ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרצון לחדש מול החדלון שבשגרה

ע"י: דוד בן מיכאל

השגרה חונקת את הרצון שלנו להתחדש וליצור. כיצד אנו יכולים לחיות מתוך מסירות ודבקות ועם זאת לאפשר גם מרחב של חידוש ומנוחה?

היכן הרצון לחדש?

 הרצון לחדש, ליצור ולעשות היה קיים מאז ומתמיד. דומה כי היוצרים הראשונים היו בני למך, עליהם נאמר בספר בראשית (ד, כ-כב) כי חידשו והובילו בתחומים שונים. אחד מהם ייסד את תרבות גידול הצאן ("אבי יושב אוהל ומקנה"), השני פנה למוסיקה והחל את תרבות הנגינה באמצעות כינור ועוגב, והשלישי היה מורה האמנים אשר ליטשו את הנחושת והברזל עד כדי יצירת תבניות וכלים.

המצאת דבר מסוים או חידוש נושא מעניקה הרגשה מחייה ומרוממת של מימוש השאיפות הגלומות באדם היוצר. לא רק חידוש מצד האדם גורם להרגשה מרוממת, אלא גם שמיעת חדשות מן הסביבה עשויה לעניין אותו, ולהוציאו מהמסגרת והתבנית הקבועה בה הוא מצוי. אדם השרוי במצב מסוים ללא חידוש הבא מצידו או מסביבתו חש רגשות של התקבעות, סטטיות מדכאת ובהמשך גם ניוון הכוחות הגלומים בתוכו.

המציאות התדירה היא מציאות של שגרה. לא כל יום יוצא לאדם לשמוע דבר חדש ומרתק, כל שכן לחדש בכוחות עצמו. מסלול החיים של רובנו בנוי ברובו על ציר השגרה. מסלול זה מתחיל   במערכת החינוך בה אנו נמצאים לפחות כשתים עשרה שנה , שבנויה ברובה על לימודים מתמשכים, יום אחר יום, עד קבלת תעודת הבגרות. גם בתחנות הבאות: ישיבה, צבא ועבודה, אנו נכנסים למציאות קבועה, שגרתית וחוזרת, הגורמת לשחיקה מתמשכת אצל רבים הנלאים מן העבודה הרציפה אשר לא משתנה. 

יש האומרים כי הסיבה לכך שאנו זוכרים היטב מעשים שנעשו בצעירותנו יותר מאשר אירועים שהתרחשו מאוחר יותר, נובעת מן הסיבה שבתחילת דרכנו בעולם, האירועים הסובבים אותנו באמת סקרנו ועניינו אותנו- שכן הם היו חדשים עבורנו. אולם בהמשך מסלול החיים, האירועים הללו כבר לא מסקרנים כבעבר, הם מוכרים לנו כבר, ולכן אנו נוטים לשכוח אותם במהרה.

מהי אם כן הדרך להתמודדות עם מציאות זו הפוקדת את רובנו? האם בכלל קיימת דרך המאפשרת למצוא את חדוות החיים בתוך המציאות השגרתית הפוקדת אותנו, או שמא נגזר עלינו להיות "יושבי חלד" החדלים מן פריחה ויצירה במציאות שגרתית אפורה?

דבקות במעשה

מהי "דבקות"? מה פשר המושג "דבק"? ייתכן והוראות שונות כלולות בתוך מילה זו- אחת מהן, לדעתי, היא התמדה או מסירות לעניין מסוים. מצאנו כי המונח דבקות מופיע בתורה כלפי יחסי איש ואשה (" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" - בר' ב, כד). כמו כן מצאנו כי מושג הדבקות מופיע בהקשר של ענייני הנחלות ("כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" - במ' לו, ט). דומה כי מעשה נבות היזרעאלי הינו מימוש צו של הדבקות בנחלה. נבות סירב לתת את נחלתו לאחאב מלך ישראל בנימוק כי מסירת הנחלה לזר הינה חילול דבר ה' ("חלילה לי מידוד מתתי את נחלת אבותי לך" מלכים א כא,ג ). מכאן שדבקות פירושה, בין היתר, התמסרות אל ערך, מושג או אל אמצעי כזה או אחר אף במצבים קשים.

