ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מהי מלאכה שאינה צריכה לגופה?

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

מאמר עיוני, מעמיק וחדשני בסוגיית "מלאכה שאינה צריכה לגופה".

מתוך הדיון במעמד הבתולה בשעת הנישואין נכנסת הגמרא בכתובות (ה, ב – ו, ב) לדיון שהוא מן המרכזיים בסוגיית 'כללי מלאכות שבת': דיני מלאכה שאין צריך לגופה, דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה. בגדרים אלה נעסוק לקמן.

א.    מחלוקת בעל 'הערוך' ובעלי התוספות

שתי מחלוקות דומות נחלקו ר' שמעון ור' יהודה (להלן: ר"ש ור"י). האחת – האם מותר לבצע דבר מותר כשבמהלכו מבוצע בהכרח דבר אסור. במקרה זה, ר"ש מתיר, ור"י אוסר; השניה – מה דינו של העושה מלאכה בשבת והוא אינו צריך לגופה. ר"ש פוטר, ור"י מחייב.

לגבי המחלוקת הראשונה ידועים דברי אביי ורבא דאמרי תרוייהו – 'מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות'.[1] היינו: היתרו של ר"ש מתייחס רק למקרה שבו הדבר האסור אינו תוצאה הכרחית של הדבר המותר. אולם אם מדובר בתוצאה הכרחית, דוגמת מות העוף שהוא תוצאה הכרחית של חיתוך ראשו – בזאת מודה ר"ש לר"י שאסור.

 

ונחלקו ראשונים, הערוך והתוספות, בביאור המקרה בו מודה ר"ש לר"י, במקרה של 'פסיק רישיה': הערוך סבור, כי הכוונה למקרה שבו התוצאה האסורה אינה רק הכרחית אלא גם רצויה לעושה. אם התוצאה אינה רצויה לו, 'לא ניחא ליה' – נותרים אנו במחלוקת המקורית, ור"ש מתיר את הדבר לכתחילה.

לא כן סבורים התוספות. לדעתם, כאשר מדובר בתוצאה הכרחית אך לא רצויה, אין זו אלא עשיית מלאכה שהעושה אותה אינו צריך לגופה, כך שאיש אינו יכול להתיר זאת. לפי שיטתם יוצא אפוא, כי גם הם מסכימים, שהודאתו של ר"ש, כטענתם של אביי ורבא, היא רק בפסיק רישיה דניחא ליה, שכן רק במקרה כזה לכולי עלמא – חייב. במקרה של פסיק רישיה דלא ניחא ליה מתלכד הדיון עם שאלת מלאכה שאין צריך לגופה, ובה הרי נחלקו ר"ש ור"י אם חייב או פטור.

 

מסברא – שיטת התוספות מובנת ופשוטה: גם במלאכה שאין צריך לגופה וגם בפסיק רישיה דלא ניחא ליה כוונתו של הפועל היא להשיג תוצאה שהתורה לא אסרה, אלא שבדרכו להשגת התוצאה הרצויה לו הוא משיג תוצאה נוספת, שאינה רצויה לו, תוצאה שהתורה אסרה אותה. לדעת ר"ש, שמחשבתו של העושה היא תנאי הכרחי לחיוב – בשני המקרים פטור. לדעת ר"י, שהמחשבה אינה תנאי הכרחי לחיוב, אלא החיוב תלוי בפעולה ותוצאותיה בפועל – בשני המקרים חייב.

אך מה יאמר הערוך? מה ההבדל בין העושה מלאכה והוא אינו צריך לגופה, לבין העושה מלאכה והוא אינו רוצה בתוצאתה ההכרחית? מדוע המקרה הראשון ר"ש פוטר אך אוסר, ואילו במקרה השני הוא מתיר לכתחילה? על שאלה זו נשתברו קולמוסין רבים, ולמרות זאת לא נימנע מלהציע את דרכנו.

 

ב.    הבחנת בעל 'כסף משנה' וקשיים המתעוררים בעקבותיה

[מכאן ואילך נעשה שימוש בקיצורים מקובלים: 'דבר שאין מתכוון' = דשא"מ; 'מלאכה שאין צריך לגופה' = משאצל"ג; 'פסיק רישיה' = פס"ר. בדרך כלל, כאשר נשתמש בקיצור פס"ר, כוונתנו לפס"ר דלא ניחא ליה].

 

ההבחנה הידועה בין פס"ר לבין משאצל"ג היא הבחנתו של הכס"מ (שבת א, ז), וז"ל:

 

ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא, דגבי פסיק רישיה – אינו מכוון למלאכה כל עיקר, אלא שהיא נעשית בהכרח, כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל ע"כ.

