ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הפרשות הסמוכות לדיבר שמור את יום השבת

ע"י: יצחק שיזגל

יצחק שיזגל עוסק במגוון פרשות הנמצאות בטווח יד,כב – טו, כג. פרשיות אלו עוסקות בדיני מעשר שני, מעשר לוי, שמיטת כספים, מצוות הלוואה, מצוות הענקה לעבד או לאמה עבריה והבכור. יצחק מציע סדר פנימי לפרשות הללו ומסביר את קישורן לדיבר הסמוך אליהן "שמור את יום השבת לקדשו".

- פתיחה

- קשרים פנימיים

- קשרים כללים

- סוף דבר

 

פתיחה

 

בסיס המאמר הוא, ההנחה כי נאום המצוות בחומש דברים מתאים לעשרת הדברות מבחינת מבנהו ותוכנו. כלומר בתחילתו יש מצוות הקשורות לדיברות "אנכי ה'" ו"לא יהיה", לאחר מכן ל"לא תשא", וכן הלאה. לדוגמא, את המצוות העוסקות בשלושת הרגלים נקשר לדיבר "שמור את", שהרי גם השבת היא יום שאנו מציינים בזמן מסוים – פעם בשבעה ימים. ביטוי נוסף לקשר שבין השבת לשאר המועדים מופיע בפרשת אמור בספר ויקרא, שם השבת פותחת את פרשיית המועדות.[1] 

מעבר למהלך הבסיסי, שבו אנו מקשרים כל מצווה לדיבר מסוים, ישנן מצוות אשר נראות כלא-שייכות. בהסתכלות הפרטנית, יש מצוות שנראות יוצאות דופן מהמהלך הכולל.

אחד המקומות בהן אנו מוצאים קבוצת מצוות הנראות כחורגות מהסדר קיומו עליו אנו מנסים לעמוד, הוא מפרק יד, פסוק כב עד פרק טו, פסוק כג. המצוות הבאות לפני כן משתייכות לדיבר "לא תשא", והמצוות הבאות לאחר מכן משתייכות לדיבר "שמור את". אנו נעסוק במיונן ובסידורן של המצוות בתווך. מדוע הן נמצאות דווקא כאן? האם ניתן לשייכן לדיבר הקודם? או שמא לדיבר הבא? ואולי הן אכן יוצאות דופן, ואז מוטל עלינו להסביר מדוע בכל זאת הן נמצאות דווקא כאן, אם אכן אנו נשארים דבקים בהוכחת המבנה התואם לעשרת הדברות. כמובן, כל מצווה נמצאת במקום בו היא צריכה להופיע בתורה. השאלה היא האם ניתן למצוא סימוכין לטענתנו בדבר התאמת המצוות לעשרת הדברות.

ראשית כל, נציג את רשימת המצוות בהן אנו עוסקים. בתחילה ננסה להסביר קשרים פנימיים בין המצוות, כאשר האפשרויות שיוצעו הן קישורים מצומצמים בין כל שתי מצוות בודדות. כמו כן, נבאר גם קישורים רחבים יותר האוגדים בתוכם מספר מצוות הזהות מבחינת סגנון, תוכן וכדומה. לאחר מכן, נסתכל על המצוות כמכלול, וננסה לראות האם אנו יכולים לקשר את כל המצוות כמקשה אחת למקום בו הן נמצאות – בין שתי הדברות "לא תשא" ו"שמור את".

לפנינו רשימת המצוות מתוך "ספר החינוך" בהן נדון במהלך המאמר. התחום בו אנו עוסקים הוא מצוות תעג-תפד, כאשר ברשימה הבאה ניתן לראות חלק מן המצוות הבאות לפני תחום המחקר, וחלק מאלו הבאות אחריו.

