר העם מבין האפשרויות שהוצבו בפניו רק את יום ד. בר קפרא נימק זאת בנימוק של ברכה. בהמשכו של הירושלמי מובאת דעתו של רבי אלעזר הטוען כך נראה שהנימוק של טענת בתולים הוא הנימוק העיקרי והקובע להתנהגות העם. רבי אלעזר אמנם מודה לקיומו של נימוק הברכה אך מחשיב את נימוק טענת בתולים לעיקר.

כך או כל מדברי הירושלמי יכול לעלות רושם שהקביעה המוחלטת של המשנה שבתולה נשאת רק ביום ד אינה הלכה נחרצת אלא מנהג שהעם בחר בו (וזנח את האפשרות של יום א) לאור הסגולות שביום זה.

 

חידושו של רב יהודה בשם שמואל

הבבלי מציג את הלכת המשנה באור שונה. חידושו של רב יהודה בשם שמואל (המובא ע"י רב יוסף) נועד להביע את תוקפה המחייב של תקנת יום ד. ניתן אמנם לטעות בדבר, בעיקר בראשיתו של המהלך, ולחשוב שרב יהודה בא ללמד את טעמה של המשנה (מדוע ביום ד ולא ביום א) ואין הדבר כן. כל השימוש במשפט הפתיחה 'מפני מה אמרו' אינו אלא ציטוט מן הברייתא המופיעה בתוספתא ומצוטטת בג/ב. עיקר חידושו של רב יהודה הוא ההשלכה והנפקות ('עכשיו ששנינו') של תקנת יום ד המבוססת על תקנת בנות ישראל. נבהיר את הדברים. הברייתא חשפה למעשה את הטעם של העדפת יום ד' על פני יום א, אף ששניהם מאפשרים את קיומה של טענת בתולים. הטעם הוא תקנה לבנות ישראל שסעודות המצוה יהיו מושקעות. ניתן היה לחשוב שטעם זה אינו אלא המלצה חשובה (שקדו=השתדלו) אך אינו בעל תוקף מחייב. בא רב יהודה ולמדנו שיש לטעם זה תוקף מחייב (תקנת בנות ישראל=תקנה לבנות ישראל) והשלכה הלכתית ברורה – תקנת מזונות. אם הגיע זמן ביום א' פטור הוא מלשלם מזונות משום שחכמים מנעו ממנו את אפשרות הנישואין.

לעומת טעם זה של שקדו, הטעם של ברכה בלבד אינו בעל תוקף מחייב, כאמור בדברי התוס' (והרא"ש סי י'), ולא היה ביכולתו לקבוע מראש מועד של נישואין, והמתעלם מטעם זה לא היה נחשב לעבריין (תוס' שם).

 

ביטויים לתוקפה המחייב של תקנת שקדו – ראשונים ואחרונים

בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים מצינו ביטויים ומאפיינים נוספים לתוקפה המחייב של תקנת שקדו הקובעת את יום הנישואין ליום ד' בלבד.

הרמב"ן (וכן הוא ברשב"א) מבחין בין תקנות שונות או ליתר דיוק בין מטרות שונות של התקנות. לדעתו, הנימוק של ברכה הוא נימוק שמתמקד באיש בלבד שכן הוא מחוייב בפריה ורביה. מכח הבחנה זו מסיק הרשב"א שלו היה קיים הטעם של ברכה בלבד לא היה מעלה לא מזונות (אם הגיע זמן ביום א). דבריו אלו שונים מדברי התוס' לעיל שקבעו ג"כ את נחיתות טעם הברכה אך זאת מנימוק של תוקף וסמכות ולא מסבות של מטרת התקנה. לעומת ברכה, ממשיך הרמב"ן, הטעם של שקדו הוא טעם שמתמקד (גם) באישה ולכן יש מקום לנפקות של רב יהודה שלא יעלה מזונות אם הגיע זמן ולא נשאו בגלל תקנה זו. המהרש"א ממשיך קו זה  ופוסק שקביעת מועד הנישואים בימי א' וד' לאור טענת בתולים מאופיין כתקנה עבור הבעל! משמעות הדבר היא שאם יגיע הזמן ביום ה' או ביום ו', יעלה לה מזונות משום שהעיכוב מלשאת (שכן למחרת לא יושב בית הדין) נובע מתקנת טענת בתולים שהיא לטובתו של הבעל.

 

שקדו חכמים - ערך או מוסד

ר' שמואל רוזובסקי מדייק מדברי ראשונים המובאים בשיטה מקובצת שתקנת שקדו אינה רק תקנה שנועדה לחייב את הטירחה וההשקעה בסעודת הנישואין, אלא לאותם ראשונים זו היא תקנה הקובעת את החיוב להנשא ביום ד' – תקנה מוסדית פורמלית. מסקנה זו עולה מעמדתם של ראשונים הקובעים שבזמן בו בית הדין ישב בימי שני וחמישי בלבד, לא יכול היה הבעל לבוא ולטעון שכבר טרח בסעודה והוא מעוניין לשאת את ארוסתו ביום א' (ובכך למלא אחר התקנה להנשא בימים הסמוכים למועד ישיבת בתי הדין). קביעה זו דורשת הסבר שכן על-פי אותם ראשונים (בעקבות הגמרא לקמן), בתקופה שבתי הדין יושבים בכל יום ניתן להנשא בכל יום וזאת בתנאי שהאיש יאמר שכבר טרח. לאמור איש יכול לטעון טרחתי ולשאת לפני יום ד'. מדוע א"כ לא יוכל האיש לומר שטרח בתקופה שבה בתי הדין יושבים רק פעמיים בשבוע? תשובתו של ר' שמואל רוזובסקי היא שכאשר בתי הדין יושבים פעמיים בשבוע הרי שישנה תקנה לשאת בימים א' וד' מן הטעם של טענת בתולים. קביעה מוסדית זו של חכמים הקובעת יום לנישואין, מקבלת גיבוי ומיון בעקבות תקנת שקדו ומעתה החיוב להנשא הוא רק ביום ד'. תקנת שקדו קובעת שישנה חובה להנשא ביום ד'. הנימוק המלווה את התקנה הוא בעל משקל פחות לעומת הקביעה להנשא ביום ד, והאיש לא יוכל לטעון שטרח כבר. לא כן המצב כאשר בתי דינים יושבים בכל יום. במצב זה אין כל תקנה להנשא ביום מסויים. במצב זה תקנת שקדו נותרת כתקנה של ערך קרי הערך לשקוד על הסעודה. אם יבוא איש ויאמר שכבר טרח, יוכל לשאת בכל יום.


מקורות

בבלי

תוספתא א,א

ירושלמי (בר קפרא)

רמב"ן ד"ה הא דאמרינן

רשב"א ד"ה עכשיו ששנינו

תוס' ד"ה שאם, מפני, אלא ותנשא (+תוס' רא"ש)

מהרש"א ד"ה ותנשא (+מהר"ם שי"ף)

חידושי ר' שמואל סי א

תוספ"כ, מקורות ומסורות, אלבק

 

 

בית המדרש