ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וידעתם את ה´ - אמונה בכלל ובפרט

ע"י: מור כלפון

מאמר על פרשת ´וארא´ שדן בתהליך הגאולה בין השאר מתוך דברי הזהר על הפרשה

 

פרשתנו פותחת בתיאור המפורסם של חמש[1] לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. פרשנים רבים ראו בלשונות אלו שלבים בדרך לגאולה השלמה. שלוש הלשונות הראשונות עוסקות בגאולה הפיזית של עם ישראל ממצרים. הקב"ה משחרר את עמו מעול השעבוד המצרי – "שלח את עמי". אך בזאת אין די. השלב הבא בגאולה הוא ייחודו של עמ"י לעבודת ה' – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים". לבסוף עם ישראל אף יזכה להיכנס לארצו.

מרגלא בפומיה של מו"ר הרב שרלו כי באף מקום בתורה לא נאמר "שלח את עמי" בלבד, אלא בכל מקום התווספה המילה "ויעבדני". כלומר, עם ישראל לא יוצא לחופשי, אלא עובר מעבדות מצרים לעבדות ה'. מעיון בפרשיות הפותחות את ספר שמות ניכר כי ישנה מטרה ברורה בהוצאת בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים – גילוי שם ה' בעולם. הקב"ה דורש כי עם ישראל ידע כי הוא הא-ל שמוציאו ממצרים, שפרעה ידע כי אין כה' בכל הארץ. בדרך זו מסביר הרמב"ן את הצורך שביציאה הניסית והדרמטית של בני ישראל ממצרים: "למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, [...] ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה'" (רמב"ן על שמות י, א). לא בכדי תגובתו של פרעה לבקשת משה ואהרן לשלח את העם היא: "לֹא יָדַעְתִּי[2] אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב). גאולת ישראל צריכה לבשר לעולם כי יש מנהיג לבירה וכי יש לעבדו ולהללו, לבשר על האמונה.

במבט ראשון נראה כי מקורה של ידיעה-אמונה זו נובע מהאותות והמופתים שעשה ה' ביציאת מצרים[3]. על כך יש לשאול, האם באמת יש בכוחם של האותות והמופתים לעורר בליבות ישראל והעולם את היסוד לאמונה? מדברי הרמב"ם נראה כי אין הדבר כך: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, [...] לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה" (הלכות יסודי התורה, ח, א). הרמב"ם מתייחס לאמונת ישראל בנבואתו של משה אך נראה שניתן להשליך את הנאמר אף לאמונה בכלל. בזמננו דברים אלו נראים כמעט מובנים מאליהם. באותות ובמופתים תמיד ניתן להטיל ספק; לייחסם לטבע העולם או לתעתועי קוסם.

מהו, אם כן, היסוד לאמונה שביקש ה' לטעת בליבות ישראל והעולם ביציאת מצרים? תשובה לכך ניתן למצוא בדברי הזוהר[4]:

 

"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים וידעתם כי אני ה' א-להיכם וגו', מצווה זו ראשונה לכל המצוות, התחלה ראשונה של כל המצוות, לדעת לקוב"ה בכללות. מהו בכללות? לדעת שיש שליט עליון שהוא ריבון עולם, וברא העולמות כולם, שמים וארץ וכל צבאם. [...] כיוון שבא משה אליהם, מצווה ראשונה שלימד אותם – דכתיב 'וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם' וגו', ואלמלא מצווה זו לא היו ישראל נאמנים (לה' – מ.כ) בכל אלו הניסים והגבורות שעשה להם במצרים. כיוון שידעו מצווה זו בדרך כלל נעשו להם ניסים וגבורות" (רעיא מהימנא שמות, וארא, כה, א).

