ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קריאת שמע מורחבת

ע"י: הרב יואל בן נון

הרב יואל בן נון מציע הסבר בדבר המצוות החריגות בנאום המצוות והתאמתן לגושי המצוות העוסקים בהרחבת עשרת הדיברות. בכל מאמר העוסק בחריגות מסוימות בנאום המצוות, יוצג הסברו של הרב יואל בן נון בדבר האפשרות לקישורו של החריג לסדר הקבוע בנאום המצוות.

שתי הפרשיות של קריאת שמע מספר דברים, אינן רק דומות בנושא ובפרטים, בעיקר בסיומן, ואינן רק צמד פרשיות לחובת קריאה, וכתיבה בתפילין ובמזוזות – אלא, הן פתיחה וסיום של 'מצוות האמונה', כלומר, מצוות אהבת ה', יראתו ועבודתו, והרחקת כל הקשור בעבודת אלילים במפגש עם ארץ שבעת העמים.

קל לגלות זאת אם קוראים את פרשיית 'שמע' המורחבת (פרק ו), וכנגדה את פרשיית 'והיה אם שמֹע' המורחבת (י,יב– יא, כה). בשתי היחידות אנו מוצאים את מצוות ההכרה והתודעה, אהבת ה' ויראתו, עם האזהרה מפני עבודת אלילים. נציג את ההשוואה בין שתי היחידות בטבלה להלן :

 

























פרשיית 'שמע' המורחבת

פרשיית 'והיה אם שמֹע' המורחבת

(ו, ה) "ואהבת את ה' א-להיך                                       בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך"

 

(יא, א) "ואהבת את ה' א-להיך ושמרת משמרתו, וחֻקֹּתיו, ומשפטיו, ומצותיו, כל הימים".

(יא, יג) "... לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו,בכל לבבכם ובכל נפשכם".

(ו, יג) "את ה' א-להיך תירא, ואֹתו תעבֹד, ובשמו תִּשָּבֵעַ".

 

(י, כ) "את ה' א-להיך תירא, אֹתו תעבֹד, ובו תדבק, ובשמו תִּשָּבֵעַ".

(ו, ב-ג) "למען תירא את ה' א-להיך לשמֹר את כל חֻקֹּתיו ומצוֹתיו, אשר אנכי מצוךָ, אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך, ולמען יארִכֻן ימיך. ושמעת ישראל ושמרת לעשות, אשר ייטב לך, ואשר תרבון מאד, כאשר דבר ה' א-להי אבתיך לך, ארץ זבת חלב ודבש"

(י, יב-יג) "... כי אם ליראה את ה' א-להיך,ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו, ולעבֹד את ה' א-להיך,  בכל לבבך ובכל נפשך. לשמֹר את מצוֹת ה' ואת חֻקֹּתיו אשר אנכי מצוך היום, לטוב לך".

(יא, ט)"ולמען תאריכו ימים על האדמה, אשר נשבע ה' לאבֹתיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש"

(ו, ו-ט) "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום,  על לבבך. ושִנַּנתם לבניך, ודִברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקוּמך. וקשרתָּם לאות על ידך, והיו לטֹטפֹת בין עיניך. וכתבתָּם על מזֻזות ביתך, ובשעריך".

(יא, יח-כ) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתֶּם אֹתם לאות על ידכם, והיו לטוטפֹת בין עיניכם. ולִמדתֶּם אֹתם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקוּמך. וכתבתָּם על מזוּזוֹת ביתך, ובשעריך".


 

מן ההקבלות האלה ברורה ההקבלה בין פרשיית 'שמע' המורחבת, לבין 'והיה אם שמֹע' המורחבת, כשהאחרונה מרחיבה ומוסיפה על הראשונה. מעבר להקבלות המרחיבות המוכרות לכל קורא 'שמע' > 'והיה אם שמֹע', בולטת ההקבלה המיוחדת בין "את ה' ... תירא ... תעבֹד ... ובשמו תִּשָּבֵעַ" (ו, יג), שהפסוק המקביל (י, כ) רק מוסיף לו "ובו תדבק".

