ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרשות פרק יג בספר דברים

ע"י: אייל קליין

איל קליין בוחן את מיקומן של פרשות עבודה זרה בפרק יג. פרשות אלו מופיעות אחר שהתורה חלדה מלעסוק בנושא העבודה הזרה (הנידון בפרקים ו-ח) והחלה לעסוק בדינים הקשורים לעבודת ה´ ולמקום אשר יבחר. לכאורה, מיקומן של המצוות האלו אמור היה להיות לפני העיסוק בדיני העבודה המבטאים, כאמור, את הרחבתו של הדיבר "לא תשא את שם ה´ א-להיך לשווא". מיקומן אחר העיסוק בדיני העבודה מעורר תמיהה עמה מתמודד איל במאמרו.

- הקדמה

- ניסיון תשובה ראשון – שיוך ל"לא תשא"

- ניסיון תשובה שני – מעבר לעול מצוות

- ניסיון תשובה שלישי – קשר מקומי לפרשת נביא לע"ז

- ניסיון תשובה רביעי – חריגות שכנים

- סיכום

 

הקדמה

 

מאמר זה הוא חלק מניסיון התשובה על שאלות החריגים בנאום המצוות בספר דברים. ראינו ששלדו של נאום זה בנוי ע"פ סדר שמונת הדברות הראשונות (בעוד השלוש הנוספות הן פיתוח פנימי של שלושת האחרונות - "לא תענה" פיתוח של "לא תרצח", "לא תחמד" פיתוח של "לא תנאף", ו"לא תתאוה" פיתוח של "לא תגזול"), ועם זאת ניתן לציין חריגים לא מעטים אשר קשה להבין את קשרן לקבוצת המצוות הכללית בה הן תחומות, ולנושא מתוך עשרת הדברות אותן הן מפתחות.

במאמר זה נסקור דרכי התייחסות שונות לשאלה ספציפית יותר- כיצד ניתן להתמודד עם קיומם של חריגי פרק יג. פרק יג[1] הינו מעין חטיבה של שלוש פרשות - פרשת נביא שקר, פרשת מסית לע"ז, ופרשת עיר נידחת. מיקומה של חטיבה זו אמור ליחסה לפיתוח מצוות "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא". מצוות "לא תשא" נמשכת ככל הנראה מתחילת פרשת "ראה" (ובעיקר מפרק יב) ועד פרשת המועדים בתחילת פרק טז, אשר עוברת לפתח ולהרחיב את מצוות השבת. הגילויים המובהקים של "לא תשא" מצויים בעיקר בפרק יב – כאשר בו חוזר כפזמון הביטוי "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", והעיסוק הוא במצוות התלויות במקום זה, ובאיסורים הנובעים מהקמת מקום אחד לשיכון שמו של הקב"ה, ההופך כל דרישה והקרבת קרבנות במקום אחר למימד חמור ביותר של "לא תשא".

 

 

 

ניסיון תשובה ראשון – שיוך ל"לא תשא"

 

הדרך התיאורטית הראשונה בה אנו יכולים ללכת כדי לפתור את שאלת מיקום פרשות פרק יג היא לטעון שכלל אין מדובר בחריגים, אלא בפרשות בעלות קשר ישיר ללאו של "לא תשא". לפיכך עלינו להקדים שאלה אחרת, בסיסית יותר, והיא מה בעצם כלול בהרחבתה של מצוות "לא תשא"? או במילים אחרות – לאן נאום המצוות "לוקח" את "לא תשא"?

בשביל לענות על כך עלינו לעיין ברשימת הנושאים הנידונים בפרק יב. בתחילת פרק יב, התורה קוראת לעם ישראל שעם כניסתו לארץ יאבד את כל שם עבודה זרה מהארץ, ולנתץ את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים את אלוהיהם; לאחר מכן, במעבר חד, בשימוש הפסוק "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", עוברת התורה לבאר את חובת עשיית מקום אחד מיוחד לעבודת ה' במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, את החובות הכרוכים בבחירת מקום זה ואת האיסורים החדשים המתפתחים ממנו; ובסיום הפרק, בשלושת הפסוקים האחרונים ועוד פסוק א של פרק יג, מופיעה פרשה שעניינה ההישמרות מאימוץ של דרכי עבודת אלוהים זרים לעבודת ה'.

 

מצוות "אבד תאבדון"


מיקומה של מצוות איבוד ע"ז מהארץ בהקשר של פיתוח "לא תשא" יכול להתבאר בשתי דרכים. הראשונה תטען שאין זה ממין העניין אלא זוהי הקדמה לעיקר העניין, והוא מצוות עשיית מקום לשיכון שמו של ה'. כהקדמה לתיאור בחירת מקום אחד ומיקוד כל עבודת הקורבנות רק שם, מתארת התורה את המציאות הרווחת בארץ כנען לפני בוא עם ישראל, והיא שהגויים עובדים את אלוהיהם "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן". מתוך כך מדגישה התורה את חידושה שלה ומנגידה: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם"! את הקב"ה לא עובדים בכל מקום אלא רק במקום אחד, אשר יבחר ה' באחד שבטיך. אגב תיאור זה של דרך עבודת אלוהים של הגויים הכנעניים, התורה מצווה אותנו לאבד את שמם וזכרם של בתי אלוהיהם מן הארץ. אע"פ שצווים אלו הן חלק מאיסור ע"ז נכללו כאן, מכיוון שכבר הוזכרו לצורך ציווי על המקום אשר יבחר ה'.  

