ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מצוות לא תתגודדו ולא תשימו קרחה

ע"י: צמח דוד שלוס

צמח דוד שלוס בוחן את מיקומן של המצוות העוסקות באיסורי גדידה וקרחה על מת (יד, א-ב). בנוסף הוא בוחן גם את הפרשות הסמוכות למצוות אלו כמו המצוות העוסקות בדיני עבודה זרה בפרק לפני כן, וכן בדיני מאכלות אסורים המובאים אחר כך (שם, ג-כא). צמח מבאר את מהותן של המצוות הללו, את הקשר הפנימי הקיים ביניהן ואת זיקתן לדיברות החופפים אותן.

- הקדמה

- מצוות 'לא תתגודדו'

- הקשר של מצוות 'לא תתגודדו' לאיסורי עבודה זרה

- איסורי מאכלות

- הקשר של איסורי 'לא תתגודדו' למאכלות אסורות ולעבודה זרה

- שיטת "המעגלים החופפים"

- דחיית הצעת פתרון של שיטת המעגלים החופפים

- הצעת פתרון חדשה

- סיכום


הקדמה
      בעבודה הזאת נעסוק בביאור מצוות "לא תתגודדו" ו"לא תשימו קרחה בין עיניכם", והקשרן לנאום המצוות. בראשית נפרש את המצוות עצמן, לאחר מכן נבחן האם קיים קשר בין הפרשה הזאת לפרשות הסובבות אותה (דיני עבודה זרה, מאכלות אסורים) ולבסוף נבקש לראות את הקשר הרחב יותר למהלך הדברים, למהלך נאום המצוות המרחיב את עשרת הדיברות.

ככלל, השיטה אשר נלך בעיקר דרכה היא שיטת "המעגלים החופפים". על פי שיטה זו, כאשר יש מספר פרשות הבאות אחת אחרי השנייה, כל אחת מהן דומה לפרשה הסמוכה לה בתכונות מסוימות ושונה ממנה בתכונות אחרות.

לכן יוצא, שלעיתים פרשה הממוקמת בין שתי פרשות, זהה באופנים מסוימים לפרשה הסמוכה לה מלפנים, ובאופנים אחרים – לפרשה שאחריה. הפרשה הממוקמת באמצע, אם כן, היא מעין תחום אפור בין שתי הפרשות.

     מצוות 'לא תתגודדו' ו"לא תשימו קרחה" נמצאות ביחד עם דיני מאכלות אסורים ודיני עבודה זרה בטווח שבין ההרחבה של הדיבר "לא תשא" (אשר בה מוצגות מצוות בנוגע לאיסור הקרבת קורבנות שלא לשמו) לבין ההרחבה של הדיבר על שבת (אשר בה מוצגים דיני שלושת הרגלים– יב, ט – יד, כא). קשה לראות קשר בין המצוות הללו לעשרת הדיברות, ובייחוד לשני הדיברות החופפים את המצוות הללו.

בעבודה זו נבחן את מהותן של מצוות "לא תתגודדו" ו"לא תשימו קרחה" על פי ההיבטים הבאים: מה הקשר בינן למצוות החופפות אותן (עבודה זרה ומאכלות אסורים), ומיקומן של שלוש קבוצות המצוות האלו (עבודה זרה, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה, מאכלות אסורים) ביחס לשני הדיברות הסובבים אותם.


מצוות "לא תתגודדו"[1]

 בָּנִים אַתֶּם, לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם--לָמֵת. ב כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱ-לֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

יד, א-ב


בכדי להתחיל בעבודה ולקשר את קבוצת מצוות 'לא תתגודדו' למצוות או למערכות אחרות, עלינו לעמוד על מהות קבוצת מצוות "לא תתגודדו" עצמה. מהסתכלות פשוטה בפסוקים נראה שהפרשה מתחלקת לשניים:

א. לא תתגודדו.

ב. לא תשימו קׂרחה בין עיניכם.

כאשר, לפני ואחרי לשון הצווים מובאים הטעמים לשתי המצוות הללו.