 

ביאור לפירושו: פס"ר הוא מצב שבו בעלמא, בתנאים רגילים, הפעולה היא היתר גמור, אלא שנסיבות ייחודיות גורמות לכך שלפעולה זו יש תוצאה של איסור. משאצל"ג הוא מקרה שבו האדם פועל פעולת איסור, אך לא לתכלית המקובלת של הפעולה. נוכל לומר, כי בפס"ר האדם לא נראה כמי שעושה מלאכה, ורק בחינה מדוקדקת של תוצאות פעולתו מביאה אותנו למסקנה שהיתה כאן מלאכה. במשאצל"ג התמונה הפוכה: המתבונן רואה אדם שעושה מעשה איסור, אולם אם מתבוננים בתוכן פעולתו עשויים להגיע למסקנה שלא הייתה כאן מלאכה גמורה.

 

אלא שיש להקשות על חילוק זה קושיות אחדות:

 

א. לפי הסבר זה, המקרה שעל שמו מכונה תוצאה הכרחית של דשא"מ בשם "פסיק רישיה", היינו, החותך ראש העוף כדי לשחק בו ולא מתכוון להמית את העוף, אינו מקרה של דשא"מ אלא של משאצל"ג, שהרי ברור כי חיתוך ראש העוף היא פעולה שיש לה שתי תוצאות, ראש נפרד ועוף מת! ואין לומר כי זהו שם ומשל בעלמא ולא דק, שהרי כתב הרמב"ם (שבת א, ו):

 

עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אע"פ שלא נתכוין לה – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן וחתך ראשו בשבת, אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד – חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה.

 

ורק בהלכה הבאה מביא הרמב"ם דין משאצל"ג, וז"ל:

 

כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה – חייב עליה. כיצד? הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוין לכבות, ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה – הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה.

 

אילו המקרה של חותך ראש העוף היה בבחינת משאצל"ג, לא היה הרמב"ם מזכיר אותו קודם לדין משאצל"ג!

 

ב. בגמ' בשבת (קג, א) שנינו:

 

תנו רבנן: 'התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה – כמלא פי הגדי, אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע – כל שהן'. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו.

אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין.

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות!

לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.

 

לפי ההגדרה דלעיל היה עלינו לומר, כי המזרד זרדים לאכילה ומיפה בכך את הקרקע, הרי הוא עושה פעולה אחת בלבד עם שתי תוצאות, שהרי ניקוי הקרקע נעשה בעצם הפעולה של ליקוט הזרדים, ופשוט שאין כאן שתי פעולות בחדא מחתא אלא פעולה אחת עם שתי תוצאות. מדוע, אפוא, אומרת הגמרא במפורש, כי כאן מדובר על פס"ר ולא על משאצל"ג! אמנם, לשיטת התוספות, הסבורים כי פס"ר ומשאצל"ג היינו הך – לא קשה כלל, ותוספות אכן כותבים כך במפורש בסוגיא זו (שם ד"ה בארעא דחבריה), אולם לפי הערוך הרי אי אפשר לומר כן!

 

ג. בגמרא בסוכה (לג, ב):

 

תנו רבנן: אין ממעטין ביום טוב. משום רבי אליעזר ברבי שמעון אמרו: ממעטין.

והא קא מתקן מנא ביום טוב!

אמר רב אשי: כגון שלקטן לאכילה, ורבי אליעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות!

הכא במאי עסקינן – דאית ליה הושענא אחריתי.

 

פעולת ליקוט הענבים היא פעולה אחת שיש לה תמיד שתי תוצאות, ולפי ההגדרה דלעיל היה עלינו לומר, כי מדובר במשאצל"ג, ואילו הגמרא רואה בכך פס"ר!

ג.     הגדרה חדשה למונח 'מלאכה שאין צריך לגופה'

נציע כאן הבחנה חדשה בין משאצל"ג לפס"ר דלא ניח"ל. עד כאן ההנחה הייתה כי משאצל"ג, כמו דשא"מ, הוא מצב הלכתי אשר נוצר הודות לתודעתו של העושה, וממילא הוא עשוי להיווצר בכל אחת ממלאכות שבת. הצעתנו היא, שהמושג משאצל"ג אינו הגדרה של מצבו התודעתי של העושה אלא הוא שם סוג מסוים של אבות מלאכה, כפי שנבאר. יש להעיר, כי בניגוד לעיקרון של דשא"מ, שהוא עיקרון בכל התורה, המושג משאצל"ג הוא מושג ייחודי להלכות שבת. אם גם משאצל"ג הוא מושג תודעתי, יש צורך לתת טעם מדוע בשאר איסורי תורה לא קיים דיון שעניין משאצל"ג, אולם לפי הצעתנו הדבר מובן מאליו, שכן על פי ההגדרה המושג משאצל"ג הוא מושג ההמגדיר סוג של מלאכתו שבת, ומה לו ולשאר דיני תורה?

