ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וכי הקב"ה מנהיג במרמה?

ע"י: מור כלפון

בפרשת השבוע, "וארא", אומר ה´ למשה להגיד לפרעה כי בני ישראל מעוניינים לצאת לזמן מועט ולחזור למצרים כאשר ברור שאין הדבר כן. האם ה´ מבקש ממשה לשקר? האם הנהגת ה´ ברמייה היא? על השאלה האמונית והפרשנית במאמר.

"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ" (שמות ח, כג) פס' זה המופיע בפרשתנו מפנה אותנו לדברי ה' אל משה במעמד הסנה[1]. מתוך כך, צצה ועולה שאלה אמונית רבת משקל – "כי איך ציווה יתברך למשה רבנו עליו השלום שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'. ומה תועלת היה בסיפור הזה, אחרי שפרעה בעל כורחו ישלחם מארצו ולא מפאת דבריהם?[2]" מדוע אם כן מצו‎ּוה משה להתל בפרעה ולגרום לו להאמין שבנ"י מעוניינים לצאת זמן מועט לצרכים פולחניים, בעוד שהכוונה האמיתית היא להוציא את בנ"י מארץ מצרים באופן מוחלט?

תשובה אפשרית לכך עולה מדברי המדרש :

לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וכופרים במי שעשה להם טובה, באו וראו מאותו עני פרעה מה עשו כשירדו למצרים קבלם בסבר פנים יפות [...] בכל זאת לא היה יכול להם ולא עוד אלא שבאו בעלילה ואמרו לו לזבוח לא-להינו נלך דרך שלשת ימים אח"כ נשוב [...] עד שנצלו את מצרים" (אסתר רבה, פרשה ז)

נמצא כי כוונתו של הקב"ה בציוויו למשה הייתה לנקום בפרעה. משה רימה את פרעה בצו ה' כדי לעשות נקמה בגויים. "אין ספק כי הבקשה היתה בעקבה, כי לא היתה דעתם לחזר ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין אין לתמוה אם צוה ה' להתפתל עם העקש"[3]  שמא נאמר כי מדברינו אלה עולה כי דבר ה' עלול להיות כזב ושקר! כיצד נוכל להעלות דברים אלו על דל שפתינו כלפי הא-ל יתברך שחותמו אמת? האם יתכן שהקב"ה עושה מלאכתו רמייה? נחמה ליבוביץ' בביאורה לספר שמות שוללת טענה שכזו מכל וכל לטענתה "מוזר ששד"ל הרואה כיסוד ביהדות כולה את "החמלה", פותר בעיה חמורה זו "על נקלה".

אמנם ניתנו תשובות אחרות לשאלתנו שהניחו כי לא יתכן שיבוא הכזב מאת ה'. הראב"ע סובר כי משה לא שיקר מכיוון ואמר שבנ"י יצאו לשלושה ימים אך לא פירש שהם גם יחזרו- ההבנה המוטעית הייתה נחלת המצרים בלבד. נחמה ליבוביץ' מתייחסת לדברי ראב"ע ואומרת שדבריו מחמיצים את העיקר שכן ברור שאין הדגש על אמיתות המילים אלא על פשרם כפי שהובן לפרעה. מתוך דברי הכתב והקבלה היא דולה תשובה מהפכנית; הקב"ה נתן לפרעה הזדמנות אמיתית לשחרר את בנ"י לחוג לו חג שלשה ימים "ואילו הבין פרעה והכיר בצורך של חופשה זמנית לעבדיו, כבר היה הולך לקראת הבנת נפש העבד בכלל, והיה בא לידי הבנת העוול… והייתה אז כל ההיסטוריה הולכת בכיוון אחר, צועדת קדימה לקראת אחרית הימים. ואולם פרעה סירב גם לבקשה זו"[4]  הגדיל לעשות בעל 'העמק דבר'[5] שטען כי המלים "שלשת ימים" אינם מפי הגבורה, אלא יוזמת משה ואהרן מדעתם, להפנות לפרעה דרישה מינימאלית שמא יסכים לה, ואחר כך יתפתחו הדברים כפי שיתפתחו.

מתוך הסתכלות רחבה בתורה נראים דברי הפרשנים הללו תמוהים ביותר. שכן דבריהם בנויים על ההנחה כי ההטעיה, לכאורה, הייתה ממוקדת באופן ספציפי להתחלת השיח בין משה ופרעה. אך מעיון בפרשיות שמות-וארא-בא-בשלח מצטיירת תמונה אחרת. נראה בבירור כי ההטעיה הייתה שיטתית, לכל אורך הדרך ישנה כוונת מכוון להטעות את פרעה[6].  ההוכחה הניצחת לכך היא הפתעתו של פרעה מבריחת בנ"י בסופו של דבר- "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם" (שם, יד, ה)

 

הקוהרנטיות המופלאה בה התורה נוקטת מובילה אותנו בחזרה להנחת היסוד. הכתובים מוכיחים שרצון ה' הוא לשקר לפרעה, והיכולת לעקמם בכדי שיענו על דרישה קדם-טקסטואלית שהייתה לנו, מוטלת בספק. ובאמת פרשנים אחרים קיבלו על עצמם את הדין שעולה באופן ישיר מן הפס' והסבירו את פשרם בדרכים שונות.

