ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מהות איסורי אשרה ומצבה

ע"י: אביאל רוזנברג

אביאל רוזנברג בוחן את מיקומן של המצוות העוסקות באיסורים לשים אשרה אצל מזבח ה´ ולהקים מצבה לשמו (טז, כא-כב). אביאל בוחן את שורש האיסור באשרה ובמצבה דרך עיון בפרשנות הראשונים והאחרונים, ומגיע למסקנה בדבר שיבוצן של מצוות אלו בתוך גוש המצוות העוסק בשמיעה לבעלי הסמכויות בעם.

 

- הצגת הנושא

- פרשנות הראשונים

- האמירה המוסרית

- מיקום האשרה והמצבה

- סיכום ומסקנה

 

הצגת הנושא

ספר דברים הינו ספר מיוחד. הוא נכתב בידי משה ולא מפי הגבורה, ולא ברור כיצד משה קבע אלו מצוות מוזכרות בנאומו ואלו אינן. הרב יואל בן נון הסביר את סדר המצוות בספר דברים לפי עשרת הדיברות, הוא חילק את המצוות השונות על פי מהותן לחטיבות של עשרת הדיברות. עשרת הדיברות הם בסיס התורה והמקור לפיו סידר משה את המצוות שמופיעות בספר דברים. אך כמו בכל כלל, גם כאן יש יוצאים מהכלל וישנן מספר מצוות אשר אנו מתקשים לשייך אותן לדיבר זה או אחר. פרשת איסורי מצבה ואשרה נמצאת בסוף פרק טז, בדיוק בתפר בין הדיבר של "שמור את השבת" לבין הדיבר של "כבד את אביך ואת אימך". לכאורה פרשיה זו שייכת בכלל לענייני ע"ז שמופיעים בפרק יג, שם נמצא את המסית לע"ז, המתנבא לע"ז ועיר שנידחת לע"ז. בכדי להבין מדוע הפרשיה הזאת מופיעה דווקא כאן, אנו נעבוד בשלושה מישורים נפרדים. במישור הראשון נעסוק בפרשנות הראשונים בכדי להבין מהם טעמם ומהותם של איסורים אלו. במישור השני נגלה בעזרת הוגי דעות שונים את הקשר של הפרשות שלנו, מצבה, אשרה ובעל מום עם הפרשיות הסמוכות להן, שעוסקות בכלל בענייני משפט, ומתוך כל אלה נגיע למישור השלישי בו פתחנו - במיקום הפרשה ביחס לנאום המצוות כולו.

פרשנות הראשונים

 

 לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם:

 צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-להיך נֹתֵן לָךְ:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' א-להיך אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' א-להיך :

 לֹא תִזְבַּח לַה' א-להיך שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' א-להיך הוּא:

טז, יט – יז, א

 

מהי הסיבה בגללה נאסרה האשרה? האם דווקא בגלל ייעודה לע"ז או שמא גם אם הייתה לשם ה' היא הייתה נאסרת? האם האשרה אסורה דווקא על יד המזבח? אם כן , האם תהיה מותרת האשרה שלא על יד מזבח? למה ה' שונא את המצבה? האם זה מראה על פגם מהותי בחפץ שנקרא מצבה, או שזה רק שלילת התופעות שמשפיעות על עובדי המצבה?בשאלות אלו עוסקים הראשונים ומנסים להבין את מהות איסורי אשרה ומצבה. הרמב"ן פורס לפנינו שיטה מיוחדת בה יש מכנה משותף לאיסורי המצבה והאשרה:

 

'לא תטע לך אשרה' – כל אילן הנטוע על פתחי בית א‑להים יקרא אשרה, אולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם יקרא כן, מלשון 'תמוך אשורי במעגלותיך' (תהילים יז, ה). יזהיר הכתוב שלא יטע אילן אצל מזבח ה' לנוי, ויחשוב שהוא כבוד והדר למזבח השם. ואסר אותו בעבור שהוא מנהג עובדי עבודה זרה לטעת אילנות בפתחי בתי עבודה זרה שלהם, וכענין שנאמר (שופטים ו, כה) 'והרסת את מזבח הבעל וגו' ואת האשרה אשר עליו תכרות'.

רמב"ן על התורה טז, כ

 

לטענת הרמב"ן, האיסור של האשרה הוא מפני שהוא חפץ נוי לבמות של ע"ז. לעומת זאת המצבה אסורה מתוקף האיסור שקיים בהגשמת ה' ועבודתו באמצעים פולחניים. נראה מכאן שבשני המקרים יש רצון לגרום לעובד ה' לעבוד אותו דווקא באמצעים מופשטים, ולא דרך כל מיני אמצעים חיצוניים של נוי והגשמה. אנו רואים שהרמב"ן רואה כאן עניין מהותי באיסור הגשמה ונוי בעבודת ה'.

יתר שיטות הראשונים על אתר ושיטת הרמב"ן הנ"ל מסוכמות בטבלאות הבאות:

 















































 

אשרה 

 

לשם מה?

טעם האיסור

נפק"מ

רש"י

לשם עבודה זרה

איסור ע"ז

לשם שמים מותר

רשב"ם

סתם

חשש לע"ז

אין

ראב"ע

לשם עבודה זרה

איסור ע"ז

לשם שמים מותר

רמב"ן

נוי לבמות עבודה זרה

חוקות הגוים

אין

           

 







































 

מצבה 

 

לשם מה?