חיזוק לדרך זו ניתן למצוא בפסוק הפותח את הפרשה: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (יב, א). נוח יותר לטעון שפסוק זה, המדבר על חובה תמידית לאורך ימים, אינו מדבר בחובת איבוד שם ע"ז, שהיא מצווה חד פעמית ועוברת, אלא במצוות המקום אשר יבחר ה'. מכאן עולה שעיקרה של הפרשה הוא אכן המשכה, וה"חוקים והמשפטים" העומדים במוקד חלק זה של נאום הם מצוות המקום אשר יבחר ה', ואילו הפסוקים המדברים על איבוד ע"ז מובאים כמבוא וכספיח.

הדרך השנייה תטען, שאע"פ שמצוות איבוד שם ע"ז מהארץ קשורה גם, כמובן, לאיסור ע"ז, שהוא הדיבר השני, היא אף ובעיקר קשורה למצוות "לא תשא" - ובייחוד בהקשר בה היא מצוינת כאן. כחלק מהמגמה לשכן את שמו של הקב"ה בארץ (במקום המיוחד לכך) מופיעה גם התביעה לאבד, לשרוף ולהשמיד את מקומות בתי ע"ז, אשר משכנים שם אלוהים זרים. ניתן לראות את הקשר המהותי בין שני חלקי הפרשה ע"י ההקבלה הסגנונית בין התביעה "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", לבין הציווי "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם", לאמור- שניהם גם יחד קשורים במהותם למצוות "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא". ייתכן שכך אנו מבארים דבר נוסף - אנו מוצאים שהארץ מקיאה עובדי ע"ז, ושיש קשר בין איבוד ע"ז לבין ירושת הארץ ושמירה עליה. הסיבה לכך מקופלת בקשר הזה בין "לא תשא" לאיבוד ע"ז - ארץ ישראל היא ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה,[2] והיא מקודשת בקדושה ובשכינה אלוקית מיוחדת; ולכן בתי ע"ז המצויים בארץ ישראל הם בעייתיים לא רק מצד עצם קיום ע"ז אלא גם מצד דחיקת השכינה מהארץ, וקיום שם אלוהים זרים במקום בו אמור לשכון שם ה'.[3]

פרשת "כי יכרית"

דרך זו מתחזקת ואף מתבררת ומתחדדת לאור הפרשה האחרונה של פרק יב, פרשת "כי יכרית" (יב, כט – יג א). נושא הפרשה הוא, כפי שכתבנו, אזהרה שלא נבוא ללמוד ולהקיש מדרכי עבודת האלוהים של הכנענים אל דרכי עבודת ה', ונבקש לעבוד את ה' באותם הדרכים, שמאוסות לפני הקב"ה.[4] מיקום הפרשה הוא בעייתי ולא ברור כל צרכו.[5] ע"פ דרכנו, נראה שניתן לפרש גם פרשה זו כהרחבה של מצוות "לא תשא", לאמור- עבודת ה' בדרכי ע"ז גם היא אסורה (ואע"פ שאין מדובר באיסורי ע"ז) מטעם נשיאת שם שמים לשווא ולשקר, שכן עצם הגדרת עבודת ה' היא שאנו מקבלים את עול המצוות, ומסכימים לעבוד את ה' בדרכים בהן הוא בחר שנעבוד אותו. לפרשה זו יש משמעות עמוקה בשל העובדה שהיא מלמדת אותנו שאין די בכך שנעבוד את ה', אלא שאם האדם הוא זה שבוחר ע"פ נוחותו, הבנתו ורגשותיו את הדרך בה עובדים את ה' – זוהי אינה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות! ואע"פ שאין כאן עבודה לאלוהים זרים, שהרי הדבר יכול להיעשות "לשם שמים", יש בדבר משום נשיאת שם שמים לשווא, שכן אנו מכנים דבר בשם 'עבודת ה' בעוד שלמעשה אין מדובר בעבודתו ובכניעה בפני רצונו, אלא במימוש הרצון האנושי לפולחן ולדתיות בלי יסוד קבלת העול.

את פרשה זו ניתן בפשטות גם להסמיך למצוות "אבד תאבדון", כפי הפסוק שנאמר בתחילתה: "כי יכרית ה' אלוקיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם", שמורה שההקשר של פרשה זו לאחר קיום מצוות "אבד תאבדון". ייתכן אף שבכך מתבהרת יותר טעם מצוות "אבד תאבדון" וקשרהּ דווקא ל"לא תשא", לאמור – אין טעם האיסור רק משום הכרתת כל גילוי של ע"ז, אלא דווקא משום החשש הכבד של "פן תנקש אחריהם" בהקשר זה של היקש ולימוד מדרכי עבודת האלוהים שלהם אל עבודת ה'.[6]

 

מתוך הבנה זו ניתן אולי לגשר בין פרשות פרק יג, לבין מצוות "לא תשא". פרשות פרק יג עוסקות באופנים שונים של הדחה לע"ז והישמרות מפניה, וגזירת מוות וכליון על המדיחים. אנו מנסים לטעון כאן שלמעשה, מוקד הפרשות הן המשכיות של מצוות "אבד תאבדון", אלא שאין מדובר כאן באיבוד מקומות שיש בהם סכנת פיתוי לע"ז אלא באיבוד בני אדם שבמעשיהם מפתים את ישראל לע"ז. מוקדם של הפרשות הוא בעשיית הדין עם המדיחים השונים לע"ז, והוא השמדתם, הריגתם ואיבוד שמם. בכך פרשות אלו מהוות המשך של פרשת "אבד תאבדון" הקודמת להן בפרט, והמשך פיתוח מצוות "לא תשא" בכלל (כפי שביארנו לעיל את הקשר המהותי בין "אבד תאבדון" ל"לא תשא").