 

בדרך זו הולך 'אור החיים' הוא מניח בצורה פשוטה שהמרמה הייתה מאת ה' ואומר ע"ס דעת חז"ל – "כי המצרים נתחכמו על ישראל לשעבדם מתחילה בפה, ואחר כך בפרך, והשופט בצדק מדד במידה עצמה"[7]. כלומר, האמת נותנת כי מאת הא-ל יבוא האמת והכזב, ובמקרה דידן ה' העניש את המצרים בדרך מרמה כנגד מרמתם את בנ"י. בצורה דומה מפרש 'בית הלוי'[8] הוא מבאר את דרך ה' לאור האמרה "אם ללצים הוא יליץ, והבא לטמא פותחין לו" (יומא לח, ב) וסובר כי כוונת הרמייה הייתה להרבות את פשעיו של פרעה, כאשר אף בקשה פעוטה לחג לה' שלשה ימים לא זוכה למענה על ידו. זאת "כדי שתוגמר בהמראתו חטאיו ותמלא סאתו ליפרע ממנו".

 

הר"ן[9] אף הוא מפרש שהרמייה הייתה מכוונת וטוען כי הדבר נבע מתוך טקטיקה מלחמתית. "דרכי ה' יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם […] ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל במים […] ורצה להביאם בעניין שהם בעצמם, בבחירתם, ייכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה העניין בתחילה שהגיע קצם להיגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המכות, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושילחם מאתו? [...] וכוונת כל אלו הדברים הייתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה". הקב"ה רצה להפיל את האומה המצרית מתוך מעשיהם ובבחירתם זאת כחלק מהנהגתו את העולם על-כן הוכרחה הרמייה. נקודה חשובה בדברי הר"ן היא הסתרת ההשגחה הא-לוהית מעיני ישראל ואף משה. רק הקב"ה ידע על כוונתו לגאול את עמ"י!

 

מסקרנים הם דבריו של 'רבנו בחיי' – "חס ושלום שיהיה הדבר הזה ערמה כדי לברוח, אלא כדי לקבל המצות, כי רצה הקב"ה להכניסם במצות מעט מעט[10]" כלומר הקב"ה נקט ברמייה כלפי פרעה בכדי להעלים את הגאולה המתממשת ובאה מאת העם. לא היה בכח העם לסבול מטמורפוזה רוחנית בבת אחת ולכן הכריע הא-ל לגאול את העם קמעה קמעה.

 

מהנאמר לעיל עולה מסר חשוב- נסתרות דרכי ה'. אל לנו לחשוב כי כל האמת נמצאת במחוזותינו יתכן שאף דבר שנראה כלא סביר מבחינת השכל הישר הרי הוא אמת לאמיתה באמת המידה הא-לוהית. כאשר העומדת במבחן היא ההנהגה הא-לוהית יתכנו הסברים שנראים בעין אנושית כלא נכונים, אך בראיית הבורא העומד ממעל הם האמת ואין בלתה. ובכל זאת שיטתם של סיעת הפרשנים הראשונה נותרת בעינה, אמנם נראה מפשט הפס' הפך דבריהם, אך בכל זאת לבטח היו מודעים לבעיה זו ואף מצאו את פתרונה. בכל מקרה, בין לסיעה הראשונה ובין לסיעה השנייה, נראה כי הנחות קדם-טקסטואליות יכולות לעורר שאלות על הנאמר בתורה, לפחות ברובד ההתחלתי. דבר זה מוכח מהעיסוק הפרשני הנרחב בשאלה למה היה צריך הש"י להוציא ישראל בערמה ובהעלמה וקצרה היריעה מלהכיל.

 

 

 





[1] (שם, ג, טו-כב)


[2] אברבנאל שמות ג, יח


[3] שד"ל ג,יח


[4] נחמה, שם


[5] העמק דבר ג, יח


[6] לצורך בירור העניין לאשורו ניתן לעיין בדבריו של הרב סמט על פרשית בא בספרו "עיונים בפרשיות השבוע" (סדרה ראשונה).


[7] אור החיים ג,יח. אמנם הוא מסייג את דבריו ואומר "על כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר".


[8] בית הלוי שמות יד


[9] דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר.


[10] רבנו בחיי שמות ג,יח


 

 

בית המדרש