ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ציצית במשחק כדורסל

ע"י: יצחק שיזגל

אדם שהוריד את הציצית שלו כדי לא להזיע במשחק כדורסל, ואחר כך מחזירו – צריך לברך על הציצית פעם שנייה? ואיך שאלה זו קשורה למחלוקת באשר לכמות הזמן בה ניתן עדיין לברך את ברכת אשר יצר? על שאלות אלו במאמר שלפניכם.

עתים הלכה שנגעה בעבר בפחות אנשים, הופכת עם השנים להיות יותר רלוונטית. ברצוני לעסוק במאמר זה במקרה הנופל לדעתי בתוך הקטגוריה האמורה, ולאחר מכן לנסות לקשר דיון הלכתי זו לסוגיה אחרת.

שאלה העולה לא מעט, היא במקרה בו פושטים את הציצית, ולאחר מכן לובשים אותה שוב, האם יש לברך ברכה על הנחת הציצית מחדש או לא. בעבר שאלה זו עלתה לדוגמה כאשר אדם היה נכנס לבית המרחץ, והיה מוריד את הטלית קטן שלו, ומחזירה בצאתו מבית המרחץ.

מעבר לכניסה לרחצה, כיום שאלה זו נוגעת למורידים את הציצית שלהם לפני עשיית כושר, משחק כדורסל וכדומה, על מנת שלא להזיע בבגד. לכאורה קשה לדמיין דבר שכזה בעבר.

ברצוני להיכנס לדיון ההלכתי דרך שני מקורות הלכתיים, ה"באור הלכה" וה"יביע אומר". מבחינה עקרונית, דרך אחת בהלכה היא לומר כי הדבר תלוי בדעת, כלומר בכוונת האדם (האם הברכה הראשונה על הציצית חלה גם על ההנחה השנייה), ואילו דרך שנייה היא להגיד כי מדובר בכמות זמן מסוימת (כלומר שלאחר 'הפסק' מסוים, האדם יצטרך לברך על טליתו הקטנה פעם נוספת).

ראשית נראה את הדברים שכותב ה"באור הלכה":[1]

"...ועיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו, דלפי זה, היוצא מבית המרחץ צריך ברכה שנית על הטלית קטן, דאיכא הפסק גדול, והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים, עד כאן לשונו".

בהמשך דבריו, אנו רואים שה"באור הלכה" מביא את מנהג העולם שלא לברך (וכמדומה שכך המנהג גם היום), ומציע שטעמם הוא שאין היסח הדעת בפשיטת הטלית קטן, שהרי הנכנס לבית המרחץ מוכרח להחזיר את בגדיו לאחר שמורידם.

"והעולם אין נוהגין ליזהר בזה, ואפשר שטעמם דלא שייך בזה היסח הדעת, שמוכרח הוא לחזור וללבוש את בגדיו".

עוד כותב ה"באור הלכה":

"ולכאורה נראה דלא מהני בזה אפילו אם יכוין בבקר בעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו, כיון דמטעם הפסק אתינן עלה, ואפשר לומר דכשמכוין לזה בעת ברכה בבקר לא שייך בזה הפסק בין הפשיטה והלבישה, דהברכה קאי על לבישה השנית, תדע, דמשמע מהמ"א דעצה זו מהני אפילו להב"י דסבירא ליה דתיכף שפשט אזדא לה המצוה, ולא מהני מה שהיה דעתו לחזור וללבשו, ועל כרחך משום דהברכה קאי על לבישה השנית. ואפשר לדחות דסבירא ליה דעל ידי הכוונה שמכוין לזה בשעת ברכה מהני אחר כך סמיכת הפשיטה להלבישה, וצריך עיון".

כאן אנו רואים שה"באור הלכה" דן בהחלת הברכה על הלבישה השנייה, ומעלה שיקולים לצדדים שונים.

"והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי טלית קטן, ואולי יש לחלק בין אם שהה הרבה אם לא, והב"ח איירי דלא שהה. ויותר טוב שיכוין בבקר בעת הברכה שלא תפטור בברכה זו להטלית קטן רק עד שיפשטנו בבית המרחץ ואז יוכל לברך אחר כך לכולי עלמא ועיין בשערי תשובה".