קושיות על ניסיון השיוך ל"לא תשא"

אלא שהניסיון לראות את מוקד פרשות פרק יג דווקא במיגור הגילויים והפיתויים של ע"ז ולא בסוגיית היסוד של העבודה הזרה – והיא ראיית א-לוהי ישראל כמקור הסמכות היחיד והבלעדי ואי נטייה מעבודתו, יראתו ואהבתו – הוא קשה בפשוטו של מקרא:

בפרשת נביא השקר, המעבר בין שלב הסיפור (המקרה) לשלב הציווי (הדין) הוא ברור ומודגש: "כי יקום בקרבך נביא... ובא האות... – לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא! כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".

פסוק זה, וכן הדומים לו בשתי הפרשות האחרות,[7] מפריכים את הכיוון הזה. הם מוכיחים שעניין הפרשות אינו היזהרות מהיתפסות לאימוץ דרכי עבודת אלוהים של עמי כנען, ואף לא הכרתת שם אלוהים זרים על מנת להישמר מהיתפשות זו, כפי שבארנו לעיל בפרשות "אבד תאבדון" ו"כי יכרית", אלא צו שלא לעבוד אלוהים אחרים, אף כשהפיתויים יהיו גדולים. לאחר שנעלה לארץ כנען נצטרך להתמודד עם תרבויות שונות ועם אלוהים שלא ידענו, והתורה בפרשות אלו עומדת כחומה ומבקשת להרחיק כל כיוון כזה מתוך המחנה – "ובערת הרע מקרבך". אלו הן פרשות ע"ז מובהקות, ולמעשה ניתן לראות שהתורה מחזירה אותנו לפרשת עקב ולפיתוח שני הדברות הראשונות,[8] המדברות על הגדרת ה' כמקור הסמכות וכא-ל האחד והיחיד, ועל חובת העבודה אותו בלבד.

בכך למעשה נסתם הגולל, לדעתנו, על הניסיון לראות את פרשות פרק יג כקשורות בקשר מהותי לפיתוח מצוות "לא תשא".[9] אנו חוזרים אפוא לנסות לענות על שאלת קיום החריגים האלו מתוך מודעות לעובדה שהם חריגים, ולכך שהם עוסקים בנושא המהותי של עבודת אלוקי ישראל מול עבודת אלוהים זרים.

 

הערת הרב יואל בן-נון: ישנה זיקה חזקה וברורה בין הדיבור השני והשלישי – איסורי ע"ז ושמירת שם ה' בדרכי העבודה. מקומן של פרשיות המאבק נגד ע"ז בפרק יג (בניגוד לנזכר בפרק ז) נובע מכך, שמדובר כאן בהתמודדות מול ע"ז אחרי תום המלחמה עם עמי כנען, ואף "אחרי השמדם מפניך" (יב, ל), בעוד בפרק ז מדובר בפירוש במפגש עם עמי כנען בתוך המלחמה. ההבדל הזה מקופל בפער בין הכותרת לפרק ו – "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' ... לעשות בארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה" – לעומת הכותרת לפרק יב – "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נָתַן ה' ... לך לרשתה", ולכן גם נזכרו שם גריזים ועיבל. ההתמודדות נגד ע"ז אחרי תום המלחמה היא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו" – ונוסף לראיות החזקות שהביא הכותב לפני 'סתימת הגולל' (מפתיחת פרק יב ומסיומו), יש להביא ראיה מכרעת, שפרק יג הוא חטיבה אחת עם פרק יב – בפרק ז פסוקים ה-ו אנו מוצאים את איבוד ע"ז ואת סגולת ישראל יחד:

 

"כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:

כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:"

 

והנה, בתחילת פרק יב בפסוק ג, יש לפנינו פסוק מקביל לגמרי לפסוק ה בפרק ז:

 

וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:

 

בהמשך, בסיום פרשיות המאבק נגד ע"ז, חותם הפסוק השני – "בנים אתם לה' א-להיכם ... כי עם קדוש אתה לה' א-להיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (יד, א-ב). כך תוחם משה את יחידת המצוות שקשורות אל הדיבור השני והשלישי יחד, בתוך המציאות העתידה להיווצר אחרי תום המלחמות. בתוך זה צפויות גם ההתמודדויות הקשות עם נביא אלילי מצליח, אח מסית ומדיח, ועיר הנידחת, וגם נכנס לכאן האיסור להתגודד "כמשפטם", שנזכר במאבקו של אליהו נגד נביאי הבעל בהר הכרמל (מלכים-א יח, כח). עד הערת הרב יואל בן נון.