 

רשימת המצוות

תעא שלא לאכול חגב טמא, וכן כל שרץ העוף

תעב שלא לאכול בשר בהמה וחיה ועוף שמתו מאליהם

תעג מצות מעשר שני

תעד מצות מעשר עני, תחת מעשר שני בשנה שלישית

תעה שלא לתבוע ההלוואה שעבר עליה שביעית

תעו מצות לנגוש את הנכרי

תעז מצות השמטת כספים בשנה השביעית

תעח שלא להימנע מלהחיות העני ומליתן לו מה שהוא צריך

תעט מצות צדקה

תפ שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמיטה

תפא שלא לשלוח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי

תפב מצות הענק עבד עברי

תפג שלא לעבוד בקדשים

תפד שלא לגזוז את הקדשים

תפה שלא לאכול חמץ אחר חצות

תפו שלא להותיר מבשר קרבן החגיגה שנקריב ביום י"ד בניסן עד יום השלישי

תפז שלא להקריב קרבן פסח בבמת יחיד

 

קשרים פנימיים

 

כאמור, אנו נפתח בהבאת מקבצים של מצוות, ובהסברת המשותף למקבץ, כאשר בתחילה נביא את המקבצים המצומצמים כלומר, הקשר בין שתי מצוות סמוכות, ולאחר מכן קבוצות גדולות יותר.

בכל הנוגע לקשרים פנימיים, יכולים להיות כמה סוגי קשרים. סמיכות של שתי מצוות ניתן לפרש בכמה אופנים:


  1. קשר תוכני

  2.  תכלית משותפת לשתי מצוות

  3.  סגנון משותף בפסוקים לשתי מצוות או יותר

זה האחרון הוא קשר חזק, מפני שהוא מוחלט וקשה להתווכח עמו. זאת בניגוד לשיתוף בתוכן, עניין שנושא אופי יותר פרשני. תכלית המצווה נמצאת באמצע, כיון שאפשר לומר שלמצוות רבות יש תכלית משותפת, ואף לכל המצוות, ולא רק לקבוצה מסוימת של מצוות.

נפתח כאמור בהצגת קבוצות מצוות בת שתי מצוות כל אחת, והצעת קישור ביניהן.

 

הקשר בין מאכלות אסורות לבין מעשר שני

המצוות הכתובות לפני הפסוקים בהם אנו עוסקים, קשורות לתחום של מאכלות אסורות, בעוד התחום בו בחרנו לעסוק מתחיל במצוות מעשר שני. נשאלת השאלה, מה הקשר בין איסורי אכילה, לבין מצוות מעשר שני, שאותו יש לאכול בירושלים?

פירוש אחד שניתן להציע מבוסס על דמיון בסוגי האיסור, שניהם מורים על היתר אכילת דבר מסוים בתנאים מוגבלים. איסורי מאכלות  מגבילים את סוג המאכלים המותרים ובמעשר שני יש הגבלה בכך שיש לאכול את המעשר רק במקום מסוים, במקום הנבחר.

כך מסביר ראב"ע את הקשר בין המצווה הקודמת המובאת בתורה (מאכלות אסורות), לבין המצווה הראשונה בה אנו דנים – מצוות מעשר שני. שתי המצוות מגבילות את אכילתו של האדם – אם באוכל, ואם במקום האכילה.

 

 

 

 

 

הקשר בין מעשר שני לבין מעשר עני

מצינו מצוות מעשר שני:"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (יד, כב) ומצוות מעשר עני: "תוציא את כל מעשר תבואתך" (יד, כח).

ניתן לומר כי ישנו קשר תוכני בין המצוות. נראה כי אין ללמוד מכאן קשר סגנוני, על אף השורש המשותף של "עשר". את הקשר הלשוני הזה נראה לשייך לתוכן המשותף, הדורש שימוש באותו השורש לתיאור הפעולות אותן נדרש האדם לעשות. תוכן משותף זה הוא מצוות מעשר – תהא זו מצוות מעשר שני או מצוות מעשר עני, בשתיהן ישנו ציווי על גידוליו של האדם.

 

הקשר בין מעשר עני לבין שמיטת כספים

נתבונן בפסוקים העוסקים במצוות מעשר עני ובמצוות שמיטת כספים. ניתן לראות שישנם שני סוגי קשרים בין המצוות.

הרי לנו קשר לשוני:

"מקצה שלש שנים" (יד, כח)

"מקצה שבע שנים" (טו, א)

מעבר לכך ניתן להציע גם קשר תוכני: שמיטת הכספים היא לטובת העניים, כמו מעשר עני. בשתי המצוות האדם עוזר לאנשים החלשים בחברה, באמצעים ממוניים. בין ב"קום עשה", ובין ב"שב ואל תעשה".