בסוף דבריו של ה"באור הלכה" אנו מוצאים כי הוא מביא את דעת הב"ח, ומציע אוקימתא בדבריו בין אם מדובר היה בזמן ארוך בו שהה האדם במרחץ או בזמן קצר.

נקודה זו מביאה אותנו למקור הבא בדיוננו, והוא דבריו של הרב עובדיה יוסף:[2]

"והנה בשו"ת קול אליהו...הנכנס לבית המרחץ להתרחץ ומסיר הטלית מעליו, ודאי כשחוזר ללובשו צריך לברך עליו...ומיהו המחליף בגדיו ומסיר מעליו הטלית קטן אין צריך לחזור ולברך עליו כשחוזר ללובשו, ולא דמי ליוצא מבית הטבילה ובית המרחץ, דהתם איכא הפסק גדול, מה שאין כן המחליף בגדיו שתיכף ומיד חוזר ללובשו ואין כאן הפסק כל כך. עכת"ד...ועיין להגאון רבי יוסף חיים...שכתב על דברי הרב כסא אליהו הנ"ל שאף שיפה כתב לגבי היוצא מבית המרחץ שיש שהות והפסק גדול, שיש לברך, אבל לגבי היוצא מבית הטבילה דליכא שהות גדול אין לברך...ועכ"פ אם פשט טליתו על דעת שיחזור ללובשו אחר חצי שעה או יותר נראה לי שיש לברך, שכל ששוהה כל כך הרי הוא כשהיית בית המרחץ, ולא נחשב כפושט טליתו על מנת ללובשו מיד...".

בין אם כשהרב עובדיה יוסף כותב "פשט טליתו" הוא מתכוון לטלית גדול, ואזי נראה שהוא משווה דין טלית גדול לדין של טלית קטן, ובין אם כוונתו לטלית קטן, יוצא מדבריו שהפושט את הטלית קטן למשך למעלה מחצי שעה, צריך לברך על הלבישה הזו השנייה.

לא ניתן להכריע מדבריו של ה"באור הלכה", מה יהיה הדין במוריד את הציצית למשך משחק כדורגל או כדורסל. אפילו לפי הב"ח המובא שם יהיה לנו קושי, הדומה לזה שמביא הבאו"ה אחר הבאת דעת הב"ח: מצד אחד ניתן לומר שהברכה בבוקר אכן חלה על הלבישה השנייה של הציצית, אם אכן כיוון המברך על שאר הלבישות במשך היום בנוסף לזו הראשונה. מצד שני אפשר להסביר, שכל הדיון בב"ח המובא ב"באור הלכה" הוא רק לגבי הנכנס לבית המרחץ, שם מדובר בפעולות מוגדרות, של פשיטת הבגדים, רחיצה, ולבישת הבגדים שוב לאחר מכן. לעומת זאת המשחק כדורסל אינו עוסק בפעולה מוגדרת, אלא בכזו המתגלגלת, ולעתים אין לדעת כמה זמן תימשך. כמו כן המשחק אינו חייב להחזיר את הטלית קטן לאחר המשחק, לעומת הנכנס לבית המרחץ, שם יש אומדנא גדולה יותר שיחזור ללובשה לאחר רחיצתו.

למעשה, חוץ מהפתרון שבכוונה לא להחיל את הברכה הראשונה על שאר הלבישות במשך היום, לא ניתן לומר שאנו מוצאים הכרעה על בסיס דברי ה"באור הלכה", וכדאי לשאול רב כיצד יש לנהוג הלכה למעשה (מלבד הפוסקים ע"פ פסקיו של הגרע"י, אם אכן צדקנו בפרשנותנו).

כעת, לאחר שראינו את הדעות השונות בהלכה בכל הנוגע לברכה על טלית קטן, לאחר שפשט אותה קודם לכן (או על טלית קטן שנייה באותו היום לאחר שהוריד את הראשונה), ברצוני לקשר את הסוגיה הנידונה לדיון בשאלה עד כמה זמן לאחר התפנות יכול המתפנה לברך את ברכת 'אשר יצר'.