ניסיון תשובה שני – מעבר לעול מצוות

בניסיון זה ניעזר בדרך ביאורו העקרונית של הרב סמט לפרקים יב-יד.[10] כדי להבין את יסוד ההסבר יש לשוב למשמעות שני הדברות הראשונים. ע"פ מדרש חז"ל, לשני הדברות הראשונים ("אנכי" ו"לא יהיה") יש מעמד מיוחד, שמגדיר אותם בצורה שונה באופן מהותי משאר תרי"א מצוות שבתורה.[11] ההסבר הפשטני למעמד זה הוא במעמד נתינתם – שני הדברות ניתנו לעם ישראל מפי הגבורה ואילו תרי"א מצוות ניתנו בתיווכו של משה. אולם ככל הנראה אין מדובר בסיבה כי אם בסימן, לאמור: המעמד השונה בו ניתנו שני הדברות הראשונות מלמד על שוני מהותי בהרבה. שוני זה מוסבר בכך שדיברות אלה מהוות את העוגן, את מקור הסמכות לכל הדברות ולכל המצוות כולן. מצוות היסוד של התורה היא "אנכי ה' אלוקיך", וכל תוקפן של המצוות והאיסורים לעולם יונק מהעובדה שכך ה' ציווה. כך גם הדיבר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" מעמיד את התביעה היסודית שאין זה מספיק שנקבל את עולה של עבודת ה' אלא שלעולם לא נקבל מקור סמכות גבוה יותר או שווה ערך ח"ו.

ניתן לראות, ע"פ דרכנו, שחלקו הראשון של ספר דברים (עד פרק יא) עוסק בדברות אלו, כלומר בקבלת א-לוהי ישראל כמקור הסמכות העליון הבלעדי והשתעבדות מוחלטת כלפיו "בכל לבבכם ובכל נפשכם". בנאומים אלו קורא משה לעם ישראל להפנות את לבבם כלפי ריבונו של עולם, מוכיח אותם על המרותם את פיו ועל כפיות הטובה שלהם כלפיו, משבח את ה' ומתאר את רוב חסדו על עם ישראל בעבר ובעתיד (יציאת מצרים, הליכה במדבר וירושת הארץ), ומזהיר אותם על שכחת חסדו של ה' והליכה אחרי אלהים זרים. בכך בונה הוא את התשתית המוסרית האמונית והנפשית לקבלת עול מלכות ה' לבדו ועול חוקיו ומשפטיו. המטרה, אם כן, בחלקים אלו של הנאום, אינה לפרט צו או חוק כלשהו מלבד עצם קיומו של מקור הסמכות ולפיכך של הצו. לעומת זאת, בחלק השני של הנאום (מפרק יב) עובר משה, בדומה למבנה עשרת הדברות, לפרט את החוק והמצווה שה' מצווה.

כאן אנו מנסים לטעון שפרשות פרק יג, אף אם מוקדן ועיקרן הוא איסור ע"ז, מכל מקום יש בהן פנים חדשות והן כתובות באור שונה ולמטרה שונה. בנוסחן של פרשות קריאת שמע, עד פרק יא מדובר על קבלת עול מלכות שמים ואילו האיסורים הנוגעים לע"ז שבפרקים יב-יג הם פירוט של קבלת עול מצוות. ניתן להבחין שהפרשות שבפרקנו נוקטות בשפה משפטית הרבה יותר מאשר הפרקים המפתחים את "אנכי" ו"לא יהיה", אף אם הנושא הוא ע"ז. ראשית, הפנייה של הפרשות אינה מכוונת כלפי הנושא שעובד ע"ז (הנביא, המסית, האנשים בני בליעל או העיר הנידחת) אלא כלפי סביבתו או בעלי סמכות השיפוט שבעם ישראל. כבר בכך יש בכדי להראות שמדובר בעיסוק משפטי בע"ז (המקרה, הדין, תהליך השיפוט וההוצאה לפועל) שלא כמו בנאום המפתח את שני הדברות הראשונים. בנוסף, בפרשות פרק יג מופיעה תמיד הסנקציה שתינקט על מנת להעניש את היחידים החוטאים בע"ז וחורגים מהברית הכלל-ישראלית, מה שאינו רלוונטי בנאום המגדיר ומציב את מקור הסמכות, בו מופיעים רק עונשים כלליים ("בידי שמים") שאינם משפטיים-הלכתיים אלא הם חלק מעצם הגדרת מקור הסמכות ומהות ההתחייבות.

לפיכך יש לטעון שמקומם של פרשות פרק יג אינו בנאומים שע"פ דרכנו מפתחים את "אנכי" ו"לא יהיה", כי אם דווקא בנאום שכנגד הדברות האחרות, "המצוותיות".

 

אלא שבכך פתרנו רק אחת משתי בעיות: אמנם קיבלנו תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע פרשות אלו אינן נמצאות 'בתחום' של "אנכי" ו"לא יהיה", אבל עדיין אין זה ברור כלל ועיקר מדוע הן נמצאות דווקא במסגרת הפיתוח של "לא תשא".

