ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד ניתן להתפלל מתוך שמחה של מצווה?

ע"י: רון הופמן

להתפלל מתוך שמחה ולא מתוך הרגל זוהי משימה לא פשוטה. רון הופמן מתווה דרך ייחודית לתפילה של שמחת מצווה ודן במקומה של התפילה בחיינו.

 

הגמרא בברכות (לא, א) מביאה תוספתא המלמדת אותנו כיצד צריך להתכונן לתפילה:

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות...אלא מתוך שמחה של מצווה.

כאשר אדם ניגש לתפילת העמידה הוא צריך להיות בשמחה ולא בעצבות. הרב קוק (בהקדמה לעולת ראיה) מסביר מדוע צריך להיות בשמחה בתפילה:

התפילה צריכה שתפעל על כוחות הנפש לעסוק במושכלות טהורות ועל כוחות הגוף לעסוק במעשים טובים. על כן צריך לכוון את מצב הכוחות הנפשיים והגופניים, באופן שיהיו ראויים לקבל את שלמות פעולתה של התפילה, וצריך למנוע את העצבות, שלא תכביד על כוחות הנפש מהתרומם להשגות טהורות ובהירות.

ע"י השמחה האדם מסוגל לקלוט את רשמי התפילה. הכוחות הגופניים והנפשיים מתעלים והוא מסוגל לעסוק במושכלות ובמעשים טובים במהלך המשך היום. העצבות מכבידה על כוחות הנפש ואינה נותנת לכוחות לבוא לידי השלמה. אך הברייתא דברה על שמחה של מצווה ולא על שמחה רגילה. מדוע? מהי שמחה של מצווה?

ראשית, יש להיות שמח בחלקו. להיות שמח בדברים החומריים שיש לו בעולם. לאחר מכן יהיה בשמחה במצוות שהיא שמחה בעניינים האלוקיים (עלי שור ב' עמ' שכח). מסביר הכוזרי: (ב, נ)

וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצווה עצמה מאהבתך המְצָוֶה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שולחנו וטובו.

שמחה בשעת עשיית מצווה מגיעה כאשר האדם מתבונן לפני עשייתה על הטוב שה' עשה לו בכך שנתן לו את המצווה, ומתוך כך האדם מגיע לאהבת ה'. המצווה היא קריאה לאדם לשבת ליד הקב"ה ולהתענג מטובו[1]. רש"י שם בברכות מסביר כיצד אנו מגיעים לשמחה של מצווה בתפילה:

אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה; כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן.

מתקני נוסח התפילה שמו פסוקים של שבח לקב"ה לפני תפילת שמונה עשרה. פסוקים אלו מעוררים אותנו לראות את הטוב שה' עושה וכך אנו מגיעים לשמחה בהקב"ה ובמצוות שציוונו. יוצא אם כן שאנו צריכים להיות בשמחה של מצווה בתפילה. אך מצד שני, אנו יודעים שעיקר תפילת העמידה הינה הבקשות. הבקשות מבטאות חוסר שיש לנו בחיים. בלשון ר' צדוק: "התורה והתפילה שניהם רק למי שהוא חסר ומבקש השלמה על ידי התפילה או על ידי התורה". כדי שאדם יוכל להתפלל ולבקש מעומק הלב הוא צריך להרגיש שהוא חסר, א"כ כיצד הוא יכול להיות בשמחה? מדובר כאן ממש בשתי חוויות נפשיות סותרות, כיצד ניתן להיות בשתי החוויות בו זמנית[2]?

תשובה אחת הינה שאנו מתחילים להתפלל מתוך שבח של הקב"ה, מתוך התרכזות בדברים חיוביים שהקב"ה עושה בעולם ומתוך כך אנו מגיעים לבקשות. כאשר הבקשה ותחושת החוסר מגיעות מתוך ראיה מורכבת של המציאות, מתוך הבנה שהעולם מורכב מטוב ורע, האדם מסוגל להישאר בשמחה. בדומה לכך כתב הרב סולובוצ'יק (עבודה שבלב, פרק שני, עמ' 49): "היהדות דוגלת במצוקה שאין עמה התייאשות. על האדם להלחם ברוע ובכוחות המולידים את המשבר החיצוני. היהדות בהנחילה לאדם פילוסופיה אופטימית זו של אקטיביזם, מטילה עליו את המשימה לשכלל את מעשה האלוקים, להביס את כל הכוחות ההרסניים ולהגן על עצמו מפני מחלות ושאר אסונות שמביא עימו הטבע. אשר למשבר הפנימי (כאשר האדם מרגיש שהוא חסר בתכונותיו)... נצטווה האדם שיעמיק בו ויקבלנו עליו... תהליך של התעצמות מתוך חווית המשבר".

התשובה היא שהאדם מבין שהקשיים הם אתגר שהוא צריך לעמול כדי להתגבר עליו. התפילה על החוסר אינה תפילה מתוך מצוקה וחוסר אונים אלא בקשה לעזרה וסייעתא דשמיא לפעולות שהמתפלל יעשה בהמשך.