 

 

הקשר בין שמיטת כספים לבין מצוות הענקה

נראה כי ישנו קשר תוכני בין מצוות הענקה למצוות שמיטת כספים: אולי קשר זמני כללי – שתי המצוות קשורות לשנה שביעית – ואולי קשר זמני פרטי, אם מדובר באותה השנה השביעית. נעיין בניסוח של הפסוק העוסק בשמיטת כספים, ובפסוק העוסק במצוות הענקה לעבד העברי המשתחרר:

"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (טו, א)

"ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך" (טו, יב)

הן מצוות הענקה והן מצוות שמיטת כספים מתקיימות בשנה השביעית. לגבי מצוות הענקה, ישנן פרשנויות שונות באשר לשנה השביעית בה מדובר.[2] על כל פנים, שתי המצוות עוסקות בשנה השביעית. ניתן לראות זאת כקשר תוכני פרטי, אם אכן מצוות הענקה היא דווקא בשנה השביעית למחזור השמיטה – שהרי במקרה זה שתי המצוות מתקיימות בשנה השביעית למחזור השמיטה. לחלופין ניתן לומר כי אין קשר תוכני פרטי ביניהם, אלא קשר תוכני כולל, אם מדובר בסתם שנה שביעית לגבי עבד.

 

הקשר בין מצוות הענקה למצוות צדקה

ישנו קשר תוכני בין מתן צדקה לאביונים, לבין חובת ההענקה לעבד עברי. שהרי בשתי המצוות ישנה נתינה שעוזרת למישהו שאין לו יכולת כלכלית – לעני ולעבד שמשתחרר. כאמור, לעני אין רכוש ולכן עליך לעזור לו כדי שיוכל להתקיים. בדומה לעני, כך גם העבד, שחי איתך במשך זמן כלשהו[3] ועכשיו הוא מתחיל את חייו החדשים מאפס, לכן אתה נותן לו כדי שיוכל לחיות את חייו.

 

הקשר בין מצוות השמיטה לדין עבד עברי

השנה השביעית לעבד היא מעין שנת שמיטה, שכן בשנה השביעית הוא יוצא לחופשי, וכשם שהחובות נשמטים והארץ נחה בשנה השביעית, כך גם העבד יוצא מעולו ומפסיק את עבדותו. בדומה לדברים הללו כותב ה'בכור שור' (שמות כא, ב): "'כי תקנה עבד עברי ... ובשביעית יצא לחופשי חינם': שאינו חורש זורע וקוצר ובוצר, אינו צריך עבודה כל כך."

יוצא אפוא, שישנו קשר זמני בין העבד העברי לשנת השמיטה – השנה השביעית בה העבד משתחרר (או לפחות בה יכול להשתחרר) היא השנה השביעית למחזור השמיטה. הבכור שור מנמק דין זה בעובדה כי בשנת השמיטה לא עובדים בשדה.

אמנם, פרשתינו עוסקת בשמיטת כספים ולא בשמיטת קרקעות, אך מכיוון שחלותן של שתי השמיטות (כספים וקרקעות) היא באותה השנה עצמה, ממילא ישנו קשר בין שמיטת הכספים לדין עבד עברי.

הקשר בין מצוות המעשר לבין מצוות בכור

ניתן להציע קשר סגנוני וקשר תוכני בין המצוות. האם יש קשר בין המצוות תעג-תפב לבין המצוות הקשורות לבכור? על פניו המצוות הקודמות הן בין אדם לחברו, ואילו מצוות הבכור הן בין אדם למקום. אלא שניתן לראות כמה קשרים בין מצוות המעשר, הפותחות את המצוות בהן אנו עוסקים, לבין מצוות הבכור. ראשית כל, ישנו קשר לשוני. לגבי מעשר כתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (יד, כב) ולגבי בכור כתוב: "לפני ה' א-להיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך"(טו, כ) כמו כן ישנו קשר תוכני בפסוק העוסק במעשר שני: "ואכלת שם לפני ה' א-להיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם..."( יד, כג)

קשר זה מתבטא באכילה "במקום אשר יבחר לשכן שמו שם". הכוונה כאן היא לפשוטו של מקרא, מבלי להתייחס לשאלה האם הלכה למעשה אוכלים את הבכור.

