ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

נוכחות ה´ בין יציאת מצרים לימינו

ע"י: צמח דוד שלוס

מאמר על פרשת בא הדן בנוכחות ה´ בימי עבדות מצרים לבין נוכחות ה´ בימינו אנו.

בפרק י"ב מסופר על ההדרכה שהדריך הקב"ה את משה, לקראת יום יציאת מצרים. בין כל ההדרכות השונות על הקורבן אותו יש להקריב ועל המכה העתידה ליפול על מצרים, ה' מדריך את משה ואומר לו שאת קורבן הפסח, שמוקרב ביום יציאת מצרים, צריכים בנ"י לאכול על מצות ומרורים.[1] האזכור כאן של המצות הוא מפתיע מאוד, שהרי, לפי ההבנה הפשוטה שלנו, הציווי לאכול מצות בפסח הגיע לאחר החיפזון ביציאת מצרים וכתוצאה ממנו, ואילו בתחילת פרק י"ב, ה"תאונה" הזאת עוד לא התרחשה בכלל. בפרק י"ב ישנה רק הדרכה למשה על יום יציאת מצרים, שבו צפויה להתרחש התאונה עצמה.

כמו-כן, לאחר ההדרכה של ה' למשה על יום יציאת מצרים, מבשר ריבונו של עולם על חג שיחוקק לדורות, ואשר בחג הזה תיאסר אכילת חמץ ותצווה אכילת מצה.[2] והרי, בשורתו של ריבונו של עולם מופיעה בתורה לפני יציאת מצרים, ואם אנחנו מסבירים את הסיבה לאכילת מצה בפסח ולאיסור אכילת חמץ בפסח בשל אותה תאונה שהתרחשה ביציאת מצרים – איך זה יכול להיות שהקב"ה מודיע על מצוות, שאמורות להיות מצוות כתוצאה של אירוע היסטורי שעוד לא התרחש?!

כדי להתמודד עם שאלה זו אנחנו יכולים לבחור באחת משתי דרכים. דרך ראשונה לפתור את הבעיה היא ללכת לתירוצים כלליים לשאלות של סתירות בין זמנים כרונולוגיים בתורה, ולומר תשובות מקובלות בנוסח של "אין מוקדם ומאוחר בתורה" או של "ידיעת ה'", וע"י כך לפתור את העניין בקלות, דרך הכלל הגס. דרך שנייה לפתור שאלות של זמנים שלא מסתדרים כרונולוגית היא, לפתור את הבעיה בצורה פרטית בפרשה עצמה, ולא להזדקק לכללים רחבים שיכולים להיות נכונים תמיד. אנחנו נעדיף ללכת בדרך השנייה, בשל העובדה הפשוטה, שכללים רחבים מתרצים רק כשנדחקים לתרץ איתם, והם עדיפים פחות מפרשנויות שפותרות את הבעיה בצורה ספציפית.
ואומנם, הרמב"ן בוחר בדרך השנייה. בפירושו לפסוק לט, מערער הרמב"ן על הקשר הפשוט שאנחנו הנחנו כמובן מאליו בתחילה, על-פיו התאונה ביציאת מצרים היא סיבת מצוות אכילת מצה, וכותב שהסיבה בגינה ביום יציאת מצרים בנ"י הכינו מצות היא בשל העובדה שהקב"ה ציווה על בני ישראל להכין מצות, ולא בגלל תאונה כזאת או אחרת ביום יציאת מצרים. שהרי, התורה מסודרת בסדר כרונולוגי, ולכן יש להסביר שה' ציווה והדריך את משה לפני יציאת מצרים, כדי שבנ"י יאכלו מצות כבר ביום יציאת מצרים. משום כך, הסיבה בגינה הבצק לא תפח והפך לחלה, הייתה סיבה מתוכננת מראש, דרך ציוויו של ה'.

