ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רחל, לאה וקנאת סופרים

ע"י: הרב חגי רביב

במאמר קצר לפרשת השבוע, מסביר הרב חגי כיצד לכל אדם יש את התחום שלו בתורה בו עליו לחדש ולפעול מבלי לקנא בזולתו


בסיפור חתונת לאה ויעקב ישנם ארבעה דמויות מרכזיות, ואנו ננסה לאפיין אותם:

לבן הארמי הוא הרמאי, הוא המתכנן של השקר הגדול, יעקב הוא המסכן, החתן ש"עבדו" עליו, רחל היא הצדיקה, היא זו שמסכימה לוותר על אהוב ליבה למען אחותה המרירה, וחז"ל רואים בכך צדיקות גדולה – רחל יכולה לבוא ולתבוע מהקב"ה לוותר לעם ישראל ולהגדיל רחמיו אפילו שהכניסו צלם בהיכל כשם שהיא הכניסה צרתה לתוך ביתה ולאה – שאותה נגדיר כמשתפ"ית, כלומר היא לא הגתה את הרעיון של להתחתן עם יעקב, אולם היא בהחלט שיתפה פעולה בעניין.

מכל האנשים בסיפור ננסה רגע להבין כיצד לאה עושה את מה שהיא עושה, כיצד היא מוכנה לשתף פעולה בדבר הזה? אמנם ברורים לנו מניעיה, היא חוששת מלהתחתן עם עשו, אולם האם זה מצדיק מהלך רמאות שכזה?

חז"ל במדרש מגלים לנו שיעקב אכן שאל את לאה את ששאלנו: כיצד את מסוגלת לרמות כל כך? "רמאית בת רמאי" הוא אומר לה! אלא שללאה יש תשובה: ממך למדתי! אתה היית המורה שלי, כאשר יצחק שאל אותך: "האתה זה בני עשו?" ענית לו "אני", בלי להתבלבל, אם כן, טול קורה מבין עיניך...

כיצד ניתן להבין מדרש זה? האם צודקת לאה בטענתה: אתה עשית כך לאביך, וכעת אני עושה לך... זה נשמע כמו מריבת ילדים שאומרים "הוא התחיל קודם"... וחוץ מזה – מה הטענה של לאה, וכי הקב"ה מינה אותך להיות השליח להחזיר ליעקב כגמולו?

השפת אמת מתייחס לעניין זה ומסביר: "כי הנה יעקב זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת, ואמת אמר 'אנכי עשו', וכשזכה לאותו חלק – זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש, ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב 'שנואה לאה' ".

לפי השפת אמת לאה באה ואמרת ליעקב – זכית בי מן הדין! אתה באת לאביך כדי לקבל את ברכת עשו, ואכן קיבלת מרגע הברכה שני תפקידים. התפקיד המקורי שלך – להיות יעקב, והתפקיד הנרכש החדש – להיות עשו. כחלק מתפקידך להיות עשו – אתה היית צריך להתחתן איתי, יש כאן עסקת חבילה. הסבר זה גם נותן לנו הבנה ביחס של יעקב לנשותיו. רחל אהובה כי זהו המהלך המקורי - הטבעי של יעקב, ואילו לאה שנואה (ביחס לרחל), וכאן יעקב צריך לעבוד על מידותיו כדי לרכוש את האהבה גם ללאה, אותה אהבה שהגיעה בסופו של דבר.

מהו אותו חלק של עשו לו זכה יעקב? כיצד הדברים באים לידי ביטוי מעבר לחתונה עם לאה?

עשו היה איש ציד. ציד פירושו, לקחת את מה שלא שייך לי ולנכס אותו אלי, לקחת עליו בעלות. תכונה זו יכולה להיות רעה מאוד, יצר השתלטנות, הכבוש, רידוי האחר – הוא דבר רע מאוד. מאידך, אדם שרוצה לצוד ולכבוש הוא אדם שאינו מסתפק במה שיש לו, תמיד הוא שואף ליותר, ואם מנתווים את זה לכיוונים נכונים זה דבר חיובי מאוד. הרצון ליצור, לפתח, ולהרחיב אופקים, רק לא לשבת בחיבוק ידיים – הוא רצון נהדר. תפקידו של יעקב היה לקחת את תכונת הצייד לכיוונים הנכונים[1].