 

ביטוי יפה לדבקות זו נמצא לדעתי בספר  "כעפעפי שחר" של הרב סבתו. בספר זה מתואר אורח החיים של יהודי פשוט בשם עזרא סימן טוב. הרב סבתו פורס לפנינו את מסכת חייו של עזרא, המצטיינת בדבקות במצוות, קלה כבחמורה, אף שיש מלעיגים עליו ומנסים לבזותו. עזרא סימן טוב, ככל הנראה, לא היה ולא נברא אלא משל היה, משל של היהודי הפשוט המקיים את מצוותיו בעקשנות וברציפות. אין חולק על "גדולתם הפשוטה" של יהודים אלו שבמהלך חייהם, הנראה פשוט לכאורה, הם מראים את עוצמת דבקותם באל ובמצוותיו. ללא דבקות זו לא היו היהודים מוסרים את נפשם בפרעות השונות במהלך הדורות – דבקות זו במצוות היא המעניקה כוח לאדם לעמוד על דתו, גם במחיר של איבוד גופו ומסירת נשמתו לבורא.

 

לדעתי, יש משהו פסול באדם המחפש תמיד את רק את הברק שבכל דבר ולא מוכן להשקיע מעבר לזמן שבו הברק חולף. אדם שציר חייו נע מסביב לאירוע גרנדיוזי אחד למשנהו מאבד את מושג הדבקות ומשליך אותו אחר גוו. לא ההתמסרות היא עיקר חייו אלא ה"עונג" האישי הפרטי. כאשר הארה זו חולפת, וכך הוא טבען של הארות אלו, חולף לו אותו אדם מן המקום שהיה ומחפש אירוע אחר. אין דבקות מהותית בערך או במושג, אלא הדבר תלוי גחמה: כשיש חיבור – מתחברים, ומתי שלא- עוזבים.

 

אכן יש, וחייבים להיות, מצבים בחיינו בהם אנו סופגים וקולטים כוח חדש ומרענן. ספיגה זו נועדה לצורך צבירת כוחות שישרתו אותנו בחיי השגרה, שיסייעו בידינו לעמוד מול החיים השוחקים ולהביע בהם את הכוח המיוחד שצברנו. אולם אין במעשה הספיגה כדי לבטל את העבודה שתבוא מאוחר יותר. רק עבודה מקצועית ומתמשכת משאירה רושם הן על האדם המבצע אותה והן על סביבתו. אדם שבתחילה מראה כוח והתלהבות ואחר כך נרפה, מפספס את האפשרות שניתנה לו להראות את דבקותו. לעומתו, האדם העמל בעבודתו, מלבד הפירות שיראה בעמלו, מרגיש הוא את תחושת ההתמסרות ונוגע בחוויה העצומה הקרויה דבקות.

כמובן, אי אפשר להתעלם מן הסיפוק הרב שיש בעבודה מתמשכת. רק אדם שעובד זמן רב יכול להרגיש באמת מהו ערכם של הפירות עליהם עמל. ההתמקדות במה שעשה, ולאו דווקא במה שעתיד להיות, תאפשר לו לשמוח בעמלו וליהנות ממנו. משולה היא העבודה לספר למידה- אפשר להסתכל עוד על הדפים הרבים שנותרו עוד ללימוד בספר ולהתמלא ייאוש. אפשר גם להסתכל על הדפים שעברו ולהתמלא סיפוק ממה שנעשה כבר.

 יש חדש מלא ישן ויש ישן מלא חדש

"מניין"? נשאלת השאלה,  מניין הכוחות לממש דבקות זו בחיי המעשה? הרי דיברנו מקודם על השחיקה הנוראית בעבודה מתמשכת, על הניוון ועל חוסר החידוש בחיים – האם נוותר על משאת החידוש בשביל הדבקות המתוארת לעיל? האם הדבקות פירושה שחיקה?

