ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מצוות - כפייה הלכתית או מעשה רצוני?

ע"י: ינון לוינברג

האם המצוות שאנו מקיימים הנם מעשי כפייה הלכתי או שמא הם מעשה רצוני שאנו עושים מתוך בחירה וכיצד דווקא המצוות שאינן מובנות לנו עונות על השאלה. מאמר בשיטת הרב סולובייצ´יק.

 

אחת מהחוויות היותר מרכזיות בטירונות היא אובדן העצמיות; אומרים לך מתי לקום, איך לעשות מסדר לחדר ומקציבים זמן לאוכל. הצבא גם מכתיב איך ללכת, כאשר כל קבוצת חיילים צועדת בקריאת "שמאל, ימין, שמאל!", ויש גם דרך מיוחדת לפנות למפקדים. כל דבר נאמר בפקודה ואין דקה מיותרת, כאשר רק לפני השינה יש שעה שבה אתה חופשי לעצמך. תפקיד החייל הוא למלא פקודות, כאשר דעתו האישית ורמת הזדהותו עם הפקודה אינה פוגמת בעוצמתה. כאשר נשאל חייל ממוצע האם הוא נהנה למלא פקודות אלו סביר להניח שהוא יענה בשלילה, אך הוא ממלא את הפקודות כי מכריחים אותו.

אך האם חייל חייב למלא פקודות? הרי הוא יכול לסרב פקודה ולהיענש. סוף סוף אם החייל מגלה רצון למלא פקודות אי אפשר להגיד שכופים אותו נגד רצונו.

במאמר זה ברצוני לבאר את גישתו של הרב סולובייצ'יק לשאלת רצונו של אדם במצבי אונס. מתוך הבנת גישה זו נוכל להבין לעומק את גישתו לחוויה הגילויית. ראשית נקדים ונבאר שבספרו "ובקשתם משם", הרב סולובייצ'יק מתאר את חיפושו של האדם לא-לוהיו. את החיפוש אחר הא-לוהים האדם יכול לחוות בשתי דרכים: החוויה הטבעית והחוויה הגילויית.

 

חוויה טבעית

האדם מוצא את הבורא בטבע העולם. "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים יט, ב). בחוויה זו העולם הקר והמכאני אינו עוד, ומתוך תופעות הטבע השכיחות נפגשים עם הא-ל. אנו מצווים לברך על כל תופעה טבעית; על הרעם והברק, הירח והחמה, טעם וריח. בכל מפגש עם הטבע תהיה ברכה, ובכל ברכה יהיה מפגש עם הא-ל. האדם מוצא את א-לוהיו באסתטי, בנעים ובפאר הבריאה.

החוויה הטבעית מאופיינת בחירותו הטוטאלית של האדם. מתוך ניסיון לגאול את הטבע האילם והמנוכר המנוהל על ידי דחפים עיוורים של הגוף והחברה, האדם מחפש משמעות. את משמעות זו האדם מוצא בשפע הרוחני הנובע מהא-ל. במציאת הא-ל האדם מכניע את דחפי הטבע ומתעלה מעלה מעלה בחירותו שלו.

"היצור זקוק למקלט של חסד ורחמים לישועה שלמה ולגאולת המציאות, וככל אשר יבקיע את המסך החוצץ בינו לבין א-לוהיו תתעצם חירותו ותפרוץ שמחת קיומו" (הרב סולובייצ'יק, ובקשתם משם, עמ' 152).

אפילו הביטוי "עבד ה' הוא לבדו חפשי" אינו נכון בחוויה הטבעית. אין כאן עבדות המשחררת מן העבדויות האחרות, יש כאן חוויה שכל כולה בעלת אופי חירותי.   

 

חוויה גילויית

בניגוד מוחלט לחוויה הטבעית, בחוויה הגילויית האדם לא מוצא את הא-ל, אלא הא-ל מתגלה אל האדם. גילוי זה אינו מתחשב במצב רוחו של האדם, בכוונותיו או ברצונותיו. מטרת הגילוי היא להביא לאדם צו מוסרי שעליו לציית לו, כאשר מידת הזדהותו עם הציווי אינה רלוונטית. האדם אינו נפגש עם הא-ל הסובלני, אלא הא-ל דורש מן האדם והאדם בתגובה מציית. חירותו של האדם נלקחת ממנו ועליו להשתעבד לצו המחייב; על האדם לעקוד את רצונו שלו מפני רצונו של הא-ל.