בשורה התחתונה, אנו רואים כאן סגנון משותף לשתי הפרשות המעיד על קשר תוכני הבא לידי ביטוי בקיום המצוות מדי שנה ובקיום המצוות "לפני ה' א-להיך" .

 

הקשר בין כל הפרשיות

ניתן להציע קשר סגנוני וקשר תכליתי. בקטע בו אנו עוסקים, ישנן שש פרשיות. בארבע האמצעיות מוזכרת לשון ברכה:

"למען יברכך ה' א-להיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (יד, כט)

"כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה" (טו, ד)

"כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (טו, י)

"וברכך ה' א-להיך בכל אשר תעשה" (טו, יח)

 איננו מוצאים את עניין הברכה בפרשיית בכור, אך ניתן לומר שבכל זאת מוטיב הברכה קיים. לשם כך, נראה את דברי המכילתא במקום נוסף המדבר על בכור.[4]

 

"לי הוא". למה נאמר לפי שהוא אומר הזכר תקדיש לה' א-להיך הקדישו שתקבל שכר או אם הקדישו מוקדש ואם לא הקדשו אינו מוקדש ת"ל לי הוא מכל מקום הא מה ת"ל הזכר תקדיש הקדישו לקבל שכר.

מכילתא דרבי ישמעאל בא, פרשה טז

 

אם נאמר כי עניין קבלת השכר הוא ברכה עקב קיום המצוות, הרי שגם במצוות בכור ישנו עניין של ברכה. כעת יוצא שבכל הפרשיות מלבד אחת קיים מוטיב הברכה. נשאלת השאלה, מדוע בפרשיית מצוות מעשר שני לא מצויה הבטחת ה' לברך את מקיים המצווה?

על פניו, נראה שאין עניין להבטחה שכזו, וזאת מפני שבמצוות מעשר שני, אין האדם "נפגע" כביכול מבחינה ממונית. האדם רק מודרך מה לעשות עם ממונו הקיים בידו, וממילא אינו צריך להבטחה שלא ייפגע ממונית עקב השמיעה בקול ה'. הבטחה שכזו נדרשת רק בפרשיות העוסקות במצוות בהן האדם נדרש לוותר על ממון, אקטיבית או פאסיבית.[5]

 

קשר תוכני בין מצוות המעשר, מצוות הענקה, ומצוות שמיטת כספים

חלק ניכר מן המצוות בתחום המחקר שלנו קשורות לא"י.[6] מדאורייתא, תרומות ומעשרות נוהגות רק בארץ ישראל. דין עבד עברי וממילא מצוות הענקה נוהגת רק ביובל, וכמו כן שמיטת כספים נוהגת מהתורה רק בזמן שיש יובל. ומה הקשר בין היובל לבין ארץ ישראל? לשם כך נראה את דברי הרמב"ם: "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה" (הלכות שמיטה ויובל י, ח), הרי שישנה תלות של חלות היובל ביישוב ארץ ישראל. עם זאת, אנו מוצאים את מצוות צדקה ואת מצוות נגישֹת הנכרי, שלכאורה אינן קשורות לארץ ישראל. ניתן לומר שמצוות אלו נאמרו 'אגב אורחא' – כלומר אגב ההתעסקות בענייני צדקה הקשורים לארץ ישראל, התורה למדה אותנו גם מצוות נוספות הקשורות לצדקה. לגבי מצוות נגישֹת הנכרי, שגם אינה קשורה לארץ ישראל – ניתן לפרש שעיקר קיומה הוא בארץ ישראל, מכיוון שמציאות של יד תקיפה על גויים, מטבע הדברים, תהיה דווקא בארץ.

 

קשרים כלליים

 

כעת ברצוננו לבחון את המצוות כקבוצה אחת, ולראות כיצד ניתן לקשר מקשה זו למקומה שבין המצוות המתאימות לדיבר "לא תשא", לבין המצוות המתאימות לדיבר "שמור את".

הפרשה בדיבר הקודם "לא תשא" מדברת על מצוות המבדילות בין ישראל לעמים כגון איסור להתגודד, לקרוח על מת ומאכלות אסורות. כמו כן, גם בתחום המצוות בו אנו דנים ניתן לקשר מצוות מסוימות לדיבר "לא תשא" לאור הנושא של המצוות המבדילות את ישראל מן העמים.