לפני שנתבונן אל תוך 'קריאת שמע המורחבת' לראות מה נתון בתווך, עלינו להתבונן לקשרים הברורים בין פרשיות 'שמע' >'והיה אם שמֹע' בהיקפן המלא, לבין הדיבור הפותח את עשרת הדברים.

כבר הראה הרב מרדכי ברויאר ז"ל[1] את שתי צורות הקריאה הנכונות (לפי המסורה הארצישראלית, והבבלית), של פתיחת הדיברות. לפי מסורת הפסוקים (= טעם תחתון), יש לקרוא פסוק שלם בפתיחת הדיברות – "אנֹכי ה' א-להיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – לא יהיה לך אלהים אחרים על פָּנַי". המובן המדויק של "לא יהיה לך ..." הוא האיסור הרוחני, שלא לקבל אלוהות אחרת, אפילו במחשבה,[2] ולכן כל הפסוק כולו עוסק בעיצוב ההכרה והתודעה. רק בפסוקים הבאים מדובר באזהרות מעשיית פסל ותמונה, מהשתחוויה ומעבודת אלילים, וכיוון שיכול אדם לחטוא במחשבה על קבלת אלהים אחרים, מבלי לעשות פסל ותמונה, וגם יכול לחטוא בעשיית פסל ותמונה (ואפילו להשתחוות ולעבוד, חלילה) מבלי להכיר בהם במחשבתו, הרי ברור שכל אחד מהאיסורים האלה עומד בפני עצמו (ואכן הם נמנים בספר המצוות לרמב"ם כ-4 לאוים[3]), וההבחנה העיקרית ביניהם היא ההבדל שבין האיסור הרוחני על קבלת אלוהות אחרת בהכרה ובתודעה, לבין האיסורים המעשיים נגד עשיית פסל ותמונה, ונגד השתחוויה ועבודת אלילים.

התבוננות קלה בדברים פרק ו' תראה לנו מיד, שכולו מרוכז בתחום ההכרה והתודעה, החל ממצוות ייחוד ה' – "ה' א-להינו ה' אחד" – דרך מצוות אהבת ה', יראתו ועבודתו, והשבועה [רק] בשמו – עד לאזהרות שבפרק, והן שלוש[4]

1. "הִשָּמֶר לך פן תשכח את ה', אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים" (ו, יב);

2. "לא תֵּלכון אחרי אלהים אחרים, מֵאלהי העמים אשר סביבותיכם" (ו, יד);

3. "לא תְּנַסּוּ את ה' א-להיכם, כאשר נִסיתם בַּמַּסָּה" (ו, טז);

שלושתם איסורים של תודעה: לא תשכח – לא תקבל השפעה זרה[5]–לא תעמיד בניסיון, ושני הראשונים מכוונים במדויק אל שני חלקי הפסוק הפותח את הדיברות – לא תשכח את ה' המוציאך ממצרים – ולא תלכו אחרי אלוהים אחרים.

מכאן עולה שכל פרק ו' – הפתיחה, פרשת 'שמע', והפרשיות הצמודות לה אחריה,[6] מכוונות במדויק אל הדיבור הראשון בעשרת הדברים (לפי קריאת הטעם התחתון) שכולל בעיקרו את קבלת מלכות ה' לבדו, זכירתו כמוציאנו ממצרים, אהבתו ויראתו ועבודתו, ואיסור על כל מחשבה אחרת ותודעה זרה, ובכלל זה גם איסור על פקפוק והעמדה בניסיון.

כשאנו פותחים וקוראים את פרק ז', אנו מגלים מיד את המעבר אל המאבק נגד עבודת אלילים במעשה, נגד בריתות וחתונות עם עמי כנען עובדי האלילים, וחובת הניתוץ וההרס של כל פולחניהם. ברור אם כן, שהמצוות המתפרטות אחרי עשרת הדיברות, מסודרות לפי הדיברות, שהם כמו אבות, כאשר המצוות הן כתולדותיהן[7] המעידות על האבות – הדיבר הראשון מכוון כולו לעיצוב ההכרה והתודעה, וכולו מתפרט למצוות 'אמונה' בתחום הרוחני, ובכלל זה גם האזהרות והלאוים הכלולים בדיבור הראשון. אין אלו מצוות 'עשה', ו'לא תעשה', אלא מצוות 'דע והכר וזכור' > 'אהב ותירא ועבוד' > 'הִשָּמֶר מן השכחה, מן ההשפעה הזרה ומפקפוקי ניסיונות'.