כמובן, אפשר לומר בפשטות שבאמת פרשות אלו אינן מפתחות את מצוות "לא תשא". מקומן כאן, בתחילת נאום המצוות, מוסבר לאור מה שראינו לעיל, שהנאום עבר לפרט את ההתחייבויות המעשיות של קבלת עול מלכות שמים, ולכן את "המשפטיזציה" של עקרונות איסור עבודה זרה יש לפרט ישר בהתחלה. הקושי בפתרון זה הוא קיומו של פרק יב, שמאריך באופן ברור בעניין "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו", שיחסו לדיבר "לא תשא" הוא מובהק. נראה שמיקומו של פרק יג, בין פרק יב לפרקים יד וטו, אינו מאפשר לטעון גם שאין הוא קשור למצוות "לא תשא" וגם שאינו חריג.

 

ניסיון תשובה שלישי – קשר מקומי לפרשת נביא לע"ז

ניסיון תשובה זו הינו פחות יומרני בעצם סגנון הטענה שלו. עיקר הטענה מורכבת משני תתי-טענות: הראשונה, שפרשת נביא המנבא לעבוד אלוהים אחרים (יג, ב-ו)[12] קשורה בקשר ישיר והדוק לפרשת "כי יכרית" (יב, כט – יג, א), ועוד שקיימת מגמה של התורה להצמיד את שתי הפרשות. והשנייה, שהפרשות של מדיח ושל עיר נידחת מהוות, יחד עם פרשת הנביא, חטיבה אחידה, ולכן הן מובאות אגב פרשת הנביא ובסמוך אליה. יוצא אפוא שכל שלוש פרשות פרק יג מובאות כאן בלא קשר למצוות "לא תשא", ובכלל בלא סיבה מהותית, אלא רק משום צורך להביא את פרשת נביא לע"ז במקום זה, ומשום ששתי הפרשות האחרות צמודות אליה מבחינה תוכנית.

הקשר בין "כי יכרית" לפרשת נביא לעבודה זרה

את עניינה ומוקדה של פרשת "כי יכרית" ביארנו לעיל – הישמרות מאימוץ דפוסים כנעניים (או נכריים אחרים) של עבודת אלוהים והבאתם לגבול ישראל לשם עבודת ה'. הפסוק החותם את הפרשה מבטא בעצם את הרעיון העקרוני שבבסיס הדברים: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו". מתוך דברים אלה כותב הרמב"ם:

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ונאמר: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר: "חוקת עולם לדורתיכם" ונאמר: "לא בשמים היא". הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.[13] לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש א-ל ויכזב.

... וכן יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו. וכך למדנו מחכמים הראשונים מפי השמועה, בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודה זרה.[14]

הלכות יסודי התורה, פרק ט, א-ג

 

בפרק זה בהלכות יסודי התורה מתחיל הרמב"ם את דיונו בריש הלכה א מנצחיות התורה והמצוות, והעובדה שאין לשנות מהן, ועובר לעסוק בנושא סמכויות הנביא עד סוף הפרק. הסיבה לכך היא דווקא משום שהנביא הוא החריג ביותר בנושא הסטייה מהמצוות – דווקא לו ניתנת סמכות זמנית לשנות ממצוות התורה. עיסוק בעיקרון הכללי של נצחיות ומוחלטות המצוות מחייב הגדרה ואבחנה של תחום סמכויותיו של הנביא החורג מהכללים הרגילים של נושא זה.

כך גם בתורה עצמה. מיד לאחר שהבהירה התורה את איסור ההוספה והגריעה של דרכי עבודת ה', הזהירה שלא להיות מושפעים מדרכי עבודת-אלוהים הקיימות בעמים יושבי הארץ וסביבותיה, והצהירה שלא יהיה שום שינוי בדרכי עבודת ה' ובקיום המצוות, עוברת היא לדון ביוצא מכלל זה, ותוחמת גם את סמכויותיו המרחיקות לכת. בפרשתנו מדובר בנביא שקיבל כבר את הגדרתו כנביא, כי "בא האות והמופת אשר דיבר אליך",[15] ובאה התורה להדגיש, שגם במצב זה, יש לזכור את גבולות גזרת התמרון הנבואי. עבודת אלוהים אחרים היא מחוץ לסמכותו של הנביא אף כהוראת שעה, משום שלמעשה כל החיוב לשמוע אל נביא האמת הוא רק משום שהתורה עצמה הותירה פתח זה להוראת שעה, ואין נביא יכול לקום על מקור סמכותו. אנו רואים אם כן שבשתי הפרשות הנושא העיקרי הוא כיצד לעבוד את ה' בדרך הראויה והרצויה לפניו.

 

 

מנין שפרשות פרק יג הינן חטיבה אחת?

