ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הצבא כמסגרת מאפשרת - חיי דתי בין חילונים

ע"י: נטעאל בנדל

בעקבות המתחים בחברה הישראלית, נטעאל בנדל, תלמיד הישיבה ששירת ככתב צבאי בדובר צה"ל, כותב לחיילי הישיבה על חיים של דתי בין חילוניים. האם צריך להתנהג כמייצג? האם יש להחזיר בתשובה את ההמונים? כיצד ליצור יחסי חברות נוכח הפער האידאולוגי? האם הכל כבר אבוד או שניתן לאחות את הקרעים? מאמר מנומק שנכתב מהלב.

חיילי ישיבת ההסדר פ"ת שלום,

אני כותב לכם נוכח האירועים האחרונים שאירעו בצה"ל ובמדינה ונוכח תהליך עמוק אך הפכפך ומסוכן שקורה בחברה הישראלית.

 אם נדרש לבחור את המסגרת הכי לוחצת, הכי דורשת והכי מחייבת בחיינו, סביר להניח שהשירות הצבאי ייבחר ברוב קולות. השירות הצבאי, ועוד יותר בזירה הלוחמת, הוא שירות קשה שנוטל ממך הרבה פעמים את הייחודיות שבך וממסמר אותך ומקבע לפקודה השווה לכולם. בשירות הצבאי אין בחירה חופשית ואתה אינך אדון לעצמך, צבא טוב הוא צבא ממושמע, הוא צבא בו חייל חייב לצעוד במסע יחד עם כולם. השפה הצבאית היא שפה של פקודה, צו וחובה. הצבא הוא מסגרת מחייבת במלוא מובניו ובכל חלקיו, כך לפחות נהוג לחשוב אלא שיש עוד מקום אחד בו הסיטואציה הצבאית היא דווקא סיטואציה של מסגרת צבאית מאפשרת ולא מחייבת.

כור ההיתוך הצבאי המקבץ אליו את כל הרבדים בחברה הישראלית ללא יוצא מן הכלל הוא תופעה חברתית מעצבת ואולי התופעה החשובה ביותר בחברה הישראלית. יש רק מקום אחד בו נערי עיירות הפיתוח פוגשים בנערי העשירון העליון, יש רק מקום אחד בו עולים חדשים פוגשים צברים ותיקים, יש רק מקום אחד בו מתנחלים פוגשים תל-אביבים, מקום אחד בו ימנים פוגשים שמאלנים ומקום אחד בו חילוניים פוגשים דתיים- בצה"ל. צבא הגנה לישראל אינו רק מגן מבחינה ביטחונית פיזית אלא מגן גם מבחינה חברתית, הסיכוי לחברה שסועה ומפורדת נמנע בצה"ל והוא מאפשר לראשונה לכל חברה בציבוריות הישראלית להכיר את זו הכל כך שונה ממנה. נכון שהיכרות ומפגש בין חברות יכולה להיעשות גם בעבודה, במפגש במכולת או בתור לסרט אך התופעה הצה"לית החד פעמית היא מיוחדת בשל העבודה שהיא מעמידה את רבדי האוכלוסייה במעמד שווה. לפתע כולם שווי אפשריות, שווי זכויות, אוכלים את אותן הארוחות, לבושים באותם המדים ומבצעים את אותן המשימות. ההבדל החברתי מטשטש עד בלי היכר ומצב זה מאפשר מפגש אמתי וכנה בין רבדי החברה ללא דעות קדומות, מתחים והתנשאות. מפגש המאפשר שיח שווה בין חברים הדרים בכפיפה אחת ולא בין שני חלקים נפרדים. כור ההיתוך הוא תופעה צה"לית קצרה וחד פעמית אך גם כזו שבעוצמתה היא מסוגלת לבקוע לבבות ולפתוח אותם, היא מאפשרת לראשונה ולאחרונה לקבל את השונה כשווה בין שווים.

התופעה אמנם מאפשרת אך היא אינה מחייבת. בכל תהליך שואל עצמו אדם האם הוא שותף ומשפיע בתהליך או האם הוא צופה מן הצד. ברצוני לשאול אתכם תלמידי הישיבה: היכן אתם נמצאים בתהליך הזה?

בחור דתי המשרת בצבא הוא אוטומטית הופך למייצג, לא שהוא הופך את עצמו למייצג אלא שהסובבים אותו הופכים אותו לכזה. אין דתי שלא קיבל תגובה למעשיו כדוגמת: "כל דתיים האלה..." או "ככה מתנהג אדם מאמין?!" ופעמים שמתחולל בנו ניסיון להתנער מעמדת המייצג שכן איני "כל הדתיים", אני בסך הכל אני. איני מעוניין לייצג אף אחד לא את החברה הדתית ובטח שלא את ריבונו של עולם, אך כל מחשבה כזו וכל צורת התנהגות הנובעת ממנה הינה בסופו של דבר התנערות. שכן, לא משנה מה אתה חושב רוצה או ומרגיש, תמיד יש אחר שונה ממך שמסתכל עליך ומבחינתו אתה תמונת הראי של כל האנשים כמוך. השאלה היא האם אתה לוקח בשתי ידיים את האחריות שהסובבים אותך מטילים עליך או מתנער ממנה?