"בניגוד לתודעה הטבעית הסובלנית ביותר, תאבה הדת הגילויית לשלטון בלי מצרים... היא תודעת גילוי שכינה והטלת מרות על היצור, חדל כח. היא תודעת הכרח ושיעבוד" (הרב סולובייצ'יק, שם, עמ' 154).

בחוויה זו אין בחירה חופשית. האדם אינו יכול לברוח מן הציווי הא-לוהי. דוגמאות נהירות לעניין זה אפשר למצוא במעמד הר סיני, הנכפה הר כגיגית על בני ישראל, ובסיפור יונה. יונה מנסה לברוח מדבר ה' אך אינו יכול להתחמק ממנו, ומוצא את עצמו בעל כורחו אומר את דבר ה' לתושבי נינוה. כאשר הא-ל מתגלה האפשרות להגיב בשלילה אינה אפשרית. לפי פרשנים מסוימים גם לאברהם אבינו לא הייתה בחירה בעקידת יצחק. כאשר ה' התגלה אליו, אברהם קיבל מחוסר ברירה ובהכנעה הרואית את רצון הא-ל.

אך על הנחה זו אפשר לערער. הרי בסופו של דבר גם בני ישראל, גם יונה וגם אברהם בחרו לעשות את רצון ה', כאשר הם היו יכולים מנגד להמשיך להתעקש ולעמוד בדעתם האישית. אם נחזור לדוגמא שהבאתי בפתיחה: לכל חייל יש את האפשרות לסרב פקודה, ברגע שחייל מבצע פקודה הוא בוחר לעשות אותה. בעצם גם כאשר החייל לא היה בוחר לבצע את הפקודה מיוזמתו שלו, הרי הוא בחר לציית למפקדו.

איך חוויה גילויית יכולה להתרחש אם תמיד יש לאדם את הבחירה האם לציית או לא לציית לדבר ה'? לכאורה חוויה גילויית טהורה יכולה להתבצע רק כאשר ה' שולט בגופנו כמריונטה, רק אז האדם מאבד לגמרי את בחירתו החופשית, אולם בחוויה הגילויית יש את האופציה לסרב לדבר הא-ל.

הסירוב לדבר ה' אינו נמצא רק בחוויה נבואית, כלומר, בהתגלות ישירה אל האדם, אלא גם בעולמנו שלנו. קשה להאמין שכל אדם דתי מזדהה עם כל מצווה שהוא עושה, אך הוא עושה אותה משום ש"כך עלה במחשבה לפני". ואמנם, האדם הדתי בוחר לעשות את הלא מובן. מדוע למרות אפשרותנו למרוד בציווי הא-לוהי אנחנו עדיין מרגישים חוסר ברירה לבצעו?    

 

כדי לענות על שאלה זו ננסה להגדיר את מצב האונס. גם כאן אותה שאלה עולה וחוזרת; אם מאיימים על אדם באיומי אקדח לחלל שבת האם זה נחשב למעשה של אונס? הרי לאותו אדם יש בחירה האם למות או לחלל שבת. לכאורה לא מדובר כאן במקרה של אונס אלא במקרה של פיקוח נפש. ההלכה קבעה שכאשר פיקוח נפש מתנגש עם שמירת השבת עלינו לבחור בחיים ולחלל שבת. מצב של אונס יהיה כאשר אין אפשרות להתנגד, כלומר במקרה שבו תופשים לאדם את היד וגורמים לו לחלל שבת כאשר אינו יכול לעשות מאומה.

 

במכתב על גיוס רבנים כדי לכהן כאנשי דת בצבא ארה"ב, הרב סולובייצ'יק נתקל בבעיה: יכול להיות שאת הרבנים המשרתים בצבא ארה"ב יכפו לחלל שבת. נשאלת השאלה, מדוע לא מצפים מהרבנים שיסרבו פקודה? לאחר דיונים בנוגע לעונשו של מסרב הפקודה, הרב סולובייצ'יק טוען שאפילו אם אדם הנאסר בכלא צבאי לא מגיע לידי פיקוח נפש, ברור שהוא מגיע למצב של אונס:

"אפילו אם נניח שאין לזהות את הפגיעה שבמאסר עם פיקוח נפש, הוא בוודאי שייך לקטגוריה של אונס, בהתחשב בשיטת הרמב"ם שסבל גופני או נפשי גדול הוא כפייה המשפיעה על אופייה הרצוני של הפעולה. מתוך קבלת הנחה זו, עבירה שתעשה על ידי רב צבאי בלחץ החוק ומכוח פקודה בלתי מתפשרת של מפקדו הבכיר, תיחשב לאונס" (הרב סולובייצ'יק, איש על העדה, עמ' 98-99).

