ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בחזרה אל הממשי - הבעיה שבשפה

ע"י: יאיר שאג

מאמר חדשני על שפת לימוד הגמרא ועל מחקר מול למדנות בעקבות ספרו של הרב שג"ר ´בתורתו יהגה´

בחזרה אל הממשי

 

רבות דובר בתקופה האחרונה (במיוחד סביב צאת "בתורתו יהגה" של הרב שג"ר) על בעיית לימוד הגמרא בישיבות. רציתי בדברים הבאים להעלות את הבעיה הזאת מנקודת מבט חדשה, שנראה לי שטרם דובר עליה[1].

 

בשנתיים האחרונות התוודעתי לתופעה שתמיד ידעתי שקיימת אך פגשתי בה בפעם הראשונה בעיניי - לימוד תורה בלעז. כשהסתכלתי על החברותא (הזכורה לטוב) של אֶריק והלל, שמתי לב לעובדה שלימוד תורה באנגלית יוצר שפה חדשה. כשלומדים באנגלית, כל מילות הקישור וההסבר נאמרות באנגלית, אולם המושגים ההלכתיים נאמרים בעברית (או יותר נכון ב'איבריס'). רק בשפת הלימוד הזו ניתן לשמוע משפט כזה ""you can say that if he is a Mode Bemiktsas.... בשפה כזו המילים שמסמנות את המושגים ההלכתיים מאבדות את המשמעות הממשית שלהן, הן הופכות למסַמנים ריקים שכל עניינם במשפט הוא היותם קטגוריה הלכתית. Mode Bemiktsas"" הוא לא אדם ממשי שחייב מאה שקלים למישהו והודה רק על חמישים, אלא מושג הלכתי שעניינו חיוב שבועה דאורייתא של מודה במקצת. דוגמא זו פחות טובה, כי גם אצלנו כבר אין בעולם הממשי מציאות של מודה במקצת[2].  דוגמא שממחישה את העניין טוב יותר היא סוגיה שלמדנו בזמן הקודם על שמחת יום טוב; בסוגיה זו חקרנו מה היא השמחה: האם היא גברא של שמחה, כלומר, פעולות שהאדם עושה וגורמות לו להרגיש נעים, או שמדובר בחפצא של שמחה, כלומר, התנהגות קבועה שאותה אנחנו מגדירים כחפצא של שמחה. באנגלית המושג שמחת יום טוב יתורגם כ- "Simchas Yom Tov" ולא בצורה לה היינו מצפים: "Happiness". כך הופך המושג הממשי 'שמחה' למושג הלכתי: "שמחת יום טוב".

 

שפה זו היא אחת מבסיסיה של הלמדנות הבריסקאית. בניגוד להלכה החז"לית שהתחילה מהעולם הממשי ועברה לקטגוריה ההלכתית (בהנחה שבאמת היו לחז"ל קטגוריות הלכתיות) הלמדן הבריסקאי מתחיל מהקטגוריה הטרנסצנדנטית ורק אחר כך הוא מחיל אותה (או לפחות מנסה להחיל אותה[3]) על העולם הממשי. כשהתנא ראה מעיָין הוא קודם כל ראה מעיין מפכֶּה ורצה לטבול בו, ורק אז עלו לו שאלות כגון - האם מעיין זה כשר, האם יש בו ארבעים סאה וכו'. הלמדן הבריסקאי לעומת זאת לא רואה את המעיין אלא את הקטגוריה ההלכתית: "איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות הרי הוא בא ותורתו שניתנה לו מסיני בידו... הוא מתקרב אל העולם כשהוא מזוין במקלו ובתרמילו, בחוקותיו, בדיניו בעיקריו ובמשפטיו ביחס אפריורי. גישתו היא גישה הפותחת ביצירה אידיאלית וחותמת ביצירה ריאלית... כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו, הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים וכו', וכו'"[4]. לכן ברור שהשפה היחידה שמתאימה ללמדנות הבריסקאית היא שפה המנתקת את ההלכה ומושגיה מהעולם הממשי.