אולם הרב ברויאר ז"ל הוכיח גם קריאה אחרת (לפי המסורת הבבלית הקרויה 'טעם עליון'), ולפיה הדיבור הראשון איננו אלא – "אנֹכי ה' א-להיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים"[8] – וכל ארבעת הלאוים[9] שייכים לדיבור השני של אזהרות ע"ז, החל מאיסור קבלתה ואיסורי ההשפעה והפקפוק, עד לאיסורי העשייה והפולחן.

והנה, גם קריאה זו מעוגנת בפירוט המצוות שבפרשת 'שמע' ובפסוקים שאחריה עד סוף פסוק יג, שכולם באים לעצב הכרה ותודעה ע"י הוראות חיוביות – 'דע והכר וזכור' > 'אהב ותירא ועבוד' > 'והִשָּמֶר מן השכחה'. אכן, האזהרה הזאת של פסוק יב היא ההוכחה המכרעת לכך, שדיבור 'אנכי'[10] הוא דיבור מחייב, תובע ידיעה וזכירה, שהרי יש עליו איסור שכחה כשלעצמו – "השמר לך פן תשכח את ה', אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים". כל ניסיון[11] לפרש את דיבור 'אנכי' רק כפתיח לאיסורי "לא יהיה לך ...", חייב להתנפץ אל מול אזהרת השכחה המפורשת בלשון "אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים", ולנוכח ריכוז מצוות התודעה וההכרה (עוד לפני כל עשייה), שבפרשת 'שמע' ובפסוקים שמסביב לה.  

עיון קצר בשיטת הרמב"ם שבאה לידי ביטוי גם בספר המצוות, וגם ב'משנה תורה', מראה שבדיוק כך פירש הרמב"ם גם את התורה, וגם את חז"ל. המצוות הראשונות שמנה הרמב"ם, הן:

א. ידיעת[12] מציאותו – "אנֹכי ה' א-להיך"[13].

ב. ידיעת ייחודו – "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד".

ג. אהבת ה' – "ואהבת את ה' א-להיך".

ד. יראת ה' – "את ה' א-להיך תירא".

ה. עבודתו – "אֹתו תעבֹד".[14]

ו. להידבק בחכמים – "ובו תדבק".

ז. להישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר – "ובשמו תִּשָּבֵעַ".[15]

ח. ללכת בדרכיו – "ללכת בכל דרכיו" / "והלכת בדרכיו" (דברים י, יב / כח, ט).

ט. לקדש את שמו – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) – זו המצוה הראשונה, שהרמב"ם מונה ממקור אחר זולת ספר דברים, בגלל תוכנה ומשמעותה, שמתקשרים למצוות 'האמונה'. כל המצוות שקדמו, חיובן העיקרי בא מפרשיות קריאת שמע המורחבת, מפרשת 'שמע' > 'והיה אם שמֹע'.

י. קריאת שמע ערבית ושחרית – "ודִברת בם ... בשכבך ובקוּמך".

יא. ללמוד תורה וללמדה – "ושִנַּנתם לבניך".

יב. להניח תפילין של ראש – "והיו לטֹטפֹת בין עיניך".[16]

יג. להניח תפילין של יד – "וקשרתָּם לאות על ידך".

יד. לעשות ציצית – "ועשו להם ציצִת" (במדבר טו, לח) – זו המצוה השנייה, שהרמב"ם מצרף למצוות קריאת שמע המורחבת מספר דברים, כמובן, על פי קביעת חז"ל לצרפה לקריאת שמע.     

טו. לעשות מזוזה – "וכתבתם על מזוּזוֹת ביתך, ובשעריך".