את התשובה השנייה מביא ר' צדוק (צדקת הצדיק ריב):

על ידי תפילה אם הוא כדרך שאמרו (תענית כ"ה סוף ע"ב) אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' על זה נאמר (ישעיה נ"ו ז') ושמחתים בבית תפילתי שמיד מגיע המילוי ואמרו ז"ל (ברכות ז' א) תפילתם לא נאמר וכו' כי גם הקדוש ברוך הוא מתפלל פירוש מתאוה ורוצה לאותו דבר רק שמנעו בשביל שמתאוה לתפילתן של צדיקים והוא מוכן לענות ומתאוה שיתפללו ויענו ותאוותו של השם יתברך היינו תפילתו ואז ושמחתים.

ה' רוצה את תפילת הצדיקים ולכן הוא מונע מהם דברים, גורם להם לצרות וכך הם מתפללים. נמצא שמטרת הצרה היא התפילה. מכיון שרצון ה' התקיים והאדם אכן התפלל, לכן ה' משלים את החיסרון ונענה לתפילה. זה פירוש הפסוק "ושמחתים בבית תפילתי": מכיון שהאדם בא להתפלל, ה' משמח אותו ומשלים את חסרונו. יוצא א"כ שהבקשה והחיסרון שאנו מרגישים בתפילה הינם רק תירוץ כדי להתחבר לה'. לכן, קל הרבה יותר להרגיש שמחה בשעת התפילה.

תשובה שלישית מביא רש"י על הגמ' בברכות ד, ב שמדברת על הסומך גאולה לתפילה:

ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.

כאשר האדם משבח את הקב"ה שגאלו והוציא אותו ממצרים, הוא מתקרב לה'. מתוך הקרבה הגדולה והאינטימיות שהשבח יוצר, האדם מסוגל לתבוע את צרכיו. הדבר דומה לאדם שמבקש מאוהבו דבר. הוא לא מרגיש תחושת חוסר אלא הוא מרגיש נחמה גדולה ותחושת שמחה על כך שיש לו הזדמנות לבקש מאוהבו על צרכיו. לא מדובר בסתם אהוב אלא "אמר ר' איבו בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלוקים עליון אתה עובד" (מרדש תהילים ק'). מדובר באלוקים גדול שהינו כל יכול וחפץ בטובתינו.

לסיכום, הסברנו ששמחה של מצווה מגיעה ע"י אהבת הקב"ה והודאה לו על המצוות שציוונו. הראינו שלפני התפילה ישנם פסוקי שבח לה' כדי לעורר בנו את השמחה הזו. הבאנו שלושה הסברים כיצד הבקשה למילוי חסרונותינו אינה סותרת את השמחה. תשובה אחת היא שהעולם מורכב מטוב ורע. הרב סולובצ'יק מוסיף שהרע נועד כדי להעצים את האדם. האדם יכול להשלים את החסרונות שלו. הוא צריך לעמול בעצמו ולפתור אותם. התפילה היא בקשה לעזרה משמים לפעולות הללו. ר' צדוק ענה תשובה שניה: הצרה היא זו שמחברת את האדם להקב"ה וגורמת לו להתפלל. כאשר האדם מבין שהצרה היא רק תירוץ, הוא מתפלל בשמחה ומבקש על חסרונותיו. את ההסבר השלישי נתן רש"י. כאשר האדם ניגש לתפילה מתוך שבח לה', הוא מתקרב אליו. תחושה אינטימית זו מביאה אותו לשמחה על ההזדמנות לבקש מהאלוקים הכל יכול את צרכיו. יהי רצון שנזכה ליישם את שלוש התשובות הללו בתפילה שלנו ולהתפלל מתוך שמחה של מצווה.

 





1. לא כתוב שצריך לשמוח בה' אלא במצווה. הסיבה היא ששמחה בה' היא דבר ערטילאי מדי ולכן התוספתא דברה על דבר קונקרטי יותר. האדם יודע שכאשר הוא עושה מצווה הוא שמח בכך שהוא התעלה רוחנית והתקרב לה'. מתוך תחושה זו צריך לגשת לתפילה.

 


2. סתירה נוספת לכאורה ישנה בין התוספתא שלנו (שאומרת שיש להתפלל מתוך שמחה) לבין המשנה בברכות דף ל ע"ב. במשנה כתוב "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". רש"י מסביר שהכוונה להכנעה. בעקבותיו פסקו הטור והשו"ע (או"ח צג, ב): "לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה כגון: דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו: רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו".

רש"י והפוסקים תרגמו את המושג "כובד ראש" להכנעה מלפני ה'. מתוך כך התקשה הב"ח: כיצד ניתן להיות בהכנעה וגם להיות בשמחה? ולכן הוא כתב שמכיון שלא כל אדם יכול להכניס בלבו אימה והכנעה, לכן אמרו שלפחות לא יהיה בשחוק וקלות ראש אלא בשמחה של מצווה, וכך גם כתב המשנה ברורה. לדעתי, התשובה לסתירה היא שבעבר היו מסוגלים להרגיש כנועים לה' וגם להיות בשמחה, ולא ראו בכך סתירה. כיום, אנחנו בדור שבו אנו פחות מתחברים להכנעה מול ה' ולכן יש לקרוא את המשנה כפשוטה, מדובר על כובד ראש ולא הכנעה. צריך להגיע לתפילה במצב נפשי של שמחה של מצווה אך להיות בכובד ראש כדי להצליח להתרכז בתפילה.

 


 

 

בית המדרש