טענתנו היא שפרשות אלו קשורות זו בזו ומוצגות בזו אחר זו כחטיבה. טענה זו נובעת בעיקר מתוכן הפרשות, וגם מלשונן:

-            בשלוש הפרשות מדובר על גורם חיצוני המדיח אנשים מעם ישראל לעבוד ע"ז: נביא, קרוב משפחה, או "אנשים בני בליעל" מבני העיר. גם השימוש החוזר בפועל 'מדיח' מרמז לנו על קשר פרשות:

"והנביא ההוא יומת.. כי דיבר סרה... להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלוקיך ללכת בה" (פס' ו)

"כי בקש להדיחך מעל ה' אלוקיך" (פס' יא)

"יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם..." (פס' יד)

-            בשלושתן, כאשר מתוארת פעולת ההדחה, מדובר על עבודת "אלוהים אחרים אשר לא ידעתם", וזהו ביטוי נוסף החוזר ונשנה בשלוש הפרשות (פסוקים ג, ז, ו-יד). בכך פרשות אלו מתקשרות גם להקשרן הכללי בסמוך לפרשות ואתחנן ועקב, ואף לתחילת פרשת ראה, וממשיכות לדבר על האזהרות והסכנות הטמונות בכניסה לארץ כנען ובחשיפה לתרבות עובדת-אלילים חדשה.

-            כמו כן בכל אחת מהפרשות מדובר בגזר דין מוות, ונראה גם שהמדובר הוא לא סתם משפט מוות אלא גם משפט ציבורי אשר נועד ליצור הד בקהל העם.

עובדת היות פרשות אלו חטיבה אחת בעלת מאפיינים ייחודיים עוזרת לנו להבין מדוע הן מובאות כאן ברצף אגב פרשת נביא לע"ז, בייחוד אם נקבל את שטענו לעיל בניסיון התשובה השני, שפרשות אלו אינן מתאימות לבוא במסגרת החלק המפתח את דברות "אנכי" ו"לא יהיה", ולמעשה אין מקום אחר בנאום המצוות, בו ראוי שיהיו.

הקושי בדרך ניסיון זה הוא עצם ההסתמכות על הקשר מקומי, אסוציאטיבי-כמעט, כדי להסביר את מיקומו של פרק שלם ומשמעותי. תשובה כזו נשמעת 'חלשה', כיוון שאין היא מקהה את בעיית החריגות של הפרק במהלך.

ניסיון תשובה רביעי – חריגות שכנים

בעיית החריגים היא תופעה הנפרשת על כלל נאום המצוות. נקודה זו מעלה את הרעיון שייתכן ויש לחפש משמעות כללית (ולא רק נקודתית עבור כל חריג וחריג לבדו) לעצם קיומם של חריגים. טענתנו בניסיון התשובה הרביעי והאחרון היא שקיים סוג חריגה החוזר מספר פעמים, לו נקרא 'חריגת-שכן'. באופן כללי, אם הסדר אותו אנו מבקשים למצוא במצוות ספר דברים הוא כסדרם של עשרת הדברות, הרי שניתן לאבחן שפעמים רבות מצווה מסוימת נתאחר מקומה ב'דיבר' אחד, לאמור: במקום שתהיה בקבוצת המצוות המתאימה לה, מבחינת התוכן והנושא המרכזי, היא נמצאת בקבוצה המפתחת את הדיבר שבא אחרי הדיבר לו היא שייכת. לעיתים בגבולות שבין החטיבות או ה'דיברות' (שאינם ברורים ומוגדרים במדויק) ניתן להבחין במצוות או בפרשות אשר יכולות להיות משויכות אל שתי החטיבות, ובפועל מהוות מעין גשר בין שתי החטיבות.

 

דוגמאות לחריגות-שכנים:[16]


  • ·     פרשת בכור (טו, יט-כג): פרשה זו נמצאת מיד לפני פרשת המועדות, אשר מפתחת במובהק את "שמור את יום השבת לקדשו" – העיסוק בזמנים מקודשים. ניתן לשאול האם חטיבת מצוות הזמן מתחילה בפרשת המועדות, או שמא לפני כן, בעצם מפרשת שמיטה (טו, א-יב) ופרשת עבד עברי המדברת על חובת שחרור העבד לאחר שש שנות עבודה.[17] לפי העמדה האחרונה הרי שפרשת הבכור היא לכאורה חריגה, שכן על אף שיש בה מימד מסוים של חיוב התלוי בזמן ("שנה בשנה"), מכל מקום נדמה שאין עיקרה קשור מהותית לקדושה של זמן, ושמוקדה הוא דווקא המשך ביאור החובות הקשורות ל"מקום אשר יבחר ה'", בזיקה ל"לא תשא". גם לפי העמדה הראשונה, נראים הדברים שמדובר במעין 'פרשות גשר', שעומדות רגל אחת מזה ב"לא תשא" ורגל אחת מזה ב"שמור את יום השבת".[18]

  • ·     פרשת עדים זוממים (יט, טו-כא): בלי לדון בגבולות המדויקים, ברור שהתחום הכללי של החטיבה המפתחת את "לא תרצח" הוא בפרקים יט-כא. פרשת עדים זוממים יכולה להתפרש אמנם בזיקה ל"לא תרצח".[19] אלא שאין הדבר מוכרח שמדובר דווקא על הזמה במשפט של דין מוות, ואדרבה - פס' הסיום המדבר אף על "עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" מעיד אף על תחילת הפרשה שעוסקת היא בעיקרון משפטי כללי ולא מצומצם למשפטי המוות. לעומת זאת, יכולה הפרשה להתבאר בזיקה אל חטיבת האוטוריטות[20] - שהרי עוסקת היא בהדרכה אל אנשי המשפט "הכהנים והשפטים".