הגמרא במסכת שבת, אכן מראה כיצד יעקב פיתח את העולם: יעקב מגיע לשכם ומה הוא עושה שם? "ויחן את פני העיר": מטבע תיקן להם, שווקים תיקן להם, מרחצאות תיקן להם. בהבנת הגמרא ניתן לומר כי המכנה המשותף לכל הדברים הוא רצון לצאת מהמקום המצומצם אל שטח רחב יותר. תפקידו של המטבע הוא לסחור במקומות שונים, ולא רק להחליף כבשים בעיזים מקומיים, השווקים עצמם – הם אותו רעיון שבו אני מוכר וקונה ומרחיב את האמצעים שלי, המרחצאות אם נסתכל עליהם כמקווה טהרה, תפקידם להרחיב את רמתי הרוחנית, לא להישאר במצב סטטי.

הרומאים צאצאי עשו, גם הם כיעקב תקנו שווקים, גשרים, מרחצאות, אבל ההבדל הגדול בינם לבין יעקב הוא שהם עשו בהם שימוש גרוע מאוד, וכך היא דעתו של רשב"י בגמרא שם.

הרב קוק בעין איה על גמרא זו אומר שההתרחבות, אי הדריכה במקום ופיתוח החברה היא מקור חיובי, אלא שאנשים טועים, ומפרשים את ההתרחבות של האחד, כצמצום של האחר, וזה המקור לשנאה, קנאה ותחרות בעולם, בין בני אדם ובין מדינות. וכלשונו של הרב:

"שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחברו נמצא בעולם, וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת אין זו אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחברו ובין מדינה לחבירתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני האדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכוחות שיוכל כל אחד להשתשמש ולהינות במה שחברו מוציא אל הפועל".

רעיון זה מעוגן גם בעולם ההלכה. הגמרא במסכת בבא בתרא עוסקת במקרה שאדם מחליט לפתוח עסק זהה לעסק של חברו, והגמרא מגדירה אדם זה כרשע, שהרי הוא גוזל את פרנסתו של חברו. אולם, בהקמת בית ספר מתחרה לבית ספר קיים, אומרת הגמרא שאין בעיה, שהרי 'קנאת סופרים – תרבה חכמה'. כאן התחרות היא בריאה, שהרי בענייני חינוך, צריך לשאוף להיות הטוב ביותר.

מעניין הוא, שהרמב"ם פוסק הלכה זו ומנמק את ההלכה בשונה מהגמרא. הרמב"ם אינו אומר 'קנאת סופרים – תרבה חכמה', אלא משום שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. כלומר, בלימוד תורה לכל אחד יש את חלקו בתורה, ועל כך אנו מתפללים: 'ותן חלקנו בתורתך', אין חשש שמא אקח את מקומו של חברי בתורה, לכל אחד יש מקום מיוחד עבורו, ואם אני לא חידשתי את החידוש ששייך לי בתורה – אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת עבורי. מי ייתן ונזכה שלא תהיה קנאה, שנאה ותחרות בנינו, ושנדע לראות את מקומו של כל אחד בעולם, ולחדש בתורה את חלקנו, השייך לנו, לכל אחד ואחד.




[1]  בהערת אגב נעיר, שאותה התכונה של "לא לשבת בחיבוק ידיים" היא שהובילה את לאה לעשות מעשה, ובכך לזכות ביעקב, והיא גם שהובילה את רחל לזכות בבנים. כשרחל רואה שאין היא יולדת, היא מחליטה לקחת את שפחתה ולתת אותה ליעקב. רש"י אומר: "ויזכור אלוקים את רחל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו". כלומר, אותה סיבה שהניעה את לאה לפעול – מניעה גם את רחל לפעול.


 

 

בית המדרש