ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שמעון ולוי וקיצוניות

ע"י: קובי דמבינסקי

יעקב מכנס את בניו לקראת מותו ומוכיח את ראובן שמעון ולוי. קובי דמבינסקי דן במידת הקנאות במאמר אקטואלי במיוחד.

בסוף ימיו מכנס יעקב אבינו את בניו בכדי לברכם לפני מותו. בניגוד לציפייה ממעמד מרגש זה, פותח יעקב בדברי תוכחה לשלושת הבנים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי. התחושה במעמד זה הייתה כה קשה, שיהודה מחליט לסגת לאחור מחשש שיעקב יוכיחו על מעשה תמר. תגובתו של יהודה גורמת ליעקב לקרוא לו בדברי ריצוי, שידע שהוא לא כמו שלושת אחיו הקודמים: "יהודה אתה יודוך אחיך".

בעיון זה נתמקד בדברי יעקב לשמעון ולוי.

"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם.

בסדם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי,

כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור.

ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה,

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ה-ז).

הרמב"ן ורש"י נחלקו בשאלה כיצד לדרוש את המילה "אחים" בפסוק הראשון. רש"י מפרש לגנאי: "אחים – בעיצה אחת על שכם ועל יוסף", ואילו הרמב"ן דורש ביטוי זה לשבח "אחים – בעלי אחווה ...לימד עליהם זכות כי בקנאותם על האחווה עשו מה שעשו".

הרמב"ן מזהה נקודת זכות בשילוב הכוחות של שמעון ולוי. אין הקנאות שלהם הייתה על רקע סתמי, אלא על רקע של אחווה. מסירות הנפש שלהם באה מתוך נקודת אמת פנימית, מתוך רצון להגן על כבוד אחותם - עד כי זעקתם מהדהדת "הכזונה ייעשה את אחותנו". למרות זאת, יעקב אבינו לא מוכן לקבל את מידת הקנאות הזאת, ובעקבות כך לא מבטל את חומרת מעשיהם. הוא שופך עליהם את זעמו במילים קשות מאוד:

"ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה,

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם, ז).

אך גם בדברים קשים אלו של יעקב מפנה רש"י את תשומת ליבנו לדברי המדרש רבה

 "אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא אפם".

לאמור, אין יעקב אבינו מקלל את עצם הקנאות, אלא את דרך התפרצותה. גם אם היה מקום לכעס, לא היה ראוי לנקוט בענישה קולקטיבית ולהרוג עיר שלימה.

אף-על-פי-כן, יעקב אבינו בוחר שלא להוציא את שמעון ולוי מכלל ישראל לאור מעשיהם הקשים באנשי שכם. בשנית, יעקב אבינו אינו שולל את הקנאות אלא את עצם התפרצותה ללא רסן. תכונה זו ראויה היא להיות בכל חלקי עם ישראל, אבל במידה ובמינון הנכונים. על כן ברכתו של יעקב לשמעון ולוי היא:

"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

כך פירש הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" את דברי יעקב:

"'אחלקם ביעקב' – נצרך לפעמים מעט אנשים כאלה ,אבל רובם במקום אחד – קשה. על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט במקום אחד.

'ואפיצם בישראל' – שכן בקרב חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהיה פינחס במעשה זמרי, אבל רק מעט מעט יפה, על כן יהיו נפוצים בישראל".

לאור דברים אלו ניתן ללמוד כי גם בתוך תוכחתו של יעקב לשמעון ולוי צפוּנה ברכה גדולה לאומה כולה; ברכה שבה יהיו בכל האומה , מעט בעלי תכונת ה"שמעוניות והלוויות", אשר יעמדו על כבודם של ישראל ויתבעו את עלבון האומה. אך יעקב אבינו מדגיש את הסכנה הגדולה במידה זאת. קנאות שאינה באה בזמן, במקום ובמינון הנכון, סופה להביא עלינו בושה בפני יושב הארץ כפי שקרה במעשה דינה.

 

 

בית המדרש