ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

גדלות עם ענווה - דמותו של משה רבנו

ע"י: רון הופמן

משה רבנו מציג לנו מודל של גדלות מלך לצד ענווה, מה שמאפשר לו בהמשך להנהיג את העם.

בפרשתנו ובפרשיות הסמוכות אנו מוצאים את דמותו של משה כדמות מרכזית. מיהו משה? מדוע משה גדל דווקא בבית פרעה ולא בבית של מצרי רגיל? עונה המדרש:

ויגדל הילד, כ"ד חדש הניקתהו ואתה אומר ויגדל הילד, אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ותביאהו לבת פרעה וגו', היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו, והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול... והיו שם יושבין חרטומי מצרים ואמרו מתייראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך (שמות רבה א, כו).

משה למד בבית פרעה כיצד להיות מלך, כיצד להיות מנהיג. לא זו בלבד אלא שיועצי פרעה חוששים שמא משה הולך לקחת את המלכות מפרעה. משה התחנך לגדלות ומלכות כבר מגיל צעיר[1] וכך הוא נהיה מלך שיכול להחליף את פרעה.

ניתן לומר שמשה מהווה את הניגוד הגמור לפרעה. לא במקרה משה הוא הדמות שמגיעה אל פרעה ומבקשת שישחרר את בני ישראל. כדי להסביר זאת נביא את דברי הרש"ר הירש על פירוש השם "פרעה":

פרעה... משורש "פרע", להיות חופשי, בלתי כבול, ויהיה זה שם אופייני למלך מצרים. לא היתה מדינה, בה הכל היה כבול וקבוע, בה כל חיי המדינה התנהלו במסגרת מוצקה, כפי שהיה דבר זה במצרים. היה שם אחד שהיה חופשי והיה זה הראש, המלך. הוא החזיק בידיו את מוסרות המדינה (בראשית מא, א). 

פרעה הרגיש שהוא חופשי לעשות כרצונו ולשלוט על נתיניו ביד רמה. כולם הם עבדיו והוא חופשי להיות פרוע ומשוחרר. כדי להצליח למרוד במלך קשה כפרעה, יש צורך שמשה יגדל אצל פרעה ותהיה לו תחושה שהוא מלך ושאין הוא משועבד לפרעה. כך גדל בתוך בית פרעה מלך אשר הוא הניגוד הגמור לפרעה.

בעוד שפרעה משחרר את עצמו ומשעבד את עמו, משה הולך ודואג לצרת ישראל - "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". רש"י מסביר ש"ויגדל הילד" הכוונה שפרעה מינה את משה להיות מושל על ביתו. כאשר משה מקבל את התפקיד, הוא לא מתגאה אלא יוצא לראות בסבל של ישראל, כדברי רש"י: "וירא בסבלתם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כיצד משה הצליח להיות מלך שמחובר לציבור, ומשתתף איתו בצרתו? התשובה טמונה בשם של משה

ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר (שמות רבה א, כו). 

בת פרעה משתה את משה מהמים. משה נקרא על שם החסד שעשתה איתו בת פרעה ("ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" - שמות ב, י). הוא ידע תמיד שכל חייו הגיעו לו מכך שבת פרעה ראתה שהוא בצרה והצילה אותו. דבר זה גרם לו להיות גומל חסדים בעצמו, ולראות תמיד האם יש מישהו שזקוק לעזרה. [2] בנוסף, התחושה שכל חייו ניתנו לו במתנה, עזרה לו להיות העניו ביותר מכל האדם (במדבר יב, ג). [3]

משה לא היה רק עניו אלא הוא שילב בין גדלות לענווה. מצד אחד, הוא הכיר מהם כוחותיו. ר' ירוחם ממיר (דעת תורה, שמות ב, י) מסביר שחשוב לחנך את הנער כבר מגיל צעיר לגדלות. "בנפש של עבד, בנפש שפלה לא תנוח החוכמה". כדי לזכות להיות מקבל התורה, צריך היה משה להבין שהוא אדם חשוב ומרומם. משה הרגיש את עצמו כמלך, ידע מהם כוחותיו וכך הוא יכול היה להתחבר לתורה במלוא העוצמה.