הרי גלוי לפנינו שמה שזכינו להבין בכוונת סדר התורה בספר דברים, במצוות ההכרה והתודעה שמרוכזות בפרשיות קריאת שמע המורחבת, היא היא הבנת הרמב"ם, והיא יסוד חיבוריו הגדולים, שהרי גם ספרי הי"ד, 'משנה תורה' שלו, פותחים בספר המדע, ובו הלכות יסודי התורה – הלכות דעות (= ללכת בדרכי ה', דרכי מוסר) – הלכות תלמוד תורה – הלכות [מחיית] עבודת כוכבים וחוקותיהם – הלכות תשובה,[17] ורק אחר כך בא ספר אהבה, ובו הלכות קריאת שמע – הלכות תפילה וברכת כהנים – הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה[18] – הלכות ציצית – הלכות ברכות[19] – הלכות מילה.[20]

אם נוסיף לעיון את העובדה שהש"ס פותח בהלכות קריאת שמע – תפילה – ברכות, והן עיקרו של ספר אהבה, נמצא שהרמב"ם הקדים לפתיחת הלכות הש"ס את ספר המדע, על פי הסדר של מצוות התודעה וההכרה בספר דברים, ועל פי המתווה המפורש של 'אנֹכי ולא יהיה לך' > פרשיות 'שמע' > 'והיה אם שמֹע'.

לא רק שמצאנו דרך בהבנת ספר דברים, ספר 'משנה תורה' של משה רבנו, אלא שפגשנו בדרך זו את הרמב"ם, וראינו שספר 'משנה תורה' של הרמב"ם מבוסס על ספר 'משנה תורה' של משה רבנו,[21] ועל כך באמת נאמר:[22] 'ממשה [בן עמרם] עד משה [בן מימון], לא קם כמשה' [בן מימון בעקבות בן עמרם].

 

 

 

 

המצוות שבין "שמע" לבין "והיה אם שמֹע" 

 

כאן אנו חוזרים לשאלה, אלו מצוות אנו מוצאים בפרשיות התווך, בין 'שמע' לבין 'והיה אם שמֹע'?

פרק ז כולו עוסק בביעור עבודת אלילים של שבעת העמים, יחד עם איסורי ברית וחיתון, והרחקות מן החרם והשלל במלחמה נגדם.

פרק ח כולו בחובת הזכירה והברכה על הטוב והשובע שבארץ ישראל, ואזהרה מפני השכחה הצפויה, והיא ברכת המזון המחויבת מן התורה (מצוה יט בספר המצוות). פרק זה דומה בניסוחיו ובתוכנו, לפרק ו (פרשיית 'שמע'), ולאמור בפרק י מפסוק יב עד אחרי פרשיית 'והיה אם שמֹע' בפרק יא. התוכן של ברכת המזון משתלב היטב בתוכן של קריאת שמע – שתיהן מצוות של דיבור שמעצב תודעה והכרה.

פרק ט (ובכללו גם פרק י פסוקים א-יא[23]) כולו תוכחה על חטאי המדבר, אך בעיקר על חטא העגל, שרק הוא מפורט ביותר, ולפיכך, יש כאן מיקוד התוכחה בחטא עבודה זרה.

קל לראות, שכל הפרשיות קשורות לגמרי לשני הדיברות הראשונים, והמבנה הכולל שלהם הוא:

 

א'. מצוות 'האמונה' – תודעה והכרה, זכירה, אהבה, יראה ועבודה.

     אזהרות מפני שכחה, מפני השפעה זרה ומפני פקפוקי ניסיון.

                ב'.  "שמע ישראל" – מצוות ביעור עבודת אלילים, והרחקות ממנה ומעובדיה.

א'. הודאה על הטוב וברכת המזון.

      אזהרה מפני שכחה.

ב'. תוכחה נגד עבודה זרה של חטא העגל (וחטאי המדבר).

א'. חזרה ליראת ה' ולאהבתו, לזכירה ולתודעה.

     חזרה לאזהרה מפני עבודת אלילים – ולתוכחה.