גם כאן קיימת התפלגות בין דעות המציינות משך זמן מסוים, לבין דעות המדברות על דעתו של האדם. לשם הקיצור, נביא את דבריו של הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת:[3]

"מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן ז' סק"ג) כתב, מהר"ם לונזאנו פסק, שאם עבר פחות משעה נחשב כהפסק ועבר זמנה של ברכה זו, ולא יברך עוד. והרב יד אהרן חלק עליו, שאין זה דומה לברכת המזון... אבל ברכת אשר יצר ברכת הודאה היא, וכל שעתא ושעתא זמניה הוא...והגאון רבי יוסף חיים בבן איש חי (פרשת ויצא אות י"ב) פסק, שאם עבר יותר מחצי שעה לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך. ע"כ...אבל בשו"ת באר משה חלק ב' (סימן י' אות ב') כתב, שנראה שאפילו לאחר שעה או שעתיים יכול לברך אשר יצר, כל שלא נתעורר שוב שצריך לנקביו...והלום ראיתי אחרי רואי להנימוקי יוסף פסחים (מ"ו ע"א) שכתב, ומה שאמרו לנטילת ידים עד פרסה, היינו למי שנצרך לנקביו ונפנה שצריך ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר...לפי זה למדנו שאפשר לברך אשר יצר עד שיעור פרסה, שהיא שיעור שעה וחומש...".

כפי שניתן לראות, יש פוסקים שדיברו על כמות מסוימת של זמן, ולעומת זאת יש שדיברו על התעוררות חדשה לעשיית צרכים – מדד שאין בו כמות מוחלטת של זמן. חלוקה זו של הפסיקות לשתי הקבוצות הללו נעשות על ידינו גם אם הפוסקים עצמם לא הזכירו עניין שכזה.[4]

לאחר שראינו את שתי הסוגיות, ניתן לראות את החוט המקשר ביניהן, והוא החילוק בין הדעת לבין הזמן, בין הקביעה הסובייקטיבית לקביעה האובייקטיבית.[5] בכל אחד מן המקרים יש פוסקים המדברים על ברכה (עד או לאחר) כמות זמן מסוימת, וכאלו העוסקים בעקרון כלשהו, הקובע אם יש (או אם ניתן) לברך, או לא. וכל זאת מבלי לגרוע מן הדיון הראשון,[6] העוסק בעניין אשר חשיבותו ככל הנראה גדלה עם השנים. יהי רצון שנזכה לברך את ברכותינו כראוי.

 





[1] סימן ח ד"ה "ויש אומרים שאין מברכין וכו'".


[2] שו"ת יביע אומר, חלק ח, אורח חיים ב.


[3] שו"ת "יחווה דעת", חלק ד, סימן ה.


[4] תימוכין לכך שרעיון מעין זה קיים, ניתן למצוא בכך שהרב אליעזר מלמד פוסק כדעה שאינה מגדירה כמות זמן מוגבלת לזמן בה ניתן עדיין לברך את ברכת "אשר יצר", ודבר זה ניתן לצרף לעניין רווח בפסיקותיו של הרב מלמד, של "סובייקטיביות" בהלכות ברכות. להרחבה עיין במאמרי "פניני הלכה ברכות – תורת ארץ ישראל?", פתיחתא יח, עמוד 33. אמנם שם לא הבאתי את הדוגמה של ברכת אשר יצר (עם זאת דיון לגביה נמצא במאמר במקום אחר במאמר, ראו בעמוד 38 שם).


 [5]כמובן שיש עוד מה לדון בסוגיה זו, ונצביע למשל על השאלה מה נחשב סמוך לסעודה מבחינת הלכות בורר, ומדובר בנושא הדורש התייחסות מורחבת, התייחסות שאכן אולי תגיע בעתיד.


[6] הכוונה לעניין ברכה על לבישת טלית בפעם השנייה באותו יום.


 

 

בית המדרש