מדוע הרב סולובייצ'יק טוען שבוודאות מקרה כזה הוא אונס? הרי לאותו רב יש בחירה: האם להיכנס למאסר ולשמור שבת או לחלל שבת?

התשובה לכך היא שגם אם נראה לכאורה שיש בחירה בין שתי אפשרויות, ברגע שמעורבת כאן כפייה של לחץ נפשי או גופני חירותו של האדם נלקחת ממנו:

"קביעת הלכה כללית, שלפיה האדם נהנה מבחירה חופשית אפילו בנסיבות המעיקות ביותר, כמוה כהתעלמות מן העובדות הבסיסיות של טבע האדם. גם המאמין הקיצוני ביותר בבחירה חופשית יצטרך להתחשב בקיומם של גורמים בלתי נשלטים, הקובעים בהכרח את דרך פעולתו של האדם. אם ההלכה מזהה את התאווה האלימה, שלא נגרמה על ידי התנהגות הפושעת של האדם, כאחד מן הכוחות המניעים האלה שאי אפשר להתגבר עליהם, הרי שהפחד המביא לפאניקה הוא ללא ספק מקור לכפייה פנימית, ויקשה לראות כרצונית פעולה שבוצעה בהשפעתו של פחד כזה. איננו יכולים להעלות על דעתנו שאדם אחוז-בהלה הפועל בלחץ האימה ייקרא פושע או שמעשהו ייחשב ראוי לעונש. למרות שמבחינה תיאורטית הוא חופשי לבחור בין טוב לרע, הרי שמעשית אין בחירה זו עומדת לפניו" (הרב סולובייצ'יק, שם, עמ' 91-92).

 

כאשר הא-ל מתגלה אל האדם רק באופן תיאורטי יש לאדם בחירה האם לציית או לא, כאשר מבחינה מעשית מופעלים על האדם לחצים וכוחות כל כך גדולים עד כדי ערעור על חירותו. בחוויה הגילויית ידיו של האדם אינן מופעלות כמריונטה, אלא עצם המעמד הנשגב והנורא של עמידה בפני הא-ל מבטלת את רצונו החופשי של האדם וגורמת לו להיענות לציווי הא-לוהי.

 

 

אולם צריך להדגיש שבחווייתנו הדתית של קיום מצוות לא מובנות אין אונס חיצוני אלא אונס פנימי. הקב"ה אינו נגלה לאדם הדתי בצורה הגורמת לו להשתתק מול הציווי המאיים. האדם הדתי מכניס את עצמו למצב של חוסר ברירה ומציית למצווה נטולת הפשר. באופן פרדוכסלי הרצון הפנימי של האדם כופה על עצמו להיכנע לנשגב ממנו. אמנם השאלה חוזרת כאן שנית: מדוע האדם הדתי מכניע את עצמו כאשר אין משהו חיצוני המכריח אותו להיענות לצו הא-לוהי?

ברור לאדם הדתי שהוא חייב לקיים את המצוות, ברור לו שהוא חייב לשעבד את עצמו להלכה. במעמד הר סיני נכפה על בני ישראל בצורה חיצונית לקיים את התורה, ומאז נטמע בכל אדם המאמין במעמד זה רצון פנימי עז לקיים את המצוות גם כאשר הן לא מובנות. ברור לאדם הדתי שלהאמין בא-ל משמע קבלת סמכותו הבלתי המעורערת, אי עשיית מצוות מסוימות אינה אופציה. מרגע קבלת עול מצוות האדם הדתי מחויב לגזרות הא-ל. "איפשי ואיפשי ומה אעשה שה' גזר עלי". 

כאשר אנו מגדירים את הפחד של העמידה בפני ה' כמצב של אונס, נוכל להבין איך בחוויה הגילויית, וגם בחוויה היום יומית של קיום מצוות ללא הזדהות אישית, נאלץ האדם הדתי בעל כורחו לקיים את המאמר: "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות, ב, ד).                     

 

 

בית המדרש