 

זהו המבנה של פרשיות קריאת שמע המורחבת, בספר דברים – 'שמע' > 'והיה אם שמֹע' הם הפתיחה והסיום, ובתווך, איסורי עבודת אלילים, ותוכחת חטא העגל, ובין שני פרקים אלה – הודאת ברכת המזון עם הזכירה ונגד השכחה. תבנית הסדר היא:

א'       –      ב'        –        א'        –         ב'         –          א'

 

קריאת שמע ההיסטורית  

 

יש כמה סימנים לכך, שאבותינו היו קוראים באמת מעשרת הדיברות עד סוף 'עקב' – קריאת שמע מלאה ומורחבת. טקסטים אחדים מימי בית שני,[24] שנמצאו (בעיקר בקומראן[25]) מרמזים על קריאה רצופה מעשרת הדיברות עד פרשת 'שמע', וגם על קריאה של פרק ח' (אולי בהקשר של ברכת מזון).[26]

ברור גם ממקורות חז"ל, שבימי בית שני היו קוראים בכל יום את[27] עשרת הדיברות > פרשת 'שמע' > 'והיה אם שמֹע', ורק לאחר החורבן, בהתגברות הלחץ הנוצרי,[28] השמיטו את עשרת הדיברות, ונותרה קריאת שמע שלנו, שאיננה אלא קיצור המצוות של עיקרי הדברים שבספר הברית, ספר דברים.

האם ייתכן קיצור לתורה? ולדברים?

האמת היא שאי אפשר בלי קיצור התורה, וקיצור הדברים! לכל חוזה ולכל ספר ברית,[29] חייב להיות קיצור מובן ושווה לכל נפש.

כל מי שחתם על חוזה יודע, שכמעט ואי אפשר לקרוא את כל הסעיפים הרבים, ואת כל האותיות הקטנות, להעמיק ולהבין, בטרם חתימה, שאחריה כבר אי אפשר להתחרט מבלי לשלם מחיר, לפעמים כבד. מה עושים מלכים ושליטים, לפני שהם חותמים על חוזים מכריעים? הרי ברור לכל, שהם לא קראו אפילו חלק קטן, ואיך הם חותמים?

התבוננתי וראיתי בשידור טלוויזיה, איך חתמו נשיא אמריקני ונשיא רוסי על הסכם גלובלי והיסטורי לפירוק נשק להשמדה המונית. לפני כל אחד מהם היה מונח עותק שלם של החוזה – כרך עבה מאד, שכל אחד רואה ומבין שהנשיא החותם לא קרא אותו מעולם, ולא זו בלבד, אלא גם שום אדם לא קרא אותו מכריכה עד כריכה, כי כל פרק נערך ע"י קבוצת מומחים ספציפית. והנה, לפני כל אחד מהם היה מונח גם תקציר דק, שכל אדם יכול לקרוא ולהבין. ברגע ההיסטורי של החתימה על פירוק נשק השמדה, רגע שנושק ולו במעט לחזון ישעיהו בן אמוץ על כיתות חרבות, חתמו שני הנשיאים גם על שני הכרכים העבים, שאיש לא קרא, וגם על שני התקצירים, שהם עצמם, וכל אדם, יכולים לקרוא ולהבין. באותו רגע, עמדו דמעות בעיני, ואמרתי – 'כמה גדולים דברי חכמים!' – הלוא זהו הרעיון של קריאת שמע המקוצרת, שכל אדם בישראל יכול לקרוא פעמיים בכל יום, ולהבין, להפנים ולזכור. אי אפשר לקרוא בכל יום שבעה פרקים מספר דברים, ואילו היה חיוב כזה, זה היה נראה ונשמע כמו מלמולי תחנון של שני וחמישי, ש'כולם' שמחים אם יש איזה תירוץ הלכתי קלוש, כדי לחמוק מן 'העונש' הזה.