לפני הציווי בא הנימוק "בנים אתם לה' א-לוהיכם", ואחריהם מגיע הנימוק "כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה." 

ראשית כל, נפרש כל מצווה לגופה ולאחר מכן נפרש את הטעמים למצוות הללו.


"לא תתגודדו"  

מפשט הפסוקים עולה שהאיסור המובא בפסוקים, הוא האיסור לפגוע (בעשיית חתכים, חבורות) בגוף לאחר מותו של קרוב.[2]

במסכת מכות (כא, א) מורחבת מצוות לא תתגודדו, שם מוגדר האיסור ביחס לשני מצבים:

א. איסור התגודדות של קרובי המת מצער על המת, שבו אסור לגדוד בין ביד ובין בכלי.

ב. איסור התגודדות בטקס עבודה זרה, שבו אסור מדאוריתא להתגודד רק ביד, שכן זו דרך עבודתה.

הטיעון שעומד מאחורי האיסורים הוא הדמיון לעובדי עבודה זרה או לחוקות הגויים (בין באיסור על המת ובין באיסור על העבודה זרה עצמה). דברים שהם עושים לעצמם, לנו הם אסורים.

במסכת יבמות יג, ב מוזכר פירוש חדש למצוות 'לא תתגודדו', והוא איסור להיעשות אגודות-אגודות ולחלוק זה על זה. הרמב"ם[3] אף פוסק כך להלכה.

 

א תשימו קרחה בין עיניכם"

ההבנה הפשוטה היא כי "קרחה" = קרחת, כלומר האיסור הוא לעשות קרחת. מיקום האיסור הוא "בין עיניכם". רש"י מסביר[4] כי הכוונה לראש (הפדחת), ולא מעל האף. הם למדו זאת מן הנאמר בויקרא (כא, ה) לגבי כהן. שם נאמר כי איסור הקרחה לכהנים הוא: "לא יקרחה קרחה בראשם". חז"ל הסיקו באמצעות לימוד של גזירה שווה שהוא הדין לישראל, ולכן "בין עיניכם" האמור בכתוב מתפרש כראש האדם.


טעמי מצוות 'לא תתגודדו'

הטעמים המובאים בפסוקים הם: "בנים אתם לה' א-לוהיכם" ו"כי עם קדוש אתה לה' א-לוהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".

מקריאה פשוטה של טעמי האיסורים, נראה בבירור שמטרתם היא לייחד את עם ישראל ולקדשו.
האיסור להתגודד, הוא מפני שאתם בנים, והאיסור לעשות קרחה הוא כי אתם עם קדוש, כי אתם סגולה מכל העמים. ניתן לומר כי טעם האיסור לגדוד, הוא כדי למנוע מקרובי משפחתו של המת להביא לידי ביטוי את הצער הגדול ממותו של בן משפחתם בפעולות אקטיביות על גופם כשריטות וחבורות, כראוי לבני ה' ("בנים אתם לה' א-להיכם") המובדלים מחוקי הגויים.

פרשני המקרא מרחיבים את טעמי המצוות. הראב"ע[5] מסביר כי בני ישראל הם בניו של ה', הזוכים ליחס אהבה מיוחד ממנו ולשמירה ולדאגה לקיומם. יחס זה עולה אפילו על אהבת הבן לאב, ולכן, אל להם להתגודד על מעשיו (כגון מיתת אחד הקרובים), גם אם הם לא מבינים את פשר המעשים. עליהם לקבל את המתרחש מתוך הסכמה למעשה ה' ותוך סמיכה עליו ועל דרכו. הספורנו[6] מוסיף עוד אבחנה ועוד פירוט של טעם, אשר לפיו ה' הוא נצחי ואינו בר תמותה, ואף בני-ישראל מוזמנים לחיי עולם הבא, ומשום כך, צערם על העולם הזה לא צריך להיות גדול כל-כך.