ההטרוגניות הצבאית מאפשרת לנו באופן חד פעמי לחבר את הקרעים שבחברה ולגשר על השסע שרבים מן החברה הישראלית, וגם זו הדתית, יוצרים ומטפחים. יצירת קשר וחיבור בין כל רבדי החברה הישראלית ושבירת סטראוטיפים שטניים היא משימה לאומית וגורלית לעתיד החברה שלנו. הקשר הזה חשוב לא רק בשל העובדה שחברה מנצחת היא חברה מאוחדת אלא בשל העובדה שהם חשובים לנו בשל יהדותם ובשל מי שהם. אנו אוהבים אותם במלוא מובן המילה ואיננו מוכנים לוותר עליהם גם אם הם חושבים אחרת מאתנו. עברנו כעברם, וכך גורלנו כגורלם.

ההתנערות מייצוג נובעת לעיתים מן העובדה שאם אני מייצג אותי, הרי אני מתרחק מהאחר. בני אדם מתחברים על ידי הגורם המחבר ביניהם והמשותף להם ותהליך של חברות הוא בעצם חיפוש אחר אותו גורם. אדם המדגיש עצמו כמייצג דבר מונע מאחרים, שאינם מזדהים עם אותו ייצוג, להתקרב אליו. הרבה פעמים ישנו מתח באוויר, מתח בלתי מוסבר, שמרחף תחת חברה חילונית אשר שותף בה אדם דתי וכן להיפך. המתח נובע מאותו ייצוג, מאותו גורם שאינו משותף. למרות הכל ישנם דרכים לייצוג, ייצוג כזה שמאפשר קירבה של השונה ממך ולעיתים הוא דווקא יהיה הגורם לחיזוק אותה החברות. אדגים זאת מתוך חוויה שקרתה לי בצבא- אחת החיילות ששירתה עמי נגשה לפני והניחה את ידה על כתפי כאשר היא יודעת בוודאות שאיני רוצה כן. המצב היה מצב מסובך כיוון שאותה בחורה העמידה את החברות שלנו במבחן- האם אני יותר מייצג או יותר חבר? הגבתי לה והשמעתי צליל 'באז' ואמרתי "נפסלת, אחד אפס לי. בקצב הזה אני עוד אנצח אותך". היא הבינה שהדבר אותו אני מייצג אינו מעיב על הקרבה בנינו, הוא כלל אינו מעמיד עצמו במבחן החברות. המתח סביב אותו ייצוג נמוג בדרך של חיוך, רוגע והומור. נתינת התחושה כי למרות השוני וככל שהייצוג פוער בנינו תהום עמוקה, לעולם החברות תהיה גשר מעל אותה תהום. חברות בוגרת היא חברות ששמה את עצמה מעל אידאולוגיה, חברים בריאים הם חברים שמתחבקים אחר וויכוח ולא מפנים את גבם. היחס לאדם, או אם תרצו לצלם אלוהים שבו, גובר על היחס לאידיאולוגיה או צורת החיים שלו.

עוד התנערות שאנו חשים ביחס לאותו ייצוג הוא האחריות הגדולה שהייצוג מטיל עלינו. לא תמיד יש לנו מה לענות, לא תמיד התנהגותנו ראויה לחיקוי, לא תמיד אנו יודעים מה נכון צריך וכדאי בכל סיטואציה וכל טעות קטנה יכולה להיות קריטית ולנעול ליבו של אדם. החשש מטעויות נובע מן המחשבה שייצוג חייב להיות ייצוג מושלם והוא חייב לתת מענה לכל שאלה ומצב. ייצוג טוב הוא ייצוג מקרב ומעורר כבוד. קירבה וכבוד יכולים להתרחש גם כאשר המייצג אומר משפטים כמו "אני לא יודע", "אני בהחלט צריך לחשוב על מה שאתה אומר" ו"נכון, עכשיו כשאתה אומר יתכן כי פעלתי לא נכון", אף על פי שמצופה ממך להיות דוברו של אלוקים. התדמית של המייצג המושלם היא זו שמרחיקה, דווקא זו שמקבלת את האחר, שיודעת לסגת ולחשוב על הדברים מתוך כבוד אליהם דווקא היא ייצוג טוב. השאיפה לשלמות ולטוב אינה מעידה כי הנך מושלם וטוב אלא מעידה כי אתה מעוניין להגיע למצב הזה, אדם חוטא אשר מכיר בחטאו ושואף לתקנו מעורר כבוד הרבה יותר מן הצדיק המושלם וכבר אמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", לדעתי המקום הזה הוא אותו הייצוג.