הבעיה בפירושו זה של הרמב"ן היא, שהקשר הפשוט שאנחנו הנחנו, ואותו הרמב"ן ערער, מופיע בפסוק ל"ט בעצמו. בפסוק ל"ט כתוב – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". כלומר, הסיבה שבצקם של בנ"י לא תפח, הוא בשל העובדה שהמצרים גירשו את בנ"י ולא היה להם זמן להתמהמה ולחכות שהבצק יתפח. בעיה זו בפירושו של הרמב"ן,[3] גורמת לנו ללכת בנתיב אחר, ובלית ברירה לחזור לדרך הראשונה, של התשובות הכלליות.


לפני שננסה לענות על השאלה בדרך הראשונה, ננסה נבין אותה. ניתן לראות שההדרכה של ה' למשה בפרק י"ב מחולקת למעשה לשתיים. היא מחולקת להוראות על יום יציאת מצרים, "פסח מצרים", ולהוראות על חג עתידי שבנ"י צריכים לחגוג כל שנה, "פסח דורות". בשני החלקים בהדרכתו של ה' למשה, מוזכרות המצות, אך בכל אחד מהם בצורה שונה.

 

בפסח מצרים, מוזכרות המצות כדרך שבה אוכלים את קורבן הפסח - "ומצות על מררים יאכלהו", ובפסח דורות, מוזכרות המצות כמצווה עצמאית אותה בנ"י צריכים לשמור ולקיים דרך אכילתן – "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל". כלומר, נשארנו עם אותה שאלה, והיא, איך ייתכן שהציווי על המצות התרחש עוד לפני יציאת מצרים. רק שעכשיו אנחנו צריכים לענות על השאלה בצורה כפולה – הן על הוראת ה' בפסח מצרים, והן על הוראת ה' בפסח דורות.

 

בפירושו לתורה, מסביר הרש"ר הירש שה"מצה" היא סמל לעניות ולעבדות. המצה שאותה שאנחנו אוכלים בפסח, לא נועדה להזכיר לנו את גבורת הניצחון שלנו על המצרים. היא לא נועדה להזכיר את היציאה הגאה שלנו ממצרים. הפוך. המצה (והמרורים) שאנחנו אוכלים בפסח מזכירים לנו את המצב הגרוע שבו היינו במצרים. המצה מזכירה לנו את העוני בו היינו שרויים, את העובדה שהעבידו אותנו בפרך, והיא אף מהווה לנו סימן לכך שאפילו בזמן יציאתנו ממצרים היינו שרויים בחיפזון, ושלולא ה' לא היינו יוצאים ממצרים. מצוות המצה היא זיכרון לכך שאנחנו עבדים של הקב"ה. כמו שאומר הרב שרלו, בכל ספר שמות לעולם לא מוזכר הביטוי "שלח את עמי" לבד. תמיד מתווספת אליו הסיומת – "ויעבדני". בנ"י לא יוצאים לחופש מעבדות פרעה, בנ"י יוצאים מעבדות לעבדות. מעבדות פרעה להיות עבדים לה'. ולכן, בזמן אכילת המצה בחג הפסח, אין אנחנו צריכים לזכור את היציאה לחופש, אנחנו צריכים לזכור את הברית שלנו עם ה'. אנחנו צריכים לזכור את החסד של ה' איתנו, שהוציא אותנו ממצרים בזמן שבנ"י היו מצויים בעוני כזה.

 

לכן, היחס שלנו להדרכה של הקב"ה למשה, אשר מנבאת את העתיד על יציאת מצרים הוא כזה:
בנוגע להדרכה של ה' על פסח דורות – את ההדרכה הזו אנחנו לא מרגישים צורך לתרץ כל-כך בצורה מקומית, ובהחלט נסתפק בעקרון הכללי של "ידיעת ה'". בנוגע להדרכה על פסח דורות, זה נורא הגיוני שמדובר על "ידיעת ה'" שקדמה למציאות, שהרי, לא מדובר על הוראות מסוימות ליום יציאת מצרים, אלא על מהלך אלוקי רחב הרבה יותר, על חגים שבכלל הסיבה לחגוג אותם – היא סיבה שלא התרחשה עדיין, ולכן השאלה הספציפית על המצות לא מפילה אותנו מהכסא.
בנוגע להדרכה של ה' למשה על פסח מצרים, אשר בו מצווה משה לאכול את קורבן הפסח עם המצות – ההסבר הוא ספיציפי וברור, על-סמך פירושו של הרש"ר הירש. ה' ציווה על בנ"י לאכול את קורבן הפסח עם מצות, פשוט מפני שזה היה הלחם שהיה מצוי להם בתור עבדים. זהו לחם העבדות. זה הלחם שבנ"י הכירו, ולכן, זה הלחם איתו הדריך הקב"ה את בנ"י לאכול את קורבן הפסח.