 

נבאר עתה את המושג משאצל"ג בהתייחס להגדרת אבות המלאכה בשבת:

נחלק את מלאכות שבת לשתי קבוצות: יש מלאכות שעניינן שינוי של גוף הדבר, ויש מלאכות שעניינן הפרדת דבר לשני חלקים. מלאכות שינוי גוף הדבר הן מלאכות שבאופן עקרוני מביאות לידי תוצאה אחת – הדבר כפי שהוא לאחר השינוי. מלאכות הפרדה יוצרות מעצם טבען שתי תוצאות, שהרי מתקבלים שני חלקים נפרדים שונים מן האחד שהיה קודם לביצוע המלאכה. להלן המלאכות שיש בהן הפרדה:

 

























































































אב המלאכה

ההפרדה

החלק האחד

החלק השני

החורש

עפר מן הקרקע

חריץ

עפר

הקוצר

פרי מן הקרקע

פרי תלוש

קרקע פנויה

המעמר

פרי מן הקרקע

פרי אסוף

קרקע פנויה

הדש, הזורה, הבורר והמרקד

פסולת מאוכל

גרעין

מוץ ושאר פסולת

הגוזז

צמר מגוף הבהמה

צמר

בהמה

הקורע

שני חלקי בד זה מזה

חלק א'

חלק ב'

הצד

חיה מסביבתה

חיה בתוך מצודה

סביבה פנויה

המפשיט

עור מן הבשר

עור

בשר

המחתך

חלקי הבד זה מזה

חלק רצוי

חלק לא רצוי

המוחק

כתב מן הנייר

נייר נקי

סילוק הכתב

הסותר

בניין מן הקרקע

קרקע פנויה

סילוק הבניין

המכבה

אש מהגחלים

גחלים

סילוק האש

המוציא מרשות לרשות

חפץ מן הרשות

חפץ ברשות חדשה

רשות קודמת פנויה


 

לשם הדגשה נבחן מלאכות אחדות שאין להן אלא תוצאה אחת בלבד: במלאכת טוחן – החטים הפכו לקמח, במלאכת בישול – האוכל הוכשר לאכילה, וכן על זה הדרך.[2]

 

את מלאכות ההפרדה ניתן לחלק לשלוש קבוצות:

א.      מלאכות שבהן אחד מחלקי הפעולה הוא דבר קלקול: מוחק, סותר ומכבה.[3]

ב.      מלאכות שבהן שני החלקים הנפרדים טובים ורצויים באותה מידה: גוזז וקורע, ואולי אף המחתך.

ג.       שאר המלאכות המנויות לעיל (למעט קוצר ומעמר, בהן נדון בנפרד בסוף המאמר).

 

המלאכות מן הסוג השלישי הן מלאכות שיש להן חלק עיקרי, אשר רוב עושי מלאכות אלה מעוניינים בו ומכוונים אליו, וחלק משני, שאף כי אינו קלקול, בדרך כלל עושה המלאכה אינו נותן דעתו אליו כלל. טענתנו היא, שהמושג משאצל"ג הוא שמן של מלאכות אלה (השם המדויק יותר הוא 'מלאכה הצריכה לגופה', אלא שהעניין מתמקד במקרים בהם העושה אינו צריך לגופן, ולפיכך הן מכונות כפי שהן מכונות): אם אדם עושה מלאכה שיש לה "גוף", היינו שלמרות העובדה שיש לה שני חלקים, המלאכה מוגדרת על פי חלק אחד, והוא גופה של המלאכה, אך כוונתו לחלק השני, שאינו גופה של המלאכה, באנו למחלוקת ר"ש ור"י.

 

לא נחלקו במלאכות מן הסוג הראשון, מלאכות בהן חלק אחד הוא תיקון והאחר – קלקול. במלאכות אלה גם ר"י מודה שלמלאכה יש "גוף", התיקון, ויש תוספת דרך אגב, הקלקול, ואם דעתו על החלק הבא דרך אגב, הרי שלא עשה את המלאכה שאסרה תורה, ואין כאן אלא איסור מדרבנן.[4]

לא נחלקו במלאכות מן הסוג השני, בהן שני החלקים חשובים באותה מידה. במלאכות אלה מודה ר"ש כי אין כאן "גוף" וחלק נוסף דרך אגב, אלא המלאכה היא עצם ההפרדה בין החלקים, וכך או כך – חייב.[5]

במה נחלקו? במלאכות מן הסוג השלישי, שיש בהן חלק עיקרי וחלק נוסף דרך אגב, ואין בו קלקול. ר"י סבור, כי מאחר ואין קלקול בחלק הנוסף, יש להגדיר את המלאכה כמלאכת הפרדה, ומכל מקום חייב. אולם ר"ש סבר, כי מאחר ויש למלאכה חלק עיקרי, והחלק השני אינו אלא נספח דרך אגב, יש למלאכה זו "גוף", והוא שמגדיר את המלאכה, כך שאם עושה אותה שלא לגופה – אין זו המלאכה שאסרה תורה, ופטור.