 

הקשר של מצוות 'לא תתגודדו' לאיסורי עבודה זרה

 

פרשני המקרא הסבירו את הקשר בין איסור 'לא תתגודדו' לאיסורי עבודה הזרה הסמוכים אליהם. האברבנאל מביא כמה טעמים לאיסור ההתגודדות והקרחה. אחד מן הטעמים שהוא מביא הוא שמנהג ההתגודדות הוא מנהג הכמרים של עבודה זרה, ובני ישראל מצווים להתבדל ממנהגם כדי להתבדל מן העבודה זרה עצמה.[7]

חיזוק הטענה בדבר קשר בין איסור 'לא תתגודדו' לאיסורי עבודה זרה ניתן למצוא בפסיקותיו של הרמב"ם. הרמב"ם ממקם את האיסורים האלו בסוף ספר עבודה זרה (יב, יב-טז), ואף מפרט שסיבת איסוריהם היא כדי להביע התנגדות למעשי עובדי ע"ז אשר משפטם הוא להתוגדד.

כך כותב הרמב"ם:

גדידה ושריטה אחת היא. וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהן מפני הצער כך היו חובלין בעצמן לעבודה זרה, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם" (מלכים א יח, כח). גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד, א). אלא שעל המת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה ולעבודה זרה בכלי חייב מלקות, בידו פטור

 הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים יב, יג

 

וכך אנו מוצאים גם בספר המצוות, במצווה מ"ה ממצוות לא תעשה: "והמצוה המ"ה היא שהזהירנו מעשות שרט בבשרנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה והוא אמרו יתעלה לא תתגודדו (יד, א)." גם ספר החינוך דבק בקו זה וכך דבריו:

נצטווינו שלא להתגודד גופנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, ועל זה נאמר, לא תתגודדו... ומכל מקום לפי הנראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שאין חיוב הלאו רק במתגודד על מת או על עבודה זרה (מכות כ, א), אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכוער ואסור, אין חיוב הלאו על זה

ספר החינוך, מצווה תסז


בעל ספר החינוך אף מחזק את הקשר ואומר שעל התגודדויות שלא נעשות לשם עבודה זרה או על מת – אין

חיוב לאו. כלומר, כל האיסור נובע מהקשר שלו לעבודה זרה.

כל אלו מהווים חיזוק לטענה שיש קשר חזק בין הפרשות העוסקות באיסורי עבודה זרה (בפרק יג) ובין האיסורים להתגודד ולשים קרחה בין העינים (בפרק יד).

למרות ההשוואה לאיסורי ע"ז, נראה שלא הגענו לתכלית ההבנה של טעמי המצווה, ולביאור מספק של היותו של עם ישראל עם סגולה. לשם כך, ננסה למצוא הקשרים אחרים.


איסורי מאכלות

 

האיסורים אשר מופיעים אחר איסורי 'לא תתגודדו', המופיעים בפרק יד פסוקים א-ב, הם איסורי אכילה. איסורים אלו מופיעים בפרק עד פסוק כא.

ישנן דעות שונות ומגוונות בנוגע לביאור הטעמים של איסורי אכילה, שאנו נבחן שתי קבוצות פרשנים מרכזיות. קבוצה אחת אשר נמנים עליה הרמב"ם (מו"נ ג, מח) והרמב"ן[8] מפרשת את הטעם לאיסור חזיר כהדרכה בריאותית, הנועדה לשמור על הגוף.[9]

לעומת זאת האברבנאל מפרש את הטעם לאיסור אכילת מאכלים אסורים כהדרכה נפשית, כלומר, המאכלים האסורים מטמאים את הנפש ופוגמים בקדושה שלה. האברבנאל מעלה טעם נוסף לאיסור מאכלות אסורים והוא מפני שעובדי עבודה זרה אכלו מאכלים אלו לשם עבודתם הזרה. ראייתו היא שאפילו בתקופתו, בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר והצאן מפני שמייחסים לבקר ולצאן תכונות א-להיות, ובארצות אחרות אוכלים מאכלות אסורות מפני עבודת אליליהם. ההתרחקות מן אכילת המאכלות האסורים מובילה לריחוק מן ההשפעות של עבודה זרה אשר עלולות לבוא על ידי אכילת מאכלים אלו.