כאשר הגיע מלך בישראל לשבת על כסא ממלכתו, חייבה אותו התורה לכתוב לו "את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכהנים הלוים – והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-להיו, לשמֹר את כל דברי התורה הזאת, ואת החֻקים האלה לעשֹתם" ( יז, יח-יט) – האם היה שם רק ספר תורה שלם ועבה,[30] שהמלך יוכל לקרוא בו "כל ימי חייו", ורק טרדותיו הרבות ימנעו זאת ממנו? – או שמא היה גם תקציר, שגם לו ייקרא – "ספר התורה" – ואותו יכול המלך לקרוא בכל יום ולזכור בע"פ?

במצוה האחרונה שבתורה,[31] שבסוף ספר דברים (לא, י-יג) בפרשת 'הקהל', נאמר:

 "... תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, באזניהם. הַקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף, וגֵרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויָראו את ה' א-להיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" –

לפי לשון הכתוב אנו מבינים לכאורה, שחובה לקרוא במעמד 'הקהל' את כל התורה כולה, או לפחות את 'משנה התורה', כל ספר דברים. אולם מדברי חז"ל (משנה סוטה ז, ח) אנו למדים אחרת – "וקורא מתחילת 'אלה הדברים' עד 'שמע' > 'והיה אם שמֹע' > 'עַשֵׂר תעַשֵׂר' > 'כי תכַלֶּה לַעְשֵׂר' > פרשת המלך > ברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה". בתוספתא (סוטה ז, יז) מובאת דעתו של רבי יהודה – "לא היה צריך להתחיל מראש הספר, אלא מן 'שמע' ...", ועד סוף פרשת המלך. ברור לדעת כולם, שאין קוראים במעמד 'הקהל', לא כל חמישה חומשי תורה, וגם לא כל ספר דברים, אלא קיצור, ובהכרח, שהמילים "תקרא את התורה הזאת" מכוונות לקיצור. מסתבר שכך הדבר גם במקומות נוספים בספר דברים, ובמקרא בכלל.

הרמב"ם (הלכות חגיגה ג, ג) כתב בפירוש, שהקורא מדלג מ'שמע' ל'והיה אם שמֹע', וכן מדלג מ'עַשֵׂר תעַשֵׂר' ל'כי תכַלֶּה לַעְשֵׂר', אלא שהרמב"ם פסק (כדרכו) כחכמים שבמשנה, ולא כרבי יהודה, שבתוספתא, ועל כך נצטערתי פעם צער גדול, במעמד 'זכר להקהל', שנתאספו אליו כעשרת אלפים יהודים ברחבת הכותל בירושלים, בחול המועד סוכות של מוצאי שביעית. הקורא התחיל מתחילת 'אלה הדברים' כפסק הרמב"ם, ועוד לפני שהגיע לעשרת הדיברות ולקריאת שמע, כבר פקעה סבלנות הקהל, אנשים, נשים וטף (שבאו רק לשם המעמד), וכבר היו משוחחים שיחות נעימות של חג, כמו אחרי התפילה בבתי הכנסת. כך הלכה לאיבוד הזדמנות יקרה מפז, לקרוא ברושם רב עשרת הדיברות, ולקרוא כולם יחד בקול רם קריאת שמע, בתחושת רוממות שלא תישכח ע"י כל מי שעמד שם. אילו חשבו המארגנים אז, שיש רק עשר דקות זמינות לקשב עמוק של קהל רבבות, היו מבינים, שאפשר לקרוא רק עשרת הדיברות וקריאת שמע מקוצרת.

קריאת שמע שלנו איננה אלא קיצור מצוות התודעה וההכרה שבספר דברים, אשר נובעות משני הדיבורים הראשונים בעשרת הדיברות.

 





[1] לאחרונה, בספרו פרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט, פרק י, עמ' 157-142.


[2] ראה רמב"ן בפירושו לתורה, על "לא יהיה לך ..."(ה, ו), בהסתמכו גם על תרגום אונקלוס.


[3] בחלק הלאוים של ספר המצוות, א-ב; ה-ו; אמנם הרמב"ן השיג שם על כך, ורואה את כולם כלאו אחד, כולל.


[4] 'הִשָּמֶר .. פן' הוא לשון אחרת של אזהרה, כלומר, לאו; וראה לאו י בספר המצוות לרמב"ם.