 

ד.    יישוב הקשיים שנתעוררו בעקבות הבחנת ה'כסף משנה'

לאור הצעתנו ניישב את שלוש הקושיות שהקשנו לעיל (אות ‎ב):

 

א. חיתוך ראש העוף: נטילת נשמה אינה פעולת הפרדה. אמנם חיתוך ראש העוף הוא פעולת הפרדה, אולם עצם החיתוך, לולא היה בו משום נטילת נשמתו של העוף, לא היה אב מלאכה. נמצא, כי אין כאן מלאכה שיש לה גוף ונספח, והמושג משאצל"ג אינו מתייחס אליה אלא רק המושג פס"ר.

 

ב. מזרד זרדים: יש סוג רביעי של מלאכות, והן מלאכות שחלקן המשני, הנספח, שייך לאב מלאכה אחר. לסוג זה שייכות מלאכת הקוצר והמעמר. במלאכות אלה הכל מודים, כי המלאכה תוגדר על פי כוונת העושה, והחלק השני אינו נספח של החלק הראשון אלא עניין עצמאי, ומשום כך הרי זה פס"ר ולא משאצל"ג.

 

ג. ליקוט ענבי הדס: ליקוט ענבים אינו פעולת הפרדה, שהרי אם יש בדבר איסור, הרי שזהו רק ביו"ט של סוכות, ומשום תיקון מנא. תיקון מנא אינו אב מלאכה של הפרדה, ובכל אבות המלאכה שביסודם אינם הפרדה – אין משום משאצל"ג, אלא לכל היותר פס"ר.

 

ההבחנות בהן עסקנו עשויות ליישב קשיים נוספים, אך אין כאן מקום להאריך.





[1] אחת מן הסוגיות הללו (שבת קג, א) מובאות להלן.


[2] ואין לומר כי במלאכת הבונה יש תוצאה הפכית, שהחלקים שוב אינם נפרדים, שכן אין הבדל אם אומרים 'החלקים שוב אינם נפרדים' לבין אם אומרים 'החלקים מחוברים'. שני משפטים אלה מתייחסים לאותה תוצאה עצמה.


[3] אפשר לומר, כי גם במלאכות הברירה למיניהן, החלק האחד הוא תיקון האוכל והחלק השני הוא פעולת קלקול, שהרי נוצר מאגר פסולת. אולם הדברים צריכים הגדרות מדויקות יותר, שהרי יש ברירה גם בין שני מיני אוכלין, וראה ביאוה"ל סי' שיט, ד"ה לאכול מיד, ואכמ"ל.


[4] לפי דרך זו מובנת מאד שיטת רש"י (שבת קמו, א, ד"ה שובר), שכתב כי ההיתר לשבור חבית כדי לאכול ממנה גרוגרות הוא משום 'דאין במקלקל שום איסור בשבת'. והקשה עליו הר"ן (סא, ב מדפה"ר), וז"ל: 'ולא נהירא, דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא'. ולפי דרכנו הדברים ברורים: מה שאסרו חכמים לקלקל הוא דוקא במלאכת הפרדה, שיש לה גוף ויש לה נספח דרך אגב שהוא קלקול. במקרים אלה, גם אם מתכוון לקלקל, מכל מקום הרי יש גם צד תיקון במה שעשה, כך שלמעשה יש כאן משאצל"ג. אולם בדבר שהוא קלקול ואין בו הפרדה, כגון שבירת החבית – אין במקלקל שום איסור בשבת.


[5] כך אפשר לבאר את פסיקת השו"ע (שמ, א), לפיה הנוטל ציפורניו בכלי חייב, אע"פ שאינו צריך את הציפורניים [כסברת הר"ן והריב"ש, ודלא כתוס', ראה סיכום השיטות בביאוה"ל סי' שמ ד"ה וחייב. לגבי קורע ראה ביאוה"ל סי' שמ ד"ה אין שוברין ('ולולא דמסתפינא...'), ואכמ"ל].


 


 

 

בית המדרש