 

הקשר של איסורי 'לא תתגודדו' למאכלות אסורות ולעבודה זרה

 

בפרשות איסורי אכילה מובאים איסורי אכילה בבהמות, חיות, דגים ועופות. התורה מונה קריטריונים שעל-פיהם נבחנת כשרותה של חיה, ומונה סוגי עופות אותן אסור לאכול.

חשוב להדגיש שאף ברמת תיאור איסורי מאכלות, התורה לא מדברת בשפה של "מותר" או "אסור", התורה מדברת בשפה שונה. בשפה שמחילה במאכלות אסורים מימד נוסף.

דוגמאות:
1) הפסוק הפותח את איסורי האכילה –"לא תאכל כל תועבה" (יד, ג).

2) "טמאים הם לכם" (שם, ז; נאמר כלפי חיות אשר מעלות גירה, אך אינן מפריסות פרסה, כגון הארנבת, השפן והגמל).

3) "טמא הוא לכם" (שם, ח; נאמר כלפי חיות אשר מפריסות פרסה, אך אינן מעלות גירה - החזיר, למשל).
4) "טמא הוא לכם" (שם, י; נאמר כלפי דג אשר אין לו סנפיר וקשקשת).

5) "כל ציפור טהורה תאכלו" (שם, יא).

 

בנוסף לסגנון האיסורים, התורה גם מעניקה נימוק מיוחד לאיסורים:

"לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' א-להיך".
טעם המצווה נובע מקדושת ישראל ומייחודה. הקשר מכאן לאיסור 'לא תתגודדו' הוא מתבקש מאליו. שתי הפרשות עוסקות בקדושת ישראל.

על קשר זה מצביע הראב"ע:

 

טעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה, ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם, כי לא תקרחו על מת, ולא תאכלו כל חי. ואם אתם עם קדוש, אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש.

פירוש הראב"ע יד, ג

 

כלומר, המאכלות הללו אסורים כדי לא לפגוע בנפש הטהורה, והטהרה היא אמצעי להגיע לקדושה.

אפשר ואיסורי מאכלות מתקשרים גם למצוות בנוגע לעבודה זרה האמורות לפני מצוות "לא תתגודדו".

לפי פירושיהם של האברבנאל ושד"ל בטעם איסורי המאכלות מובן כי מאכלות אסורים פוגעים בנפש בדומה להשפעה הנפשית השלילית של עבודה זרה על העובד אותה. על פיהם אפשר לראות שיש קשר בין שלושת הנושאים הרשומים בסדר אחד בתורה: עבודה זרה, לא תתגודדו, איסורי מאכלות. שלושתם מדברים על קדושת ישראל והיבדלותם מן הגויים.

 

שיטת "המעגלים החופפים"

 

איסורי 'לא תתגודדו' מהווים תחום אפור בין שתי הפרשות העיקריות: איסורי עבודה זרה ואיסורי מאכלות. בעוד ששני האיסורים המרכזיים (ע"ז ואיסורי מאכלות) הם בעלי טעם ייחודי ומאפיין בלעדי, איסורי 'לא תתגודדו' הם שילוב של המאפיינים של שניהם, שכן הם שייכים לתחום הקדושה ולתחום הריחוק מעבודה זרה, גם יחד.


     אנו מבקשים להמשיך ולהציע שאיסורי 'לא תתגודדו' נמצאים בדיוק באמצע ומעידים על סגולת עם ישראל (פסוק ב': "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה.."). איסורי "לא תתגודדו" נמצאים בדיוק במעבר בין האיסור לסטות מדבר ה' (ע"ז) לשמירה על מצב סגולי\קדוש (אכילת מאכלות אסורים).