 

לעומת זאת, ביום של יציאת מצרים בנ"י חשבו שהנה סוף-סוף מגיעה ההזדמנות שלהם לאכול לחם אמיתי, לחם של נגאלים ולא לחם של עוני. בנ"י באמת ציפו שהלחם שלהם לדרך יתפח ויתפח, אך, למרבה הצער, קרתה אותה תאונה. בנ"י היו צריכים לצאת בחיפזון ממצרים, לא הספיקו להכין לחם ונאלצו לצאת עם מצה בלבד. למעשה, ה' תכנן את מצב העניינים כך שיציאת מצרים תתרחש בחיפזון ובחוסר שלווה. ה' מלמד אותנו כאן, שהוא זה שהוציא את בנ"י, ולא בנ"י הוציאו את עצמם. לבנ"י לא היתה בחירה חופשית לצאת ממצרים, אלא ה' הוא זה שהוביל את התהליך הכולל של הגאולה.

 

אותו המסר העולה מדברינו, שה' הוא זה שמוציא את בנ"י ממצרים בעצמו,  אינו ייחודי בנוגע לאפיית המצות בלבד. הוא מאפיין את כל יציאת מצרים, את השהייה במצרים ואף את הירידה למצרים. בנ"י ירדו למצרים מתוך מהלך אלוקי מתוכנן ולא מובן לנו, ולא בגלל חטאים שלהם.[4] ההוכחה היא בכך שהירידה למצרים בושרה כבר לאברהם אבינו, עוד לפני שכל בנ"י היו קיימים. כמו-כן, כשהאחים פוגשים את יוסף במצרים, יוסף מודיע לאחיו שלא הם אלו שגרמו לו לרדת למצרים, אלא ה' הוא זה שמסובב את המציאות. בהמשך, ה' גם לא נותן למשה להתחמק מהנבואה שה' ייעד לו, ושמשה היה צריך להישמע אליה. וכן במכות האחרונות שנחתו על מצרים, לא פרעה הוא שסירב לשחרר את בני-ישראל מארץ מצרים - ה' הוא זה שהכביד את ליבו, ה' הוא זה שרוצה להנחית את מספר המכות המתוכננות על פרעה, מבלי להתחשב כלל בבחירתו של פרעה. ובסופו של דבר, גם יציאת מצרים הייתה מובלת כולה ע"י ה'. ה' תכנן את החיפזון, ה' תכנן את השאלת החפצים מהמצרים, וה' אף תכנן את החגים העתידים שייגזרו כתוצאה מיציאת מצרים, לפני שיציאת מצרים קרתה בכלל.


למסקנה, אנחנו יכולים לראות את יד ה' נוכחת בצורה משמעותית לכל אורך ירידת מצרים והיציאה המבורכת ממצרים, וכך אנחנו יכולים להסביר את ההדרכה המוקדמת על אפיית המצות.
הלוואי שנזכה לראות את יד ה' נוכחת גם בימינו, ושנזכה להרגיש את המשך תהליך הגאולה גם אצלנו.





[1] פסוק ח'.


[2] פסוקים טו'-כ'.


[3] הרמב"ן אכן מתרץ את הקושיא עליו, וטוען שההתמהמהות של בנ"י גרמה להם לאפות את המצות במקום אחר, ולא גרמה להם לאפות סוג אחר של לחם. אבל, בכל זאת, פשט התורה עדיין נראה די רחוק מפירוש זה של הרמב"ן.


[4] אומנם, יש הסברים אחרים בפרשנים שמסבירים שבגלל חטאים מסוימים של אברהם ירדו בנ"י למצרים, אך אין זו דעת רוב המפרשים.


 

 

 

בית המדרש