 

הזוהר מבאר כי היסוד לאמונה קדם לעשיית הניסים והנפלאות. ידיעת ה' היא המצווה הראשונה שנצטוו בה עם ישראל. מצווה זו היוותה את היסוד המניע לתהליך הגאולה כולו, לולא שניתנה לא היה יכול עם ישראל להכיר בניסים. הניסים הגדולים שנעשו ביציאת מצרים הוכרו ע"י העם רק בזכות קבלתם את ה' עליהם למלך טרם עשייתם. נראה כי ניתן לדייק מדברי הזוהר כי מקור האמונה ביציאת מצרים כלל לא קשור ליחסו של העם. הדיון הוא ברצונו של מלך מלכי המלכים ולא בקבלתם של ישראל. ביציאת מצרים קבע הקב"ה את הזהות הא-לוהית הסגולית בישראל שביטויה בהכרה ובידיעת ה'. סברה זו מתחזקת לאור זיהוי הזוהר (בהמשך דבריו שם) את הנהגת הכללות עם ההנהגה הזכרית בעולם. דוכרא ונוקבא הם מושגי יסוד בקבלה שפירושם הראשוני הוא משפיע ומקבל. דעת הקב"ה שנדרשה ביציאת מצרים נבעה מהשפע הגדול שהשפיע ה' על העולם באותה העת.

דברים אלו יכולים להתחבר לשינוי ההנהגה הא-להית להנהגת הויה, כפי שנראה מתחילת הפרשה. כידוע, הויה הוא 'שמו הפרטי' של הקב"ה. ה' בכבודו ובעצמו ירד אל גנת אגוז לראות באבי הנחל[5] – "אני ולא מלאך". בדור האבות הקב"ה נגלה מתוך ליבותיהם של האבות בבחינת נס נסתר, כליותיהם לימדו אותם תורה. בימי משה חל השינוי וההנהגה הפכה להיות הנהגת נס גלוי, השפעה ברורה וגלויה של הקב"ה על עמו.[6] ההנהגה בגילוי פנים החלה בראש ובראשונה בקביעת ההכרה בה' יתברך בנפש עם ישראל.

מכאן מצטיירת לנו תמונה חדשה לאמונה – "האמונה בדבר היא הצטייר דבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים אף אם לא יוודע דרך האימות בו, כמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות" (העיקרים, מאמר ראשון, פ' יט). האמונה היא שכנוע פנימי עמוק בנכונות דבר מסוים. נראה כי אין מקורו של שכנוע זה ברובד המודע של ההכרה, אלא הוא כעין המושכלות הראשונות, עובדה שכל בר דעת משוכנע בנכונותה.

שאלה ידועה ומפורסמת היא: כיצד יכלו בני ישראל לחטוא בחטאים השונים שנעשו בזמן הנדודים במדבר ובפרט בחטא העגל, כאשר הם זכו ליד ה' שתלווה אותם, לחזות בניסים ובנפלאות? שאלה זו מועצמת עשרת מונים לאור דברי הזוהר שקבע כי הניסים התאפשרו רק בזכות קביעת האמונה בליבות ישראל, הנהגה בשם הויה. אם אכן האמונה טבועה באדם כעין מושכל ראשון כיצד בכלל מתאפשר החטא? תשובה לכך ניתן למצוא בספר חסידים:

"ומהו זה שכתוב בדברי הנביאים 'ותופשי התורה לא ידעוני', וכתיב: 'ישראל לא ידעו', וכתיב: 'כי בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי'? והלא ידיעה זו זיל קרי בי רב הוא, ואפילו עם הארץ שבישראל יודע אותם? אלא מכאן אתה למד שפירוש ידיעה זו כעין ראיה בתוקף האמונה. דומה למשכיל בעיני שכלו כאילו רואהו בעיני בשרו, דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי" (ספר חסידים, פרק ראשון)

נראה כי ספר חסידים שואל בדיוק את השאלה אותה שאלנו, אם ידיעת ה' היא חלק אימננטי מהזהות הישראלית, אזי כיצד ניתן לראות בה הישג שיש לשאוף אליו? הוא משיב כי הידיעה שמושרשת בליבות ישראל שייכת לרובד הבלתי מודע של האישיות, למזלם. מכאן ברור כי המעלה שרואים הנביאים בידיעת ה' היא ברובד המודע. עתה עלינו לחזור לדברי הזוהר ולהבין אותם לאשורם. שורש האמונה שנטבע בעם ישראל ביציאת מצרים קבע בהם את זהותם הישראלית ואת סגולתם, אך לא הפך אותם עדיין למאמינים בפועל. כך עולה מהמשך דבריו של הזוהר שם:

"וכלל ופרט הוא ראש וסוף, סוד זכר ונקבה כאחד, ונמצא אדם בזה העולם שעסק בכלל ופרט, האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט. ותיקון העולם הזה הוא כלל ופרט. [...] ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל אלו המצוות של התורה שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ בין אלו שנוהגים בחו"ל – לימד אותם בדרך פרט; זהו שכתוב – וידעת היום והשבות אל לבבך, היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות קודם לכן. כי ה' הוא הא-להים – זה בדרך פרט, במילה זו כמה סודות וסתרים יש בה. וזה, וההוא שמקודם (שני הפס' – מ.כ) הכל דבר אחד, זה בכלל וזה בפרט"

 תהליך הגאולה של ישראל לא נסתיים ביציאת מצרים אלא לקראת הכניסה לארץ ישראל. רק כאשר למדו ישראל את התורה בדרך פרט, זכו לידיעה השלמה המשיבה אל הלב. הגאולה המלאה היא גאולה בדוכרא ובנוקבא, בבחינת משפיע ומקבל. הנקודה השורשית של האמונה נובעת מחסדו האינסופי של הא-ל יתברך ויתרומם על עמו לגאול אותם משעבוד לגאולה. אך בכך אין די, הרעיה צריכה לקום ממיטתה ולפתוח את הדלת לדודה. הקדושה איננה יכולה לחול במלואה על הכלים כל עוד אלו סוגרים את השער בעדה. החזון האפוקליפטי היהודי דורש הרמוניה בין א-לוהים ואדם, סנכרון מושלם בין רצון הא-ל הנעלם לרצון האדם המודע. נמצא אפוא כי האמונה של יציאת מצרים מהווה רק צד אחד של המטבע הגאולי. למרות זאת, צד זה הוא היסוד והשורש לאמונה כולה ובלעדיו דברים שראתה שפחה על הים היו נחשבים בעיניה כאין ואפס.

ניתן לתאר את תהליך הגאולה המתבטא בחמש הלשונות כתהליך של רצוא ושוב. בתחילה הקב"ה גואל את עמו גאולה פיזית – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי. בגאולה זו ניכר הפן הזכרי המשפיע של השכינה. כך גם בגאולה הרוחנית של קביעת האמונה בליבות ישראל - ולקחתי. אך הגאולה השלמה לא יכולה להגיע ללא אתעורתא דלתתא, ללא הכנת הכלים לקבלת השפע. רק לאחר הגאולה בבחינת כלל ובבחינת פרט יכול להגיע חזון אחרית הימים – "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ח).

 





[1] יש כאלו שבמבחינים רק בארבע לשונות גאולה וכך גם עולה מדברי חז"ל בכמה מקומות. אך גם דעה זו של חמש לשונות ידועה ומפורסמת ואף נראה שמסתדרת יותר עם פשט הכתובים.


[2] השורש י.ד.ע חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשיות של יציאת מצרים דבר שמלמד על המטרה הכללית של היציאה - ידיעת ה' של עם ישראל, של פרעה ושל כל העולם.


[3] כך כותב גם הרמב"ן במפורש: "האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה" (שמות יג, טז).


[4] ציטוט התרגום של הזוהר לקוח ממאמרו של אלישע נדב בפיתוחי חותם ג'- מקורות הראי"ה. ניתן לעיין שם לקריאה דומה אך שונה בדברי הזוהר וכן לניתוח דברי הרב קוק שמבוססים על פסקה זו.


[5] ע"פ המדרש: "אל גינת אגוז - נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז זה אי אפשר לגונבי המכס לגנוב ממנו מפני שהוא נשמע וניכר, כך ישראל כל מקום שאחד מהם הולך אינו יכול לומר שהוא אינו יהודי, לפי שהוא ניכר, כדכתיב (ישעיה ס"א) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'" (שה"ש רבה, פרשה ו)


[6] ניתן אולי לפתור בכך את השאלה הידועה על ההתגלות לאבות בשם הויה. שהרי ישנם פסוקים מפורשים שבהם מופיע שם הויה לאבות. האבות אכן הכירו את שמו המפורש של הקב"ה, אך הוא לא נודע להם. כלומר, ההנהגה הזכרית המשפיעה לא הייתה חלק מעולמם. עבודת ה' של האבות הייתה לגלות את הקב"ה מתוך הנסתר.


 

 

 

בית המדרש