  • ·     פרשת כהן משיח מלחמה (כ, א-ט): כאן אמנם הקשר ל"לא תרצח" פשוט, שהרי הפרשה עוסקת במלחמה, אלא שלענ"ד יש כאן אף זיקה לנושא האוטוריטות ומנהיגי העם, שכן מופיעים פה במוקד הפרשה הן השוטרים והן הכהן המשיח, ומפורט תפקידם המעשי במערכה הצבאית-לאומית.

  • ·     פרשת טהרת מחנה המלחמה (כג, י-טו): מיקומה בסוף חטיבת המצוות העוסקות בענייני משפחה, נישואין ועריות ("לא תנאף"). הפרשה עצמה עוסקת בענייני קרי וצניעות, ופסוקה הראשון נדרש בתורה שבע"פ כמקור לאסור הרהור עריות.[21] עם זאת, אף כאן ניתן להבחין שפרשה זו מקשרת אותנו חזרה אחורה, אל פרשות מצוות המלחמה בתוך חטיבת "לא תרצח".

  • ·     פרשות גירושין ואשה חדשה: באופן פשוט חטיבת "לא תגזול" מתחילה באיסור נשך (כג, כ). לאחר פרשות קצרות על חובת תשלום נדר, אכילת שכיר בכרם ואיסור הנפת חרמש על קמת רעך, מופיעה פרשת גירושין ומיד לאחריה פרשת לקיחת אשה חדשה והחובה לשמח אותה בשנה הראשונה לנישואין. בולט הדבר שהנושא של פרשות אלו משיב אותנו לחטיבת "לא תנאף". כן ניתן לראות בפרשת ייבום (כה, ה-י) פרשה הקשורה ל"לא תנאף" על אף מיקומה בחטיבת "לא תגזול".

 

אף פרשות פרק יג ממוקמות בחטיבת "לא תשא" אך עוסקות בעבודה זרה. מכל האמור כאן, ניתן בהחלט לומר שבעיית פרק יג אינה עומדת לבדה, ושישנה אכן תופעה של "חריגת-שכנים".

 

משמעות התופעה

קשה (או שמא היה נכון לומר בלתי אפשרי) לרדת לחלוטין לסוף דעתה של תורה. נראה לכך כי התורה 'בלגנה' מעט את נאום המצוות דווקא כדי להעניק תחושה, או כדי לעורר למחשבה, שהתורה היא כולה אחת, ולא ניתן להפריד ולחלק בין התחומים השונים לחלוטין. דווקא היציאה מהסדר בשטף הנאום מבטאת איזושהי חיות ייחודית העומדת בבסיס כל המצוות כולן, דווקא חוסר ההקפדה על תיחום וארגון משפטי-מדעי מעניק חוויה של מפגש עם תורת חיים, של אחדותיות מהותית העומדת ביסוד כל החוקים יחד.

מתוך מה שהראנו לעיל עולה, שאם ננסה לצייר את מהלך נאום המצוות באופן חזותי עולה תמונה של מעין שרשרת "פאזל". אכן קיימות חטיבות, אלא שבין החטיבות ישנן פרשות מקשרות (אותן אלו שקשה לקבוע אם מיקומן שייך לחטיבה הזו או לזו), ובתוך החטיבות יש פרשות המחזירות אותנו לחטיבה הקודמת ובכך קושרות אותן יחד. אולי הדבר בא ללמדנו את יסוד האחדות שבתורה, את הרעיון שבין התחומים השונים בעולמה של תורה לא קיימת חומה נוקשה, שכל הנושאים והרעיונות קשורים זה בזה, מעשירים זה את זה ומלמדים זה על זה.

סיכום

מטרת המאמר הייתה לבאר ולנמק את מיקומו של פרק יג. לאור המהלך הרואה את סדר נאום המצוות בספר דברים כמותאם לסדר עשרת הדברות, חטיבת המצוות המפתחות את הדיבר "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא" מתחילה מפרשת "ראה" (יא, כו) ומסתיימת ככל הנראה או בסוף פרק יד, או בסוף פרק טו. בתוך החטיבה ניתן להבחין בחריגותו של פרק יג, השב לעסוק בנושא העבודה הזרה (עליה הנאום דיבר בחלקו הראשון).

הצענו ארבע דרכים ליישוב הבעיה ולהבנת סיבת המיקום של הפרק. הראשונה מתכחשת לעצם קיום הבעיה, וטוענת שאכן פרשות פרק יג הן בעלות קשר מהותי להקשרן ול"לא תשא". השניה הסכימה שאין קשר דווקא ל"לא תשא", אלא שהפרשות מובאות דווקא כאן מנימוק אחר שאינו קשור למהלך עשרת הדברות, ושהן אכן לקוחות מתוך "אנכי" ו"לא יהיה" אבל יש סיבה אחרת להימצאותן כאן. הדרך השלישית הודתה שאין למיקום של הפרק שום משמעות עצמית, והוא נמצא כאן מסיבות טכניות של אסוציאציה והיגררות. הדרך הרביעית טענה שחריג זה הוא דוגמה אחת של תופעת-חריגים-רחבה וניסתה לבאר את משמעות התופעה הכללית.