לא כך הם הדברים. הדבקות והחידוש הם שני מעיינות חיים אשר אינם סותרים זה את זה אלא חיים בכפיפה אחת, אשר כל אחד מהם נותן את הכוח הייחודי שלו. אמת היא כי העבודה המתמשכת עלולה להביא לשחיקה, אך אין זה מחייב שהדבקות תוביל לשחיקה. החכמה היא לדעת לשלב את הרצון לחדש ולהתחדש גם בשגרה. אנו יכולים להיות אנשים שדבקים בעבודתנו, אך בכל זאת לנסות למצוא את מימד החידוש בכל יום ויום. נביא דוגמא להמחשת העניין. נדמיין שאנו בעלי עסק היושבים בחנות ומוכרים את סחורתנו. בכל יום אנו קמים לאותה עבודה, מכירת הסחורה, שלא מתחלפת מיום ליום, וגם הלקוחות די קבועים. הרוטינה המתמשכת עלולה להביא לשחיקה אך הרצון לחדש מונע משחיקה זו לבוא. אם אנו מוכרים שמעוניינים בחידוש - ביכולתנו למצוא אותו: קישוט החנות לקראת אירועים מסוימים (אפשר גם להתאים את סוג הקישוט לסוג האירוע) או במבצעי מכירה וכד'. המבצעים גם נותנים לחנות נופך חדש ממה שהיה קודם לכן וכן משרים אווירה מיוחדת בחנות. נכון, אין זו אווירה מרקיעת שחקים, אך יש בה כדי לגוון את העבודה הרגילה ולתת לה נופך חדשני. בתעשיית היצור הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט. הציורים המשורטטים בקרטון החלב של היום הם לא אותם ציורים של קרטון החלב של אמש. אריזות המזון מקבלות עיצוב חדש חדשות לבקרים כדי למשוך את תשומת הלב של כולנו, השואפים לחידוש. אפשר לראות מגמה זו גם באתר גוגל אשר משנה את עיצוב הדף הפותח של האתר לפי אירוע מסוים שהוא בוחר לציין. 

האדם השואף למצוא את החידוש בכל דבר הוא "קנקן ישן מלא חדש", כלומר אדם הדבק בעבודתו אך מוצא בה תמיד דברים חדשים. לעומתו קיים "קנקן חדש מלא ישן". אותו קנקן הוא משל לאדם שגם בדברים החדשים הנמצאים לפניו הוא מואס במהרה, רוטן על הרוטינה ונגרר לשחיקה.

ציפייה לרחוק

אמת היא כי לא בכל מציאות של שגרה ניתן למצוא חידוש. לעיתים קיים רצון לחדש, אך יש חסימות מצד גורמים שונים המונעים מרצון זה לצאת לפועל. לעיתים גם הרצון לחדש לא קיים או לא משנה דבר, ועדיין אנו חשים את החידלון שבשגרה. האמת היא כי גם אם בדרך שפרסנו קודם- המורה לשלב את החידוש בתוך השגרה- אין חידוש זה מוגדר כחידוש המפרה ומעניק כוחות חדשים לאדם. הוא מעניק כוח להתגבר על השחיקה, אך הוא לא מאפשר ביטוי של כוחות החידוש הטמונים באדם. נחזור לדוגמת המוכר בחנות שהזכרנו לעיל: גם אם המוכר ישתדל למצוא חידוש בעבודתו, עדיין הוא ימשיך למכור את אותה סחורה בכל יום ולא ימצא זמן לפתח צדדים נוספים באישיותו, צדדים שיגרמו לו לרעננות וחדשנות. לכן תוך כדי ימי השגרה יש לשאוף למצוא זמן פנוי בו אדם יוכל לחדש או להתחדש. העצה הטובה בנושא זה היא תפיסת הזמן במבט כללי. לכל יום עבודה יש סיום, וגם אם הוא מתאחר הוא יגיע בסופו של דבר. אפשר להסביר כי עיקרון זה מופיע גם במצוות השבת. בתורה כתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת  לידוד א-להיך לא תעשה כל מלאכה..." (שמ' כ, ח-ט) .על האדם למצוא לעצמו נקודת זמן בה הוא שובת ממלאכתו ומעניק מקום לכוחות חדשים שיש בו, כוחות הנובעים מן הרצון לחדש, לפתח ולשכלל. רק אם לאדם יהיה מרחב של "שבת" יהיה לו כוח להמשיך בעבודה השגרתית שלו בשאר הימים.

