ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

באי היום

ע"י: תלמידי הישיבה

´באי היום´ הוא קובץ השירה והפרוזה של ישיבת ההסדר פתח תקווה. מבחר קטן מפירות התלמידים מובא לפניכם.

 גדעון חזן


סינון רעשים

 

קולות שלא שמעתי כבר הרבה זמן:

טפיפות פרסות של סוס

דוהר, יחיד,

על קרקע חשׂוּפָה

וּמָיִם

בִּצניחה נבלעת בִּנטיפים.

נשימות סדוּרוֹת, עמוּקוֹת כמו

מבעד למגע צונן של סְטטוסקופ.

שאון גלי הקונכייה.

 

היום, בתפילת יחיד, שמעתי שוב

משק כּנף

שומטת אלי

                פתילים

נוגעים בי ועוזבים

בקצב התקדמות גופי ירושליימה.

 

פעם שמעתי סביבי משק מאות כּנפיים

והמראתי.

רועי זמיר

בדרך

תִּסְתַּכְּלִי יוֹרֵד הַעֶרֶב

גָּם אֲנִי יוֹרֵד עָכְשָׁיו

מָה גָּבוֹהַ הַר הָעֶצֶב

מָה תְּלוּלִים הֶם מִדְרוֹנַיו

 

יִתְּרַפֵּק עָל אֵם, הַיֶּלֶד

הַזַּקֵן עָל רוּחַ סְתָּיו

אָדָם בּוֹדֵד עָל אֵם הַדֶּרֶך

מְנַוֵּט לְאוֹר כּוֹכָב

 

מָה הָאֵשׁ שֶׁבִּי לוֹחֶשֶׁת

הָאֵתֵּן בָּהּ אֱמוּנָה

עֵת צְלָלִים שְׁחוֹרִים גָּם קֶשֶׁת

מְרַצְּדִים בְּחֲלוֹנָה

 

תִּסְתַּכְּלִי עוֹלֵה הַשַׁחַר

כְּלוּם אֲגִּיעַ אֶל הָעִיר

מָה סְבוּכִים שְׁבִילֵי הַצַּעַר

מָה קְצָרוֹת מִילוֹת הַשִׁיר

אבישי מזרחי


יהודי פשוט

אני ראיתי אותו. גוו כפוף, שערו שיבה, כיפה תכולה קדמונית עוטה הוא לראשו, בדרכו לבית-הכנסת היה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, עטור בתפילין ומעוטף בטלית עתיקה, פסע בזריזות אופיינית ומלמל… מכוניות גדשו את כבישיה הצרים של קריית-שמונה, ילדים רכים מסורקים למשעי, אפופי שינה, שבו מן המכולת עומסים על ידיהם הדקות את מצרכי הבוקר, והוא – התהלך ביניהם, דרכו נפקחת לפניו, שקוע בעולמות עליונים, חיתך מלותיו בשפתיו במין אדיקות נדירה לבל יהיו כעלה נידף. פניו חמורות, מכונסות בעצמן, דומה, כי משווה הוא אלו-ה לנגד עיניו ואין עוד מלבדו.

בית פינתי לו במעלה הרחוב, אדי תבשיל וריחות חג היתמרו מחלונו גלים גלים – ימים שבין עשור לחג – רוח קלה של שלהי קיץ השירה עלים ראשונים מעץ סמוך והתערבלה בעצמה. נעצרתי בסף דלתו כמהסס. ביתו פתוח לרווחה, ילדיו הקטנים משתובבים ומסייעים כאחת לבעלת הבית בהכנות הקדחתניות. את קירות ביתו מעטרות תמונות צדיקים רבות וכמו נבחן אני בעיניהם היוקדות, זה מסביר פנים וזה מזעיף, האחד בוחן את כיפתי ותוואי פני והאחר נועץ מבט מאיים בסנדלי המשונים (מין תחושה זרה המגעת עד קצות אצבעותי). והוא – האיר אלי פניו, נשק לי על מצחי ועטפני באהבה, ברק ריצד באישוניו השחורים והבליח קווי אור נעימים, התעניין הוא בקורה אותי ובמצב רוחי כאילו ידידו היחידי אני ואין בלתי. מצאתיו אוחז בקופסת קרטון חתומה ובה אתרוג, פרי עץ הדר, שהדר, הנו יסוד עמוק במצוות החג ומשתדלים הם ישראל ליקח אתרוגים נאים לחים ורעננים ללא כתם או עווית. חותמת מרשימה היתה טבועה על הקרטון הדק המעוטר היטב" "שר התורה… פאר הדור… רבן של ישראל..." הבהבו תארי החותם בהבזקים עדינים. הוא נעמד כנגדי, שח מעט, שליו, איננו סקרן כלל ועיקר לבקוע הקופסה, להציץ פנימה ולבחון את אתרוגו שאכן ראוי להתנאות עמו לפני ה'. סמוך על רבו שאם נתן הסכמתו על אתרוגו לבטח מהודר הוא בתכלית, ולא שאין בקיא הוא בהלכות החג, אלא שפל בעיניו ונוטה להיתלות ברבו, בתמימות מיוחדת, ירא את רבו כירא אלוקים.