אם נמשיך בצעד נועז קדימה אולי נוכל אף לטעון שפרשות אלו (ע"ז, התגודדות, אכילה) הן בדיוק המעבר מ"לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא" ל"שמור את יום השבת לקדשו". הן משקפות את המעבר מקדושה מתבדלת (ההבדלות מעמי הארץ), המודגשת במצוות המפתחות את הדיבר "לא תשא", לקדושה הנובעת מאליה, המופיעה בפיתוח הדיבר "שמור את יום השבת" (קדושת שלושת הרגלים שהיא קדושת הזמן). כדי לבסס את המהלך הנועז, נצטרך להתבסס על חיבוריהם של יצחק שיזגל ואיל קליין, שעסקו בפרשיות שמקיפות את איסורי 'לא תתגודדו' ולראות כיצד הם מקשרים את רצף הפרשות העוטפות את איסורי גדידה (ע"ז, מעשרות, שמיטה וכיוצא בזה) לעשרת הדיברות המורחבות בנאום המצוות.

ראיות ודחיות נוספות

תקוותינו בהתבוננותנו בעבודותיהם של איל ויצחק, היא לבחון כיצד הם קישרו את קבוצות המצוות בהן עסקו, דיני ע"ז והמצוות הנמצאות לפני אלו המרחיבות את הדיבר 'שמור', לדיברות 'לא תשא' ו'שמור', בהתאמה. אנו נבחן האם הם התייחסו בחיבוריהם לרעיונות כמו "הקדושה המתבדלת" ו"הקדושה הנובעת מאליה", אותם הצגנו בעבודתינו.

נתחיל באיל קליין שבחן את מקומם של איסורי עבודה-זרה ביחס לדיבר 'לא תשא'.

איל, בסיכום חיבורו, הציע ארבע דרכים להסביר את מיקומם של איסורי עבודה זרה. אנו לא נעסוק בדרכים אלו, אלא נביא את הצעותיו בדבר הקשר בין הדיבר 'לא תשא' לאיסורי עבודה זרה.

הדמיון שאיל מציע הוא אחד משניים:

א. דיני ע"ז מהווים הקדמה לציווים על השכנת שמו של ה' במקום אחד (ההקשר ל'לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא').

ב. חלק מהתביעה שלא לשא את שמו של ה' לשווא, היא לאבד את אלו אשר מחרפים את שם ה' בעבודתם הזרה והרעה.

לאחר העלאת שתי הנקודות האלו, איל מקשה עליהן קושיות, ובין השאר טוען שאופיין האמיתי של פרשות עבודה זרה קשור יותר לעמידה מול ה', ולהימנעות מלעבוד אלוהים אחרים. לכן, לפי מסקנתו, פרשות עבודה זרה הן לא הרחבה של הדיבר 'לא תשא', מפני שהדיבר 'לא תשא' מדבר על דרך ציות ספציפית, בעוד איסור עבודה זרה היא הדרכה מהותית של עבודת ה'.

יצחק, בניסיונו לקשר את המצוות שלפני ההרחבה לדיבר "שמור את יום השבת"[10] לדיבר "שמור את יום השבת לקדשו", טען שברבות ממצוות הצדקה יש מימד של קדושת הזמן (מעשרות, שמיטת כספים ושמיטת קרקעות), אשר היא הרחבה של הדיבר "שמור את יום השבת" (שכן השבת היא בסיס קדושת הזמן). בנוגע לשאר המצוות, יצחק טען שהן מחוברות לשלד של קדושת הזמן על-ידי קשרים מקומיים. נראה מכאן, שהקשר של 'מצוות הצדקה' לשבת חזק.

החיבור של יצחק ומסקנותיו הולמות את דברינו. יצחק בנה את הקישור לדיבר "שמור את יום השבת" על שלד של קדושת הזמן, ורצוננו הוא להראות שקיים קשר בין מרכיב הקדושה בשבת לקדושה בהיבדלות ממאכלות אסורים.

 

נסכם את העולה מן ההתבוננות בחיבוריהם של יצחק ואיל:

לפני שעיינו בחיבורו של איל, הציפייה שלנו הייתה שהוא יקשר את המצוות השייכות לאיסורי עבודה זרה למימד ההיבדלות, הקיים לכאורה בדיבר 'לא תשא', על מנת שנוכל להמשיך את הטענה בדבר ההתפלגות בין הקדושה הנובעת מעצמה ובין הקדושה הנובעת מהיבדלות, ובחיבורן של שתי אלו באיסורי 'לא תתגודדו'. בחיבורו אכן העלה איל זאת כאחת האפשרויות, אך לבסוף פסל זאת בטענה שהדיבר 'לא תשא' הוא ציווי עצמאי המדבר על מצווה מסוימת ומוגדרת שאוסרת לקרוא בשם ה' לשווא, ולא ב'ספינת הדגל' של כל האיסורים להתבדל מעבודות אלילים. אנחנו מקבלים את הטענה הזאת מתוך עבודתו של אייל, שכן, הלבושים שניסינו להלביש לאורך המאמר על הדיבר 'לא תשא' לא הולבשו מתוך קריאה מדוקדקת דיה של הדיבר הזה, אשר מהווה איסור מוגדר מאוד של נשיאת שם ה' לשווא ולא הנחיה כללית המבטאת את ההיבדלות מעמים אחרים.

הציפייה שלנו מעבודתו של יצחק הייתה שהוא יקשר את המצוות שנמצאות לפני ההרחבה לדיבר "שמור את יום השבת לקדשו" למימד הקדושה, על מנת שנוכל, כמו דרך עבודתו של איל, להמשיך את הטענה בדבר ההתפלגות בין הקדושה הנובעת מעצמה ובין הקדושה הנובעת מהיבדלות, ובחיבורם באיסורי 'לא תתגודדו'. יצחק בחיבורו אכן קשר את המצוות שנמצאות לפני הדיבר "שמור את יום השבת לקודשו" למימד הקדושה, על דרך קדושת הזמן.

 

דחיית הצעת פתרון של שיטת המעגלים החופפים

 

מסקנות הרלוונטיות לדברינו:

מפני שאיל סתר את הקשר של איסורי ע"ז לדיבר 'לא תשא', הציפייה הראשונית ליצור רצף מצוות של ע"ז - 'לא תתגודדו' - מאכלות אסורים, בהם איסורי 'לא תתגודדו' הם התחום האפור בין הדיבר 'לא תשא' לדיבר 'שמור', ירדה מן הפרק.

בנוסף לכך, בעקבות העבודה של איל האבחנות הדקות בין סוגי ה'קדושה', שניסינו לאפיין דרכן את איסורי ע"ז ואיסורי מאכלות אסורים – נראות פחות רלוונטיות, ומעט מאולצות. זאת, משום שקשה לעשות אבחנה בין קדושה הנובעת מעצמה לקדושה המתבטאת על-ידי היבדלות מאחרים כי עצם ההגדרה של קדושה היא הבדלה מדבר אחר שכן גם קדושה נובעת מאליה כגון קדושת השבת, מתאפיינת בהימנעות מעשיית מלאכה , ולפיכך ננסה דרך אחרת.

 

הצעת פתרון חדשה

 

הדרך החדשה שננסה היא הסתכלות על רצף האיסורים של עבודה זרה - 'לא תתגודדו' - איסורי מאכלות אסורים, כרצף יחיד המבטא את עקרון הקדושה, ללא אבחנות בין סוגי הקדושה. מימד הקדושה ניכר מתוך האיסורים עצמן, אם מתוך לשון הכתובים ואם מתוך תוכן האיסור.

איסורי ע"ז – ההיבדלות מעמים אחרים יוצרת את הקדושה שבעם ישראל.

איסורי 'לא תתגודדו' – מימד הקדושה מובא בפסוקים עצמם.

מאכלות אסורים – בחירת התורה לכנות את החיות האסורות "טמאות" ואת החיות המותרות "כטהורות" מלמדת על זיקה שיש בין איסורי מאכלות לקדושה (שהרי הטהרה מביאה לקדושה.[11] יעיד על קשר זה הוא מיקומן של הלכות מאכלות אסורות בספר קדושה במשנה תורה לרמב"ם.

לפיכך, טענתנו היא שישנו שלד מחבר החל מפרק יב, כט ועד פרק טז, והשלד הוא מימד הקדושה. מימד הקדושה מרחיב, כפי הבנתנו במאמר זה והבנת יצחק במאמרו, את הדיבר 'שמור את יום השבת לקדשו', דרך קדושת הזמן החלה בשבת. כלומר, התחום האפור שבין ההרחבה לדיבר 'לא תשא' וההרחבה לדיבר 'שמור את יום השבת לקדשו' הוא כולו הרחבה של מימד הקדושה שמופיע בשבת, הקדושה מכל ימים.