[5] כאשר הסכים שלמה ואישר לנשיו להקים במות לאליליהן, נכתב עליו (מלכים-א יא, ד-י) – "וילך שלמה אחרי ..."; וראה שם בפסוק י, שעל הציווי הזה עבר שלמה. לעומת זה, נכתב אצל אחאב – "וילך ויעבֹד את הבעל, וישתחוּ לו" (מלכים-א טז, לא).


[6] הפרשיה הצמודה אחרי 'שמע' פותחת במילים 'והיה כי יביאך ה' .. אל הארץ ..." (ו, י), ופתיחה זו מחייבת השוואה עם שמות פרק יג (=פרשיות התפילין), ואכן, יש הקבלה רחבה בין שמות יג לדברים ו.


[7] בדומה למושגי השבת, משנה שבת פרק ז.


[8] ראה בספרו של הרב ברויאר (לעיל הערה 1), עמ' 146-144; ועמ' 151-149.


[9] "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל... לא תשתחווה להם ולא תעבדם..."


[10] כמו הפסוק בתהילים (נ, ז), "שמע עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך – א-להים א-להיך אנכי"; וראה דברים שהוספתי על דברי א"מ ז"ל בספרו, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות תשסו), עמ' 116-115, על ההבדל בין 'אני' ו-'אנכי' בלשון המקרא.


[11] ראה דברי רמב"ן בהשגות על הרמב"ם למצוה א', בהסברת שיטת בה"ג, שלא מנה את יסודות האמונה כמצוות. אולם הרמב"ן עצמו מסכים עם הרמב"ם בשאלה מכרעת זו, ראה דבריו למצוה א בחלק הלאוים.


 [12]כפי שתרגם הרב יוסף קאפח זצ"ל – ידיעת מציאותו, ולא האמנת מציאותו, כתרגום התיבוני; וראה הויכוח על תרגום המונח במורה הנבוכים, חלק א פרק נ, בין ההערה בתרגומו של הרב קאפח (שיצא במוסד הרב קוק בירושלים), לבין התרגום וההערה של מיכאל שורץ (אוניברסיטת ת"א, תשסג).


[13] הרמב"ם קרא שלוש מילים אלה בפני עצמן, בסימן קריאה, ורק אחר כך באה ההזכרה של יציאת מצרים כאמירה שנייה; כל זה בניגוד יסודי לקריאתו של ריה"ל בתחילת ספר הכוזרי (מאמר א, יא-כה), שמדגיש את התגלות ה' בהיסטוריה של עם ישראל, לעומת הדגשת הרמב"ם את עצם מציאותו הבלתי תלויה.


[14] הרמב"ן בהשגותיו שם חולק על מניית מצוה זו, וסבור ש'עבודת ה'' כתפילה או כלימוד אינם אלא מדרבנן, ולשון 'עבודה' בכתוב הוא ציווי כללי, שאין סופרים אותו כמצוה ספציפית.


[15] הרמב"ן שם חולק גם על מצוה זו; ואולם הוא מסכים עם הרמב"ם בעיקר – בהגדרת מצוות התודעה והזכירה, האהבה והיראה, כמצוות; וראה דבריו בסוף מצוה א' שבחלק הלאוים.


[16] זה המקום היחיד שהרמב"ם משנה בו מסדר הפסוקים, וזאת בגלל הקדימה המהותית שקודמים תפילין של ראש לתפילין של יד, בהיפוך סדר הנחתם שהוא כסדר הפסוקים.


 [17]פרשיות התשובה, בזיקה ברורה ליראת ה' ולעזיבת עבודה זרה, מופיעות גם הן בעיקר בספר דברים (ד, כה-ל; ל, א-י), אולם הרמב"ם לא הזכיר אותן בפתח הלכות תשובה, משום מה; וראה תשובה על כך, בספרי נס קיבוץ גלויות, במאמר על הרב יהודה אלקלעי ועל המהפכה במושג התשובה ובאתר שלי: http://www.ybn.co.il/mamrim/m51.htm.


