ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"שמחה במעונו", שמחה על מה?!

ע"י: דניאל גורדון

ברכת "שמחה במעונו" המופיע במסכת כתובות, המסכת בה אנו עוסקים בבית המדרש, והיא חלק מסוגיית ברכת חתנים. על מה בדיוק אנו שמחים ומה המסר שהפרשנים מתעקשים להעביר לנו?

לפני מספר שבועות עסקנו[1] בסוגיית ברכת חתנים, המופיע בדפים ז-ח. ברצוני לסקור בקצרה עניין מסוים בסוגיא - הוספת "שהשמחה במעונו" לזימון.

רב אשי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו; מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות - בריך כולהו, ואי לא - אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא; משבעה ועד שלשים, בין אמר להו מחמת הלולא, ובין לא אמר להו מחמת הלולא - מברך שהשמחה במעונו; מכאן ואילך, אי אמר להו מחמת הלולא - מברך שהשמחה במעונו, ואי לא - לא. כי א"ל מחמת הלולא, עד אימת? אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא.[2]

יש ארבעה שלבים בשמחה: היום הראשון, השבוע הראשון, החודש הראשון והשנה הראשונה. ביום הראשון מברך את כל הברכות, ובשבוע הראשון מברך אותן רק אם יש פנים חדשות. אם אין - מברך "אשר ברא" ומוסיף בזימון "שהשמחה במעונו" - שני העניינים העוסקים בשמחה. בחודש הראשון תמיד מזמן "שהשמחה במעונו", וכן בשנה הראשונה, אם החליט על כך מראש.

בנוסף יש שלוש דרגות בברכות - זימון "שהשמחה במעונו", ברכת "אשר ברא", ושאר הברכות. ראוי לשאול מה היחס בין הדברים. ברור ש"שהשמחה במעונו" וחמש הברכות, מלבד ברכת "אשר ברא”, הם הקיצוניים, ו"אשר ברא" עומד איפשהו באמצע: מצד אחד, היא חלק מברכת חתנים ונאמרת רק בשבוע הראשון, אך מצד שני היא עוסקת בשמחה ונאמרת גם בלי פנים חדשות.

הנוסח "שהשמחה במעונו" קשור בשמחה בכלל ולא ספציפית לשמחת חתן וכלה, ולכן לכאורה היה נכון לברך גם בעוד הזדמנויות. הגמרא מתארת מחשבה לזמן כך בברית מילה, כאשר מחשבה זו נדחתה כיוון שיש צער לתינוק. מה עם שאר השמחות? האם ניתן לזמן כך בסעודת 'סיום' או בבר מצווה? יתרה מזאת, אולי אפשר להגיד גם בסעודה שאינה של מצווה, כמו יום הולדת שאני שמח בו או מסיבת שחרור? אנחנו יודעים שאומרים "שהשמחה במעונו" רק בשמחת חתן וכלה.[3] למה?

הריטב"א אומר: "ויש שנתנו טעם לדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנאמר בה שמחה." השאלה היא לא האם האדם שמח, אלא האם הוא צריך להיות שמח, ואיפה מצאנו ששמחת חתן נמשכת שנה? בפרשת כי תצא: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."[4] כלומר, יש מצווה על החתן לפרוש ממלחמה שנה שלמה כדי שיוכל לשמח את אשתו.[5] השו"ע פוסק שבמקרה של אלמון שנשא אלמנה, מברכים ברכת חתנים רק יום אחד, אך "שהשמחה במעונו" אומרים שלושה ימים, אלו הימים שעליהם שקדו חכמים שישמח את אשתו - השמחה היא תקנת חכמים ולא עצמית.

נראה שזימון "שהשמחה במעונו" קשור דווקא לשמחה שאינה עצמית אלא מחוייבת. הסבר זה מתאים לנוסח "במעונו" ולא "במעוננו”. אנחנו לא באמת שמחים, אנחנו רק ממלאים את החיוב שלנו. הסתכלות כזאת היא שונה ממה שמשתקף מברכת "אשר ברא" שאומרים בשבעת ימי המשתה כשהחתן שמח מעצמו, ובה מודים על בריאת השמחה בעולם. אך יש קושיה בהסבר הזה, למה לא מזמנים "שהשמחה במעונו" בחגים, שבהם ברור שהשמחה מצויה כמצווה!

 

 

בספר אבודרהם מצאנו הסבר אחר:

 

וי"א טעם אחר שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו ואע"פ שיש שם שמחה. שהטעם שבנשואין מברכין שהשמחה במעונו מפני שמצוה ראשונה של נשואין נעשית ע"י הקב"ה בענין אדם וחוה... כן ובמילה היה לנו לברך שהשמחה במעונו מפני זה הטעם כן שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית ע"י הקב"ה כדאמר בהגדה שאברהם היה מתפחד וידיו רופפות ובא הקב"ה וסייע עמו... אבל בשאר מצות שלא נעשו תחילתן אלא ע"י בני אדם אין לברך כן.[6]

 

הסבר זה נראה קצת דחוק, הוא מבוסס על דברי אגדה, וזה בעצם נראה כמו וורט, לא נראה שלכך כיוונו בעלי הסוגיא. אך בכל זאת יש בפירוש זה דבר מאוד יפה. על מה מברכים? השמחה היא לא שלי, אך היא גם לא רק של הקב"ה. השמחה היא על ההבנה שהקב"ה היה שותף במעשה המצווה הזה, כמו שהיה שותף בזיווג אדם וחווה.

 

לסיכום, ראינו שני פירושים לגדר של אמירת "שהשמחה במעונו". מתוכם, מצאנו שתי הסתכלויות שונות על השמחה במצוות. האם אני שמח כי הקב"ה אמר לי להיות שמח במצוות האלו, או שאני שמח כי אני מבין שהקב"ה עוזר לי ומסייע למצווה ולשמחה להתקיים.





 


                 כתובות ח.

 


                 כך רוב הדעות. יש ציטוט אחד של המרדכי שלפיו אומרים בפדיון הבן, אך במסגרת מאמר זה לא נעסוק בדברים הללו של המרדכי.

 


                 דברים כ"ד,ה.

 


                 שמחה על ברית מילה נלמדת מהפסוק "שש אנכי על אמרתך" בשבת קל.

 


                 ספר אבודרהם, מילה וברכותיה.

 


 

 

 

בית המדרש