 

שמעתי סיפור על תלמיד ישיבה חרדי ששאל תלמיד ישיבה ציוני-דתי מה הוא לומד. הדתי ענה לו: 'סדר נשים'. אמר לו החרדי: 'אתה ודאי מתכוון סדר "נושים"' (בחוֹלָם ובמלעיל כמובן). אותו תלמיד חרדי לא יכול היה לסבול את המחשבה שהתורה מדברת על העולם הממשי, ולכן הוא ברח ממקום זה על ידי השפה.

 

כאן נכנסת בעיית לימוד הגמרא והניכור לה. כשעם ישראל חזר לארצו וחזר לדבר בשפה העברית הוא איבד את היכולת לִחיות את השפה הלמדנית. החזרה לארץ ולשפה הייתה חזרה אל הממשי, חזרה זאת לא יכולה לגור בכפיפה אחת עם הלמדנות הבריסקאית שעניינה הוא הניכור לעולם הממשי כמו שראינו[5]. כשתלמיד ישיבה דתי-לאומי ששפתו המדוברת היא עברית בא ללמוד על שמחת יום טוב ברור לו מה זו שמחה עוד לפני שהוא בא לחקור את העניין, כי בשפה שלו יש מסומן ממשי למילה הזאת. אחר כך כשיגידו לו שחיוב שמחת יום טוב זה "לעשות מעשה שהחפצא שלו הוא שמחת יום טוב", הוא לא יבין למה להגיד את זה, מה זה מוסיף, הרי הוא יודע מה זו שמחה והוא יודע שמבחינתו לפעמים אכילת בשר ושתיית יין איננה שמחה.

 

ישאל השואל - והרי היום גם החרדים מדברים עברית? למה להם אין את אותה בעיה? שתי תשובות בדבר: ראשית - מי אמר שאין. אני מאמין שהניכור הזה מתחיל לחלחל ויחלחל בסוף גם לציבור החרדי. אבל יתרה מכך - אין לציבור החרדי את הבעיה הזו כי הוא הופך את שפת הלמדנות לשפה מנוכרת לעברית, עם כל מיני הגיות אשכנזיות ומילים ביידיש. כך הופכת שפת הלימוד לשפה מנוכרת לכל שפה שהיא[6].

 

את תחושת הניכור הזו אפשר היה להרגיש בישיבה בייחוד בזמן אלול, בעת שלמדנו מסכת מועד קטן. מסכת מועד קטן היא מסכת שמלאה במציאוּת[7]- בית השלחין, בית הבעל, מעיין שיצא בתחילה, קילון וכו' וכו'. האם מישהו מאיתנו יודע באמת מהו אותו בית השלחין? איך הוא נראה? וקילון? מישהו יודע? הפיתרון לבעיה הזו היה משהו בסגנון 'את מי זה מעניין?'; העיקר שבבית הבעל יש פחות 'פסידא', מה זה משנה איך הוא נראה? תשובה זו נכונה ואמיתית, אבל היא משאירה טעם רע בפה - טעם של ניכור.

 

במאמר זה לא באתי להציע פיתרון לבעיה אלא רק להצביע עליה מכיוון חדש - ביקורת השפה. אך כיוון שפטור בלא כלום אי אפשר אציע כאן שלושה כיוונים לפיתרון.

 

הכיוון הראשון הוא הכיוון שבו הולכים המחַקרים למיניהם, והוא כיוון החזרה אל הממשי. החוקר מנסה כל הזמן לברר מה קרה באמת, מה הייתה המציאות הממשית או של מושא ההלכה או של נושאיה - מי אמר בדיוק מה ומה בדיוק הוא אמר, כל זאת יחד עם חזרה אל המשנה, התוספתא והתלמוד הירושלמי. כל אלה הם חלק מן המגמה של חזרה אל הממשי. הבעיה בדרך הזו היא שהיא מאבדת את כל העושר הגדול והעומק הנפלא של הלמדנות שהתפתחה במשך אלפיים שנה והגיעה לשיאה בלמדנות הבריסקאית[8].