[18] תפילין ומזוזות הם הסיום הבולט של שתי הפרשיות בקריאת שמע, ואילו מצוות ספר תורה מופיעה בפרשת המלך שבדברים, ובמצות 'הקהל', המצוה האחרונה בספר דברים, ובתורה בכלל; וראה בהמשך.


[19] המצוה העיקרית מן התורה בהלכות ברכות היא ברכת המזון, והיא עיקרו של פרק ח, במרכזה של קריאת שמע המורחבת.


[20] רק ציצית ומילה, ששייכות לפי תוכנן למצוות האהבה, ההכרה ועיצוב התודעה, באות ממקומות אחרים בתורה – מילה, מהאבות בספר בראשית, וציצית כבגד כהונה של 'ממלכת כהנים', מספר 'במדבר'; וראה דברי על ברית מילה במאמרי על 'הארץ וארץ כנען בתורה' (בספרי פרקי האבות בספר בראשית, ובאתר שלי: http://www.ybn.co.il/mamrim/m13.htm), ועל הציצית במאמרי 'הציץ והציצית – המשכן ומחנה ישראל', שהופיע ב'שמעתין' 56-7 (אדר תשלט) עמ' 88-92.


[21] מרכזיותו של ספר דברים בשיטתו של הרמב"ם בולטת במקומות רבים, כגון, יחסו לניסים (הלכות יסודי התורה פרק ח ופרק י, בהתאמה לדברים פרק יג ופרק יח, שלא כמשתמע מספר שמות ומספר במדבר); הרחקת כל הגשמה ביחס לה', בהתאמה לדברים פרק ד במיוחד; וניסוח הלכות מלכים, בהתאמה לפרשת המלך בדברים.


[22] הערכה זו תואמת לדברי הרמב"ם עצמו בהקדמתו ל'משנה תורה' – "... שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא ב[ספר] זה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".


[23] פרק י בספר דברים כולו טעות של מחלקי הפרקים (ראשוני הנצרות) – כי חציו הראשון משלים לפרק ט, וחציו השני פותח לפרק יא.


[24] כמו פפירוס נַש שנמצא במצרים, ובו עשרת הדיברות בנוסח מעורב (שמות/דברים), פסוק מקשר ופרשת 'שמע'. ככל הנראה היה זה חלק מסידור תפילה קדום. לתיאורו ראה מאמרו של מ"צ סגל, לשוננו טו (תשיא) , עמ' 36-28; וראה בספרו של עמנואל טוב על מחקר נוסח המקרא (ירושלים תשן), עמ' 96-80.


[25] להבנת הרקע ראה אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, יד בן צבי, ירושלים תש"ע; מגילות קומראן, מבואות ומחקרים (ערך מנחם קיסטר), יד בן צבי, ירושלים תשסט; ולרקע ההיסטורי, ראה חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, יד בן צבי, ירושלים תשסד.


[26] כך נראה בטקסט שנמצא במערה 4 בקומראן, והיה כנראה סידור תפילה מימי בית שני – הקוד שלו - 4Q Deut-n ; וראה מאמרה של ד"ר אסתר אשל, ב- HUCA LXII (1991) pp. 117-154


[27] משנה תמיד, ה, א.


[28] ראה ירושלמי ברכות פרק א הלכה ד –"אמר ר' [א]בא ... שעשרת הדיברות הן הן גופה של שמע, דרב מתנה ור' שמואל בר נחמן ... בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טינת המינים (=הנוצרים), שלא יהו [היהודים, בהשפעת הנוצרים] אומרים, אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".


[29] גם בעולם העתיק מוכרים ספרי ברית בין מלכים, ולצידם נמצאו קיצוריהם.


[30] כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות, מצוה יז, וביאר עוד במצוה יח.


[31] הרמב"ם למד מכתיבת התורה והשירה (אחרי 'הקהל') גם את המצוה על כל אדם מישראל, שיכתוב לו ספר תורה משלו, והצמיד אותה למצות ספר תורה של המלך (מצוות יז-יח בספר המצוות). 


 

 

בית המדרש