מצד שני, הוא היה עניו, וידע שלכל אדם יש תפקיד בעולם ואין עדיפות לאחד על פני השני. הוא היה רגיש לצרכי כל איש ועזר למי שהיה בצרה. הוא היה "נושא בעול עם חברו" (אבות ו, ו). הגאוותן מתמקד בעצמו ודורך על השאר ואילו העניו רואה שלחבר קשה ולכן הוא קם ועוזר לו. כדי להגיע להיות "נושא בעול עם חברו", כדי להיות מסוגל לעזור לשני כאשר הוא נמצא בצרה או קושי, מביא הסבא מקלם שתי עצות (אור רש"ז על התורה, מאמר קצא). העצה הראשונה, היא להתבונן בתועלת שיש בכך שאנשים יעזרו זה לזה. התועלת היא תיקון העולם והחברה. כאשר כל אדם רומס אחרים, ונשאר אדיש לצרת הזולת, זהו הרס העולם (ולכן נחרב בית המקדש על שנאת חינם, כי בית המקדש מתקן את העולם, ושנאת חינם הורסת אותו). העצה השנייה, היא לצייר לעצמו, שמה שקרה לחברו, כאילו קרה לו. כך הוא יכול להבין מה עובר על חברו, וכיצד צריך לסייע לו ולתמוך בו.

לסיכום, משה מראה לנו תפיסת עולם מורכבת, כאשר מחד אנו צריכים להרגיש כמלכים כאשר אנו לומדים תורה, ומאידך, אנו צריכים להיות ענווים, להכיר את מקומנו האמיתי. גאווה עם מלכות, גרמה לפרעה לרמוס את הסובבים אותו. ענווה עם מלכות היא זו שעזרה למשה להיות מסוגל לראות בצרת הזולת ולקום לעזור לו. 

צריך להדגיש שאין הדבר פשוט כלל. מצד אחד, אנו רואים הרבה לומדי תורה שמרגישים מלכות, והיא מביאה אותם לגאווה ולהתנשאות על מי שלא לומד תורה כמותם. מצד שני, ישנם כאלה שמרגישים שהם אינם קשורים לתורה ולא ראויים ללימוד תורה. אנו קרואים לשלב בין גדלות בתורה מחד וענווה מאידך. מתוך גישה כזו, ניתן להיות גדולים בתורה, אך לא לרמוס את השני אלא לראות בצרתו ולסייע לו.

 





[1]האבן עזרא (שמות ב, ג) מוכיח שמשה התרגל לגדלות משני ספורים - משה הכה את המצרי שהכה איש עברי, והושיע את בנות יתרו מהרועים. ספורים אלו מראים שהייתה למשה גבורה ואומץ. אמנם, בתחילת דרכו של משה (פרק ד') הוא היסס וחשש לצאת נגד פרעה (שהיה מלך של מעצמה), אך הוא התגבר על החששות הללו וביצע את שליחותו. 


[2] ע"פ רש"ר הירש שם.


[3] בדומה לכך, בעל "חובות הלבבות" (שער הבחינה, פתיחה) מסביר שכל אדם צריך להודות לה' על כך שנתן לו את חייו במתנה. הוא נותן משל על אדם שמצא תינוק והאכילו והשקהו, ודאג לכל מחסורו. התינוק חושב שברור מאליו שאותו אדם היה צריך לעזור לו. אך באמת מדובר בחסד עצום. כך האדם צריך להרגיש שהקב"ה עשה לו חסד גדול בכך שהוא נתן לו את חייו ודאג לכל מחסורו. מתוך כך האדם ירגיש ענוה גדולה, יעזור לאחרים ויעבוד את ה' בצורה יותר חזקה. 


 

 

בית המדרש