ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר אורח- האם ניתן ללמוד תורה ולהתפרנס מהציבור?

ע"י: הרב אליעזר מלמד

במסגרת פרויקט "מאמר אורח" כותב הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הרב ברכה, האם נכון ללמוד תורה ולהתפרנס על ידי הציבור.

לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף? 
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח בלימוד התורה, אבל אינני מתאים להיות רב או מורה. האם נכון שאמשיך ללמוד בישיבה כמה שיותר שנים, ורק כשלא אוכל להסתפק במלגה שאקבל מהישיבה אצא לעבוד? ואולי עדיף שכבר עכשיו אצא מהישיבה ללימודים אקדמאים כדי לרכוש מקצוע מכובד ולהתפרנס מיגיע כפיי תוך קביעת עתים לתורה?

תשובה: ככלל, אסור לאדם לומר אלמד תורה והציבור יפרנסני. ואף שמעלת לימוד התורה עליונה על כל המצוות, אסור להתפרנס מלימוד התורה. וכן מבואר במשנה במסכת אבות (ד, ה). 

בתחילה המשנה עוסקת בכוונה הראויה בלימוד התורה: " הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד ללמד ולשמור ולעשות". וממשיכה המשנה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם (להתגאות בתורה), ולא קרדום לחפור בהם (להתפרנס מהתורה). וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה חולף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". 

מנהג התנאים והאמוראים 
וכן נהגו גדולי ישראל. מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים. אמנם לאחר שהתמנה לנשיא, הציבור נתן לו ממון רב עד שנעשה עשיר. שכך הדין, שכל מי שהתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו. וזאת מפני שכבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. וכך מסופר בתלמוד על רבי אבא דמן עכו שהיה עני, ורבי אבהו השתדל שימנו אותו לראש כדי שיתעשר (סוטה מ, א, וכן מובא בהוריות י, א; חולין קלד, ב). 

אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים. ובאותם הדורות היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך יכלו להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.

דברי הרמב"ם 
הרמב"ם בפירושו למשנה שהזכרנו כתב דברים חריפים מאוד כנגד לומדי תורה התובעים שהציבור יפרנסם, והביא דוגמאות רבות מגדולי התנאים שהיו עוסקים במלאכה ולא העלו בדעתם שהציבור יפרנסם. 

וכך פסק בהלכות תלמוד תורה ג', י': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

בני זבולון ויששכר 
אמנם ידוע מנהגם של בני זבולון שהיו עוסקים במסחר ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).

גם הרמב"ם מסכים לדרכם 
גם הרמב"ם מסכים כמובן להנהגתם של בני זבולון ויששכר. ואף שמנהג חסידות שאדם יתפרנס מיגיע כפיו, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו (הל' ת"ת ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". אולם אין אדם חייב לנהוג בעצמו מדת חסידות. ולעיתים כדי להפיץ תורה בישראל, מוטב לוותר על מנהג חסידות זה. וכך נהג הרמב"ם בעצמו, שבמשך שנים אחיו דוד שהיה עוסק במסחר היה מפרנסו, והרמב"ם עסק בתורה בשקידה. ורק לאחר שאחיו טבע בים נאלץ הרמב"ם לעסוק ברפואה כדי לפרנס את משפחתו ומשפחת אחיו. 

לא יטיל עצמו על הציבור 
הרי שהחילוק בין האיסור להתפרנס מהתורה ובין מנהגם של בני יששכר הוא בשני תחומים: א) כוונת הלומדים ב) בכבוד ולא בביזיון. בני יששכר לא למדו תורה כדי להתפרנס ממנה, אלא וודאי היו להם שדות והיו רגילים לעבוד בהן, אלא שבני זבולון שזכו לעשירות רבה, באו לפני אותם מבני יששכר שהיו מוכשרים בלימוד, והציעו להם בדרך מכובדת שיקדישו יותר מזמנם לתורה והם יפרנסום. ולא עלה כלל עד דעתם של בני יששכר לבוא ולבקש מבני זבולון שיפרנסום.

החולקים על הרמב"ם 
רבים מגדולי ישראל הראשונים חלקו למעשה על הרמב"ם, ואמרו שאם תלמידי החכמים לא יקבלו את פרנסתם מהציבור, לא תתקיים התורה בישראל ולא יהיה מי שילמד תורה לעם. 

ואף שגם הם הסכימו שמדת חסידות היא שלא להתפרנס מהציבור, וברור שבימי התנאים תלמידי החכמים התפרנסו ממלאכתם ועם זאת עסקו בתורה והעמידו תלמידים הרבה - מכל מקום במשך השנים נתמעטו הדורות, וכבר לא ניתן לעסוק בפרנסה וללמוד וללמד תורה. 

בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על הבנה מעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא הייתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מכוון להעמקה ביסודות התורה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה להם להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, ותלמידי חכמים צריכים הרבה יותר שעות ללמוד בספרי התלמוד והגאונים והראשונים, להעמיק בהם ולשננם. 

וכך כתב רבי שמעון בן צמח (ה' קכא - ה' רד) בספרו התשב"ץ ח"א קמב-קמח, והביא לדבריו ראיות רבות. וכן פסקו גדולי האחרונים, ובראשם רבי יוסף קארו בכסף משנה (על הרמב"ם) ובית יוסף ליו"ד רמו, והרמ"א יו"ד רמו, כא.

ההיתר לבחורי ישיבות ואברכים שמתאימים להוראה 
יותר מזה: בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלי שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה. וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כ"א).

היתר נוסף לדורנו 
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, שרבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות. 

בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות 
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך ולרבנות, ואם למקצועות ריאלים - ניהול וכל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו. 

ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.

וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, שלאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (בתוכם השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו לשם שמיים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע, ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהם, ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמיים.

 


* המאמר פורסם בעיתון בשבע והוא מובא כאן בשנית ע"י הרב

 

 

בית המדרש