לא מצאנו דרך שהיא מושלמת וחפה מקושיות. ברם ניתן לעשות צירוף מסוים של ניסיונות התשובה השונים, ורוב הטיעון בדרך אחת אינו סותר בהכרח את הדרך האחרת. באופן כללי, גם אם לא נקבל אף דרך בשלמותה, ניתן לומר לענ"ד שסך הדברים עולה לכלל מסקנה המיישבת את הדעת.





[1] כל התייחסות במאמר לפרק יג בכללותו מוציאה את פסוק א שלו מהכלל, בשל שייכותו לפרשה שלפני כן.


[2] על פי האמור בדברים יא, יב.


[3] ראה עוד בעניין זה להלן, ליד ובתוך הערה 5.


[4] כשיטת הראב"ע, הרמב"ן והספורנו, שלא כרש"י. כפשט הכתוב "לא תעשה כן לה' אלוקיך", וכן מתחזק לאור פסוק הסיום: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".


[5] הראב"ע וחזקוני מפרשים שהפרשה נסמכה לכאן מכיוון שקודם לכן נאמר "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דיבר לך", וסמיכות הפרשות מלמדת אותנו שכל עוד לא הכרית ישראל את כל הגויים ה' לא ירחיב את גבולנו. וקשה קצת, כי אף אם היה כן הייתה צריכה להיות פרשה זו קודמת ל"כי ירחיב".


[6] כך, לענ"ד, יבואר עוד מדוע האיסור של השמדת ע"ז מודגש ומצווה רק בכניסה לארץ, שהרי אם הדבר הוא אך ורק משום מלכותו של הקב"ה בעולמו וכריתת כל ה"מתחרים" לו (כלומר הציווי הוא בזיקה לדיבר השני), לא ברור מדוע לא תהיה חובה מוטלת עלינו במידה שווה לאבד ע"ז בכל מקום שהוא; ואע"פ שמבחינה הלכתית אכן מוטלת חובה כזו ללא תלות במקום ובזמן מכל מקום בכתוב עצמו תלות כזו מופיעה.


[7] כמו למשל זה החותם את פרק יג: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך".


[8] אולי הפסוק הכי חזק לדמיון בין פרשות עקב לפרקנו הוא פסוק ה: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון". פעלים אלו חוזרים ונשנים בין הפרשות השונות של פרשת עקב.


 [9] הרב אלחנן סמט בעיוניו לפרשת ראה אינו מקבל את טענה זו, ומבאר בכל זאת את מוקדן של הפרשות בעשיית הדין עם המדיחים ואף העובדים לע"ז עצמם, ולא באיסור עבודה זרה כשהוא לעצמו. הוא מתייחס לקושי שעולה מפסוקים ד וט ומתרץ אותם (הרב אלחנן סמט, "עיונים בפרשות השבוע" – סדרה שניה, הוצאת מעליות, ירושלים תשס"ה, עמ' 377-374). לא קיבלנו את תירוציו מסיבות שונות, המתייחסות בחלקן לעובדה שהמהלך הכללי שהוא מציע לנאום המצוות הוא שונה ועל כן גם תירוציו אינם נותנים מענה מספק ע"פ דרכנו.


 [10] שם.


 [11] מכות כד, א.


[12] לשם הקיצור, מעתה נקרא לפרשה זו 'פרשת נביא לע"ז', אע"פ שיתכן שהוא מנבא בשם ה' ולא בשם ע"ז.


[13] הדגשה שלי.


[14] הדגשה שלי.


[15] מתוך דברי התורה בפרשת הנביא (דברים יח, טו-כב) עולה שיש חובה מן התורה לשמוע לדברי נביא אמת, המאמת את עובדת היותו נביא ע"י נתינת אות עתידי כלשהו. מרגע שהאות בא, הנביא מוחזק כנביא אמת ויש מצווה מן התורה "אליו תשמעון". לפיכך יוצא שבפרשתנו, אלמלא היה תוכן הנבואה לעבוד ע"ז היינו מחויבים לשמוע אליו, אפילו אם אמר לעבור על אחת מהמצוות הכתובות בתורה!


[16] הדוגמאות מובאות כאן באזכור מהיר ולא בעיסוק נרחב, הן כדי לשמור על ציר הטיעון ולא להסתעף יתר על מידה, והן כדי לא לרדת לעבודת חברינו. על כן לא נעמיק בשאלות שיש לשאול על מיקומה של כל פרשה אלא כדי הדרוש לנו בלבד לצורך הדיון בקיום סוג זה של חריגות-שכנים.


 [17] הדמיון בין שמיטה לשבת ברור- קדושת היחידה השביעית, איסורי עבודה וכד'. שמיטה היא במובן מסוים שבת בסדר גודל לאומי, ביחידות של שנה במקום ימים.


 [18] כך גם פרשת מעשר עני (יד, כח-כט), שמחד מהווה הסתעפות של פרשת מעשר שני בזיקה ל"לא תשא", ומאידך פותחת בלשון "מקצה שלוש שנים" – לשון הדומה לפתיחת פרשת השמיטה – בזיקה למצוות הזמנים.


 [19] כפי שאכן מתפרש הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר".


[20] על פי דרכנו, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" מתפתח בנאום המצוות לכדי הגדרת כל בעלי ההנהגה והסמכות באומה –השופטים והשוטרים, הלויים והכוהנים, הנביא, המלך וכיו"ב.


[21] עבודה זרה כ, ב.


 

 

בית המדרש