 

ניגש אלי, פעם אחת, וספר עב בידיו היגעות, תלמוד בבלי, מסכת ברכות, וחפץ היה שאלמדהו סוגיא. צעיר אני ממנו בכמה עשורים, קווצותיו מאפירות ובקעים פעורים בעורו המחוספס. אין הוא מבקש ללמוד עמי, אלא רצה לִישב כתלמיד ולהאזין. אפשר, והפער הזה כלל לא הביך אותו, ואפשר כי למען צימאון מתוק כזה הבוער בקרבו מוכן היה לכופף עצמו ולהקריב. זיק אושר קרן בפניו הבוגרות, שש ושמַח הוא בעיסוקו זה, אך מאידך, מילים בארמית היו זרות לו. נדמה, כי עובדה זו לא הפרה את שלוותו. הוא קרא והתרגש, טעה והתרגש, בלבל משפטים ושגה בפיסוק ובכל זאת התרגש מאוד. איך אפשר שלא להתרגש ולהתפעל כשעוסקים בדברי אלוקים חיים, במימרות מדיפות קדושה, והגם שהבנה מוסיפה חן, ישרים הם פיקודי ה' ומשמחים לב.  המפגש הזה עם תורה העביר רעד בגופו והרווה משהו מצימאונו, כמו גם מילאוהו ערגה וכיסופים לעולם החתום בפניו שחפץ הוא לבוקעו. הרצתי בפניו את מחלוקת האמוראים על אתר, ביקשתי לבאר מעט, אך הוא עיקם פרצופו בפליאה וקטע את הסברי "מה, הם לא יודעים את ההלכה!?" שאל בתמיהה וחוט תמימות ילדותית נסוך על פניו. חייכתי.

 

ראיתי אותו קובר את בנו – חול המועד היה, ובשעה שישראל פזזו וכרכרו בכל עוז לפני ה' הלך הוא אחר מיטת בנו בכורו, פניו שבורות ומיוסרות, דמעות הציפו את עיניו הגדולות, נקוו בזוויות עפעפיו אך סירבו הן לגלוש מטה, גופו כבד וזיפים לו כעשבים בלחייו השסועות, ליטף הוא את ראש בנו המוטל לפניו עטוף תכריכים, סביבו הצטופפו אלפי אנשים כואבים ודומעים, לעומתם יצאה חמה מנרתיקה והצליפה בהם בקרניה.  זיעה מתערבבת בדמעות ויוצרת מחנק באוויר. מחנק בגרוני. את זעקות השבר תרגם הוא לטפיחות עדינות, העביר את ידו הסדוקה על מצח הבן שוב ושוב, כמנסה להחיותו. ידיים שידעו עמל ועשייה, בניין וצמיחה, פגשו בנורא מכל. הוא התנהל לאיטו בכבדות כמדדה, נעמד על שפת הקבר ונאלם דום. רגבי אדמה הושלכו פנימה והעלו מסך אבק לאוויר שליפף את רגלי הבאים והותיר בם רישום דק. הוא הביט אל הקבר הטרי, רכן מעט, סימן בידיו חרושות הקמטים לבנו שיצטרף אליו וקרא בקול גדול:" בני! בני! בוא עמנו רוצים אנו לשמוח עמך בשמחת התורה, נו! קום כבר! עוד מעט ושבת נכנסת..." שהרי אותו היום ערב שבת היה והשמש תלויה היתה במערב צופה פני דמשק או צופה במתרחש. סבור הייתי אותה שעה שאולי נטרפה דעתו עליו ושח הוא בחוסר היגיון, שהרי אין מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו, שכן, אבלו מערבבו ואין דעתו מיושבת עליו. אך הוא נדם לרגע, יישר את קומתו השפופה ואת שתי ידיו הכבדות נשא אל על, גלגל עיניו למרום והנהן בראשו כלפי קודשא בריך הוא, כמצדיק עליו את הדין, שהכל – נהיה – בדברו. "בני! בטח בשמיים זקוקים לך לרקד עם מלאכים ושרפים בשמחתה של תורה". הוא מותיב לה והוא מפרק לה, בלב שלם ובוטח עזב הוא חלקת הקבר  וקיבל עליו גזירת שמיים. "לבי שבור מבפנים ועיניי יבשות" נאנח ואחר הוסיף: "אין מהרהרים אחר מידותיו של מקום". לא כהתה אמונתו ולא נס ביטחונו בצור עולמים, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. והוא –