 

הכיוון השני (אליו אני נוטה באופן אישי) הוא התעלמות מן העולם הממשי והידבקות בלמדנות. מהו אם כן הפיתרון המוצע כאן? הפיתרון הוא במודעות, המודעות לכך שהשפה הלמדנית היא שפה חדשה, שפה שאין לה דבר וחצי דבר עם העולם הממשי ממציאה פיתרון מסוים לבעיה. רק מי שמבקש תשובה לשאלה מהו בית השלחין ולא יודע שללמדנות אין מה לענות לו יתאכזב כאשר לא יקבל תשובה. מי שיודע שללמדנות אין מה לענות לו מראש לא ישאל את השאלה ולא יתאכזב כשלא יקבל תשובה. לכן הפיתרון הוא שבזמן הלימוד יש להתעלם מהעולם הממשי, לשים אותו בסוגריים וללמוד כאילו השפה הלמדנית היא השפה היחידה. אך גם כאן החיסרון ברור; במציאות של ימינו לא ניתן להתעלם לחלוטין מהעולם הממשי, הוא תמיד יעמוד ברקע וינסה לפרוץ מהסוגריים אליהם הכנסנו אותו.

 

הכיוון השלישי הוא דרך האמצע, דרך המנסה לשלב בין העולם המחקרי לעולם הלמדני. דרך זו שמייצגה העיקרי הוא הרב שג"ר, מנסה לשלב בין שתי השפות, לקרב אותן זו לזו, ולנסות להסביר את האחת על ידי השנייה ולהיפך. הבעיה העיקרית בדרך זו היא הסכנה הגדולה שהניסיון לדבר בשתי השפות ישאיר את הלומד קרח מכאן ומכאן כאשר אין בידו לא את השפה הזאת ולא את השפה הזאת.

 

ראינו אם כן את הבעיה ושלושה כיווני פיתרון. דעתי היא שאין פיתרון נכון ואמיתי אלא שיש שני קצוות: הנטייה הגמורה למחקר מצד אחד והנטייה הגמורה ללמדנות מצד שני, כשבאמצע עומדת הדרך השלישית, וכל אחד צריך לשאול את עצמו איפה הוא עומד בין שני קצוות אלו, לאיזו דרך הוא מתחבר יותר,  והעיקר - באיזו דרך הוא יצליח ללמוד יותר טוב ובצורה יותר מעמיקה, ובכך להגדיל תורה ולהאדירה.

 





[1] תודה לבניה ורוי שעזרו לי לנסח את הדברים לעצמי


[2] על נקודה זאת נעמוד יתר בהמשך


[3] בידוע הוא שר' חיים לא עסק בפסיקת הלכה


[4] י"ד הלוי סולובייצ'יק, איש ההלכה גלוי ונסתר, הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, עמוד 28


[5] וראה עוד ז' מאור (עורך): הרב שג"ר, בתורתו יהגה, הוצאת המכון לכתבי הרב שג"ר,  עמ' 92-93


[6] אגב, זו עוד סיבה לכך ששירן מקפיד להגות מילים בהגייה הנכונה וללא שיבושים אשכנזיים למיניהם, כחלק מהחזרה לתורת ארץ ישראל ואכמ"ל.


[7] לכן באמת מסכת מועד קטן איננה מסכת "ישיבתית". ככלל ניתן להגיד שככל שיש יותר ממשות במסכת מסוימת כך היא תחשב פחות ישיבתית ולהיפך, כמו שראינו למעלה לגבי מודה במקצת.


[8] מספרים שבאחד השיעורים הכללים בגוש הציג הרב א' ליכטנשטיין בעיה ברמב"ם והציג כמה שיטות לתרץ אותה, אחד הר"מים קם ואמר שהבעיה נוצרה מטעות בגרסה ברמב"ם ולפי הנוסח המקורי הבעיה לא מתעוררת. על כך ענה הרב ליכטנשטיין 'זו עוד שיטה לתרץ את הבעיה'... 


 


- פורסם בעלון השבת של הישיבה "פתחון פה" -

 

 

בית המדרש