סוף דבר

בראש המאמר עמדנו על הרצון הקיים בכל אדם לחדש וליצור. רצון זה נמצא בטבע האדם והוא שואף לממשו. ימי השגרה הרבים מטשטשים את הרצון הזה וגורמים לאדם לשרות במעין מחנק שמונע ממנו לממש את הרצון. טענתנו הייתה כי ימי השגרה אינם אמורים לחנוק את הרצון לחדש, והוא צריך להתקיים בכל עת, אך יש גם מקום לימי השגרה - כדי שאדם יחווה את חווית הדבקות. דבקות זו פירושה התמדה ומסירות בעבודה בה האדם עוסק. רק אדם שמתמיד בעבודתו, למרות הקושי שהוא חווה והשגרתיות חסרת החידוש, חש בחשיבות ההתמדה וביצרי הדבקות והמסירות הקיימים בו. הרצון לחדש במלוא עוצמתו יתגלה במרחב "השבת" שאדם יפנה עבור עצמו.

חשוב לי להדגיש כי אני מכיר בכך שיש אנשים אשר מטבעם מתקשים להתמיד, והם חייבים שינוי בתדירות גבוהה. אין זה אומר כי אנשים אלו חסרי דבקות, אלא שהדבקות שלהם מתגלה במקומות אחרים: ביחסים הטובים שיש להם עם בני משפחתם או חבריהם, או בדברים אחרים שעבורם מוכנים אותם אנשים להפגין רגשי מסירות והתמדה.

אנשים כאלו צריכים למצוא את המקום המתאים להם בו הם יוכלו באופן תדיר לממש את הרצון לחידוש ומילוי עצמי. אולם למרות השאיפה שכל אחד ימצא את מקומו הראוי לו, קשה לי להאמין שיהיה אחד מאיתנו שיצליח לדלג על חיי השגרה. המערכות הסובבות את ציר חיינו, כמו מערכת החינוך, הצבא ואף העבודה, בנויות מציר מסוים של שגרה והתמדה ואי אפשר לברוח מהן.

אשר על כן, יש לרכוש כלים להתמודדות עם ימים אלו אשר יהוו כנראה את רוב ימינו.  חוץ מן הכלים וההדרכות שהראינו לעיל, יש עוד סוג נוסף של הדרכה הנמצא בדברי חז"ל ביחס לקיום המצוות, היכול להשפיע גם על קיום חייו של כל אחד מאיתנו בהתמודדותו עם השגרה.

ההדרכות בדברי חז"ל אליהן אנו מתכוונים הן תפילה ותלמוד תורה. לגבי תפילה אמרו חכמים- "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות ד,ד) . חכמים הכירו בשחיקה האנושית, וידעו כי קביעתם להתפלל כל יום תוביל לשחיקה בתפילה והפיכתה לגירסא בעלמא. אך למרות זאת, הם לא שינו את קביעתם להתפלל מדי יום, אלא בכל יום אדם חייב ליצוק רוח חיים בעבודתו- 'עבודה שבלב'. עליו להתכוון במילים שהוא אומר, למרות שהוא כבר אמר אותם אתמול ושלשום, וימשיך להגיד אותם עוד ימים רבים. הדרכה זו נמצאת בצורה מפורשת גם לגבי תלמוד תורה. על תלמוד תורה נאמר (פסיקתא דרב כהנא פיסקא יב) כי דברי התורה אינם אמורים להיות כסחורה ישנה שאבד זמנה, אלא כסחורה חדשה שהכל רצים לקראתה וחפצים בה. האדם אמור לגלות נופך אחר בדברי התורה ולמצוא את החידוש המתמיד שבה.

מן הדרכותיהם כלפי עולם התורה והמצוות נלמד גם כלפי העולם הזה, העולם של חיי המעשה: בכל יום ויום מתייצבת אותה שאלה: להיות או לא להיות? למצוא את החידוש והרענון של היום הזה, היום המיוחד שנתגלגל לפתחנו שלעולם לא יחזור עוד, או לחילופין- לעצור במקומנו ולרטון על ימי השגרה הרבים הנמצאים עוד לפנינו. ההדרכות הללו יעזרו לנו להתמודד עם ימי השגרה עד אשר יגיעו "ימי השבת" בהם נזכה אחר מאמץ רב, ואז נוכל לנוח ולמצוא את החדש בתוכנו ובסביבתנו.

 

 

בית המדרש