אצלנו נזכרת המצווה לגוש את הגוי, לעומת האיסור לעשות כן לישראל, חובה המבדילה בין ישראל לבין העמים. כמו כן, אפשר להסתכל על המצוות בהן יש ציווי לתמוך בעניים כמצוות שמטרתן להביא לשלמותו של עם ישראל היושב בארצו בשלווה ובחיים בריאים. ניתן לראות בכך איזה שהוא מימד של הבדלה בין ישראל לעמים. יחד עם זאת, בפירוש זה נותרנו עם כמות גדולה למדי של מצוות היוצאות דופן. גם הרב יואל בן נון סבור כי יש לקשר את רוב הפרשות הנמצאות בפרקים יד-טו, בהן אנו עוסקים, לדיבר "לא תשא", אך הוא מסביר זאת באופן אחר. במצוות "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו" מופיעה החובה להביא אל המקום הנבחר לשם ה' (יב ו-ז; יא-יב; יז-יח) את "עלתיכם וזבחיכם" (וגם "נדריכם ונדבתיכם") ולשמוח באכילתם, וזה מפורט ומורחב בפרשיות החגים-הרגלים, בסוף פרשת 'ראה' (טז, א-יז); "ואת מעשרתיכם" – ציווי אשר מורחב ומפורט בפרשיית "עשר תעשר"; "ואת תרומת ידכם" אשר מורחבת במצוות צדקה; "ובכרת בקרכם וצאנכם" אשר מפורטים בדיני הבכור. פירוט איסורי האכילה – "לא תאכל כל תועבה" - הוא המשך והרחבה להיתר לאכול בשר חולין איסור אכילת דם (יב, כ-כח), כי עצם ההיתר של 'בשר תאוה' מחייב לחזור על איסורי האכילה, שהופיעו בספר ויקרא (פרק יא) בהקשר של דיני טומאה וטהרה, וכאן הם מופיעים מחדש בהקשר של כשרות המאכל ושל עם קדוש, גם במאכלי חולין. באופן כזה, כל פרשת 'ראה' מהווה המשך והרחבה למצוות שבפרק יב, וכולן קשורות לעמידה לפני ה' "במקום אשר יבחר לשכן ' לשום את שמו", שהיא הרחבת הדיבור השלישי – לא לשאת את שמו לשוא ולכבד את שמו "במקום אשר יבחר". יחד עם זה, לדעתו של הרב יואל בן נון, גם השמיטה, וגם פרק טז העוסק בדיני שלושת הרגלים קשורים גם לדיבר הרביעי – "שמור את יום השבת", ויש חפיפה בין תולדות שבת ותולדות "לא תשא" באופן די קרוב למוסבר במאמר זה. החפיפה בולטת בדיני הבכור, שמפרטים מצד אחד את "בכרת בקרכם וצאנכם" שבפרק יב, ומצד שני קשורים בפירוש לפסח (ראה שמות פרק יג), ממש כשם שביכורים קשורים לשבועות.

 

לעומת הסבר זה, בו קישרנו את הפרשיות בהן אנו עוסקים לפרשיות שלפניהן, הרי שכעת אנו רוצים לקשרן לבא אחריהן. אנו טוענים שניתן לקשר את קבוצת המצוות בה אנו עוסקים לדיבר הבא, הדיבר של "שמור את". כפי שהסברנו, המצוות השייכות לשלושת הרגלים קשורות ל"שמור את" מכיוון שהם מסמלות את קדושת הזמן כאשר הביטוי החזק ביותר שלה הוא השבת. כך אפשר לראות את רשימת המצוות בתחום המחקר שלנו כקשורות לזמן: שמיטת הכספים אשר חלה בכל שבע שנים, מעשר שני ומעשר עני, אותם אנו מקיימים רק בשנים מסוימות.[7] כמו כן, גם מצוות הענקה לעבד עברי קשורה לזמן, כפי שהוסבר לעיל. בדבר פרשיית בכור ניתן לראות, שגם בפרשייה זו ישנו עניין של זמנים: "תאכלנו שנה בשנה" (טו, כ). וכך אנו יכולים להבין גם את מיקומה של פרשיית בכור.[8] מלבד ההסבר בין התוכן המשותף הקיים בין פרשת בכור לשלושת הרגלים