 

ראיתי אותו בשכבו על ערש דווי. צינורות השתלשלו משקיות נוזלים דמויי אינפוזיה וננעצו בבשרו החי, הדועך… גופו צח ואדום וחם, רגליו נשתתקו, ראייתו נפגמה, נתון היה בערפול חושים, לשכך במשהו מיסורי התופת, מן הגרורות הסרטניות המתפלשות בעורקיו רוקדות בדמו ולוחכות כל סנטימטר רבוע בגופו הטהור. צינה ירושלמית חרשה בגבי. הוא לחש לי, שח בצלילות מפתיעה, "אבישי!" קרבתי "אבישי, התפלל בשבילי!" כיווצתי את גבות עיני והיבטתי בו בפליאה. "להתפלל עליך?" הרהרתי בקול, כמנסה להבין, "לא" ענה "התפלל בשבילי!" קולו קלוש וחרישי, אימץ כוחותיו הדלים והבהיר: "אינני מסוגל להתפלל בעצמי, קשה עלי הריכוז, והרהורים נידחים באחת מפני המורפיום המטשטש. אנא! עמוד אתה בתפילה לפני אדון כל, במקומי.  שיח לו מנהמות לבך ואמור לבוראי כי גופי המדוכא בייסורים ונפשי הנאנקת לא מאפשרים לי לעמוד לפניו ולתנות צרתי, ואתה הוא חליפתי ותמורתי". אחזתי בסידור, היססתי, מחשבות הלמו בראשי וטרדוני. רעדתי. מעולם לא הכרתי פתרון הלכתי כזה. בשנותי המעטות לא נקלעתי לאירוע זר ומיוחד כל כך, ואם "אנוס רחמנא פטריה" מדוע חפץ הוא שכמו אכנס תחתיו? התפללתי. רק שפתי נעות והוא מדבר מגרוני.

 

ידידיה צוקרמן


פיגוע ברחוב הרב קוק

 

מוצש"ק.

שלשה פיגועים בירושלים.

פיגוע ברח' הרב קוק.

 

 

הותרו לפרסום.

 

הדוֹר

פצוע קשה

פגיעות פנימיות

בעצמיותו

 

נחמת ישראל

מאושפזת

עם כוויות בדרכי

הנשמה

 

אורות התחיה

ספג בכל גופו

רסיסים

מטל חיי האומה

 

- - -

 

רגע,

יש לנו עד ראיה על הקו,

אדוני, היכן אתה עומד?

והננו עומדים בסמוך לו

אדוני, ספר לנו בבקשה מה אתה רואה?

והננו רואים את רעדת קרני אורו המעולפים בצעיף

 

אלישע נוסים


תפילת קבע

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קֹדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כֹּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם בַּיוֹם הַסְתָמִי הַזֶּה שֶׁבְּלִי הַרְבֵּה שֶׁמֶשׁ קְצָת קַר מְשַׁעֲמֵם לִי וְאֲנִי מְרַחֵף בְּעִיגוּלִים סְבִיב עַצְמִי עַצְמִי עַצְמִי. חוּס וְחֹנֵּנוּ           וְרַחֵמָלֵינוּ,                  כִּי אֵלֶיכָנֵינוּ,                       כִּיֵלְמֶלֶךְ חַנְ חוּמָתָּה.

וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵךָ. בָּרוּכַתָּה הַשֵׁם.

 

(כָּאן כּוֹרְעִים)

 

עמיחי פרידמן


*.

 

ראיתי פעם בערב שבת

תמימות פשוטה וחיוך,

שהתגשמו בילד קטן ששמח

מאד למצוא צב.

צב צעיר, על מצע של עשב,

לא יותר.

עוד ראיתי במוצאי אותה שבת,

עָיִט בודד במורדות

הרי יהודה מטפס על

תרמיקות של אויר,

כשבגבו נוגעת

הלבנה במלכותה

של החמה,

כמלוא נימה.

ולנו רק נותר לתהות,

האם יש בנו

מן יחִידָאִיות העָיִט

ומן האור,

של הילד וצבו.

 

 

בית המדרש