 

סיכום

 

בתחילה עברנו על המצוות הנמצאות בתחילת פרק יד, קרי איסור 'לא תתגודדו' ו'לא תשימו קרחה בין עיניכם', ופירשנו אותן ואת טעמיהן, על פי מפרשים שונים. דרך דברי המפרשים קישרנו בין הפרשה הזו לפרשות על עבודה זרה, באמצעות הטעמים הכתובים בפסוקים א-ב, והעמקנו את הקשר באמצעות הרמב"ם. לאחר מכן, קשרנו את האיסור 'לא תתגודדו' לפרשה הבאה אחריה, כלומר לאיסורי אכילה.

הצעד הבא היה לקשור רצף של פרשות דומות על-פי שיטת המעגלים החופפים, כלומר בין שתי פרשות בעלות אופי משמעותי יש פרשה המקבלת אפיונים מהפרשה שלפניה ומהפרשה שלאחריה. יצרנו רצף של עבודה זרה - איסורי 'לא תתגודדו' - מאכלות אסורים, על בסיס מאפיין הקדושה.
טענתינו הייתה שקיימים אפיונים שונים של קדושה בפרשת מאכלות אסורים ובפרשת ע"ז, ושאיסורי 'לא תתגודדו' הם התחום האפור בגשר ביניהם.

לאחר מכן, שאפנו למצוא הקשר רחב יותר לכלל נאום המצוות, דרך חיבוריהם של איל קליין ויצחק שיזגל, שחיפשו קשר בין המצוות בהן עסקו לדיברות "לא תשא" ו"שמור את", בהתאמה (איל - איסורי ע"ז, יצחק - רצף מצוות שנמצא מפרק יד, כב ועד פרק טז).

העיון בחיבורו של איל הביא אותנו לשנות דרך, ולתהות על שיטת המעגלים החופפים שניסינו ליישם בחיבור זה, ועל האפיונים הדקים בהם אפיינו את איסורי ע"ז ואת פרשת מאכלות אסורים.
לכן, בדרכנו החדשה, הסתמכנו על ממצאינו בנוגע לשלד המחבר את המצוות. השלד החדש שדרכנו העמדנו את רצף המצוות הוא – שלד הקדושה.

בהמשך, הסתמכנו על חיבורו של יצחק, אשר בו הוא מקשר את המצוות מפרק יד, כב עד פרק טז לדיבר "שמור את" דרך מאפיין קדושת הזמן. אנחנו הרחבנו את המושג למושג כולל של קדושה המאפיין את המצוות שאנו עסקנו בהן, איסורי עבודה-זרה, איסורי 'לא תתגודדו' ומאכלות אסורים, וחברנו את שלד הקדושה שלהן לדיני המועדים הבאים לאחר מכן המהווים הרחבה של הדיבר "שמור את יום השבת לקדשו".





[1] מעתה ואילך השם "לא תתגודדו" יתייחס הן למצוות לא תתגודדו והן למצוות לא תשימו קרחה, אלא אם כן יצוין אחרת.


[2] רש"י, הראב"ע והרמב"ן בפירושיהם על מצוות "לא תתגודדו" בפסוק א.


[3] הלכות עבודה זרה יב, יד.


[4] בפירושו על מצוות "לא תתגודדו" בפסוק א.

 


[5] בפירושו לספר דברים יד, א.


[6] בפירושו לספר דברים שם.


[7] פירוש האברבנאל שם.


[8] פירושו לספר ויקרא יא, יג.


[9] לדעתו אכילת מאכלים אסורים גורמת להיזק באיברי הזרע ומולידים ליחות רעות.


[10] מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, מצוות הענקה, מצוות צדקה, עבד עברי, שמיטה ומעשר בכור.


[11] כמאמרו של רבי פנחס בן יאיר בברייתא הידועה (עבודה זרה כ, ב).


 

 

בית המדרש