נותרנו עם מצוות נגישת הנכרי הנמצאת בתוך מצוות השמיטה ועם מצוות הצדקה. בנוגע לנגישת הנכרי, הדבר קשור לשמיטה המשמטת רק את חובות הישראלים, ולכן ניתן להבין את מיקום המצווה. נותרנו עם השאלה מה בדבר פרשית הצדקה? כפי שניתן לראות, הנימוק למצווה שלא להימנע מהלוואה קשור לשנת השמיטה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו..." (טו, ט). המצווה החיובית של נתינת צדקה לעני קשורה קשר הדוק לציווי השלילי, וכך מובנת גם מקומה של פרשיית הצדקה בתחום בו אנו עוסקים. 

 

סוף דבר

 

דיברנו על קישורן של רוב המצוות בתחום המחקר שלנו לקדושת הזמן. אולם ניתן לייחד חלק מן המצוות הקשורות לקדושת הזמן בכך שהן קשורות גם למחזור השמיטה.

הקשר בין שמיטה לשבת המבטאים את קדושת הזמן בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ן על שנת השמיטה:

ולשון הברייתא בתורת כהנים, שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה'. אבל פירוש שבת לה' א-להיך האמור בשבת בראשית כי בו שבת וינפש (שמות כ, ט), ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו ז"ל כי כן נאמר בשמיטה, כי היא שביעית בשנים.

רמב"ן על התורה, ויקרא, כה, ב

 

גם אם לא נרצה לקשר בין המצוות בהן אנו דנים למחזור השמיטה, עדיין אנו רואים שיש כאן מצוות הקשורות לזמן מסוים – בדומה לפרשה הבאה העוסקת בשלושת הרגלים. ולגבי המצוות שאינן קשורות בזמן – כמו מצוות הצדקה, למשל – נוכל לקשרן באופן ספציפי למצוות אחרות, כפי שכתבנו בחלק הראשון. לאור ניתוחנו זה, אנו רואים כיצד קבוצת הפסוקים בה עסקנו משתלבת בתוך התמונה השלמה אותה אנו מבקשים לחשוף. רצף המצוות בו דנו, מתחבר לאור דברינו לדיבר "שמור את", על פי ההסבר לעיל לפיו הוא עוסק בעניינים הקשורים לזמן, כמו השבת החלה בכל שבעה ימים. מדובר אם כן בצעד ונדבך נוסף, אשר אמור להוביל למטרה הסופית, שתוכיח את הטענה לפיה יש התאמה בין נאום המצוות בספר דברים לבין עשרת הדברות.

 





[1] אמנם בספר דברים לא נזכרים כל המועדים (יום תרועה ויום הכיפורים אינם מוזכרים) אך בכל זאת ניתן לומר כי המועדים שכן צוינו (שלושת הרגלים) הם פיתוח של הדיבר "שמור את" במובן של קדושת הזמן השייכת בהן.


[2] ראו בהמשך את דברי הבכור שור.


[3] בהתאם לשני הפירושים שנציג בהמשך, בדבר משמעות השנה השביעית בה משתחרר העבד ויוצא לחופשי


 [4] אמנם הדברים לקוחים מדרשה על פסוק בספר שמות (יג, א), אולם הם רלוונטיים גם לעניינו.


 [5] אכן, אפשר להקשות שהעלייה לירושלים כרוכה בהוצאות, ושערך הפירות ייתכן ויפחת בירושלים, או בזמן שיחלוף עד אכילה זו. בדבר העלייה לירושלים, ממילא ישנו חיוב עלייה לרגל. ולגבי פיחות בערך הפירות – נצטרך לומר שאין בכך כדי להפריך את הסברה שהועלתה לעיל.


 [6]"אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבדים א, י); "התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל" (שם, הלכות תרומות א, א); "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג" (שם, הלכות שמיטה ויובל ט, ב).


[7] מעשר עני בשנים ג', ו' לשמיטה ומעשר שני בשנים א', ב', ד,' וה' לשמיטה.


[8] כאמור לעיל התייחסנו לפרשת בכור על פי פשוטו של מקרא בספר דברים ולא על פי פירושה שבתורה שבע"פ המבינה את מצוות בכור באופן אחר עיין לדוגמה ברמב"ם הלכות בכורות א, א-ב, ח.


 

 

בית המדרש