תחושת הייצוג והשליחות מעוררת בנו רצון להשמיע את בשורתנו לכל הנקרה בדרכנו, מעוררת בנו רצון להגיב בכל סיטואציה במשפט "לפי היהדות...". הרצון הזה גורם לנו להישמע מנומקים חדים, ובאיזשהו מקום גם מתנשאים. התנהלות של מייצג אינה דורשת ממנו "הודעה לתקשורת" ומסירת תגובה מפי דובר. ייצוג יכול להתרחש גם על ידי התנהגות, שיחת סלון וצחוקים. הגמרא אמרה כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד מכיוון שגם שם ניתן לחוש בהבדל גם שם ניתן להדגיש גבול ויופי. שפה נקיה, הימנעות מלשון הרע, סבר פנים יפות שווים הרבה יותר מדברי תורה שנועדו להחזיר בתשובה את ההמונים. התנהגות שלווה ורגועה, התבונות בטוב ומתן עזרה לחבר יש בהם תורה לא פחות מווארט מתוחכם. אמרו חז"ל "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" ישנם מצבים שדווקא שתיקתה של תורה היא הדבר הנכון ביותר לעשות. הצבא מוציא מהאדם את הצד הבהמי שבו, השטח והקושי עושים את שלהם, במקום שכזה התנהגות רגועה ואנושית מספיקה בהחלט ועל כך נאמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

החיים המשותפים בצה"ל עם החברות השונות שבמדינת ישראל מצריכים כפי שאמרתי מאמץ התנהגותי מרובה. הדברים מובאים כטקטיקה אך הלוואי ונסגל דרך זו כדרך חיים פשוטה וטבעית גם בתוך חברתנו שלנו, בתוך הבית הבטוח. ישנם מצבי חיים הדורשים מאמץ התנהגותי רב והשתדלות יתרה, עצם העובדה שאיננו נוהגים כך רוב זמננו אין זה פוגע במידת היושר הפנימית שלנו. להיפך, אנו מוכחים לעצמנו שאנו מסוגלים ומבינים כי ישנם מצבים בהם נדרשת השתדלות גם כטקטיקה.  

הרצון להיות מקבל ואוהב, הרצון להיות מייצג ולהיראות טוב גורם לא פעם לוויתור על העקרונות החשובים לנו. לעיתים נדרשת הבלגה ונסיגה אך במצבים בהם אנו נפגעים באופן בלתי נסבל, במצבים שאנו סוברים כי אסור לנו להיות בהם עלינו לקום ולצאת מאותם המצבים. כבוד נובע גם מן העובדה שאדם דבק בדרכו גם כשהיא אינה נוחה לו ואינה נוחה לחברו. הייצוג אינו מבקש רפיסות הלכתית אלא דבקות הלכתית אמתית. היציאה מן הכלל בעקבות הדבקות האמתית בדרך יכולה ליצור נתק וחוסר כבוד, יציאה מסיטואציה לעולם תהיה הפעולה האחרונה והקיצונית ביותר כאשר לא נותר לנו לעשות כלום. הבחירה ביציאה צריכה לבוא ממקום כנה ואמתי, מקום בו אני בטוח שאני יוצא כי איני מסוגל ולא על מנת להפגין כוח ולהוכיח דבר מה. לעיתים מחיר הנתק מהסביבה החברתית והניכור שתחוש כלפינו בעקבות היציאה, נכונה ככל שתהיה, מחירו גדול יותר מספיגת הסיטואציה, האם אתה בטוח שיציאה הינה הדבר הנכון והיחיד לעשות? 

תלמידי הישיבה, ישנו תהליך הרסני בחברה הישראלית של הרחבת השסעים והדחקת השונה לפינה הנובע מתוך תחושת אנוכיות לצד רפיון ידיים. ישנה מלחמה עיקשת בין ציבורים שונים, חברות שונות דעות ודרכים שונות בחברה הישראלית קיצוניים ומתונים והמלחמה אינה חוששת לגבות קורבנות. הלוחמים זורים פחד בכל חלקי האוכלוסייה, דורשים להדיר את האחר ובעזרת ציניות ארסית משחירים את פניו. אנו, תלמידי ישיבת ההסדר, מעוניינים להיות פתח התקווה של החברה הישראלית ומתוך אחריות כללית להיות אלה המגוללים את האבן על פני אותו עמק עכור. תלמידי ישיבת פתח תקווה רוצים ומוכנים להיות גשר מאחה בין הקרעים גם כאשר אנו יודעים כי על גשר דורכים. יותר ויותר נראה כי אין מי שלוקח את מושכות האחריות הציבורית וישיבת פתח תקווה שדוגלת לשים את התורה במרכז יודעת שלהיות במרכז פירושו לקחת את המושכות האלה ולדהור קדימה.    

 

 

 

 

בית המדרש