טעם האיסור

נפק"מ

רש"י

לשם שמים

חוקות הגוים

אין

רשב"ם

לשם שמים

איסור במות

אין

ראב"ע

לשם עבודה זרה

איסור ע"ז

לשם שמים מותר

רמב"ן

אמצעי פולחני לעבודת ה'

חוקות הגוים

אין


 

האמירה המוסרית

 

נעבור עתה למישור השני בו ננסה להבין את הקשר בין האשרה והמצבה לבין פרשיות המשפטים הסובבות אותה. בכדי להגיע להגיע לנקודה זו ניעזר ברש"ר הירש וברב קוק שאולי יענו לנו על השאלה מדוע ה' שונא את האיסורים הללו, שלכאורה נראים כדברים לגיטמיים לחלוטין:

 

מצבה היא אבן אחת. מזבח – במה עשויה אבנים. המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח נוצר בידי אדם. לפני מתן תורה התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע ובגורל האדם, הוה אומר במה שהאדם קיבל מאת ה'. לכך מקבילה מצבה – האבן הלקוחה מהבריאה לזכר עלילה א-להית. אחרי מתן תורה חפץ ה' להתגלות לא במה שהוא השפיע על האדם כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה. הן זו תעודת מתן תורה, מעשי האדם יידעו על כבוד ה'. ומאז נאסרה המצבה

רש"ר הירש על התורה, ספר בראשית, כח, יז

 

בשביל להבין עניין זה נצטרך להדגיש את מטרת מעשי האבות. האבות במסעם בארץ ניסו להנחיל את נכוחות הא-ל באמצעיים שהיו אצל עובדי ע"ז. כך נולדה המצבה של יעקב. לאחר תקופת האבות הסתיימה משימת הנכחת הא-ל והחלה משימה שהיא בדיוק להיפך, המשימה החדשה הייתה הפשטת הא-ל והנגדתו לעבודה האלילית. אשר על כן בהתאם לתקופתם, האבות השתמשו באמצעים מוחשיים על מנת להשיג את מטרת הנכחת הא-ל. הרש"ר הירש בפירושו בעצם אומר שמהות המצבה עומדת על כך שהיא חומר גלם שבא משמים ועל כן עבודת המצבה היא בעצם הורדת ה' לעולם כפי שהוא, הנחתה משמים לארץ.

גם הרב קוק התייחס לעניין המצבה:

 

וזאת היא הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח ה' ומיוחדת לישראל עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשווה

אגרות הראי"ה ג, אגרת תשמו, עמ' י-יב.

 

לדעת הר' קוק המצבה היא אובייקט שמתקבצים סביבו, היא אוניברסלית ואיננה באה לציין עבודה מפורטת. היא באה לקשר את בנ"א עם האלוקים ללא התחייבות מעשית, אך זה רק בשלב הראשון של ההכשרה. המגמה העליונה היא של ישראל בפרט, כאשר ההלכה מגיעה לכלל חלקי החיים והפרטים הקטנים של עם הסגולה ורק הוא יכול לבוא לביהמ"ק ולהיכנס פנימה.

אנו רואים אפוא מצב של תהליך בו יש התפתחות משלב ההכשרה אל שלב האידיאל. בתחילה הייתה המצבה אהובה כאשר היא באה ברמה הרדודה ביותר לקרוא בשם ה' לכלל העולם. אך עכשיו, כאשר מכוונים רק לעם הסגולה שמביא את שם ה' עד לפרטי פרטים, היא שנואה. כך גם בפירוש הרש"ר הירש כאשר בתחילה רצו 'להוריד' את ה' לעולם ואח"כ להבדילו משאר הע"ז.

ואכן בתקופת האבות, כאשר רצו לפרסם את שם ה' בעולם ולהמחישו לעולם כולו, המצבה הייתה רצויה. אך מאחר שעשו אותה הגויים ע"ז ממש, כמו שמסביר רש"י, לפיו האיסור הוא משום חוקות הגויים, רק אז אסר הקב"ה את השימוש בה.

כל זה יפה לעניין מצבה. אנו מנסים להקיש את המהות לכל המעגל השני בו משתתפים גם האשרה ובעל המום, וממילא לנסות להבין את מהות העניין במעגל הנרחב יותר. אם כן ננסה למצוא מקבילה למצבה אצל שאר האבות. נעיין בפסוק הבא:

ויטע אברהם אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם:

בראשית כא, לג

כל המפרשים על אתר מבינים שאברהם עשה איזה שהוא מעשה של קידוש ה' וזיכה את הרבים, אך אף לא אחד מהם מצליח להסביר מה הקשר לנטיעת האשל. יש המסבירים שהוא האכיל אותם מפירות העץ, אך אין זה פשוטו של מקרא, ולא ברור מדוע הוא צריך דווקא את האשל על מנת לקרוא בשם ה'.

לאור התיאוריה שהוצגה כאן לגבי המצבה יש לפרש את הופעת האשל בסמוך לקידוש ה' של אברהם במסגרת פעולותיו לקדש את ה' ולהנכיח אותו בעולם. אברהם עושה את מעשיו על מנת לקרב רחוקים, עץ האשל אינו אלא סמל, חפץ ונוי שבא לבטא את המקום בו נוכח ה'. הרמב"ן בפירושו אכן רואה את תפקיד האשרה לא כעבודה זרה שעובדים אותה ממש, אלא כחפץ המשמש לנוי ולציון מקום הע"ז כמקום פולחן. יוצא שאברהם אבינו נטע אפוא אשרה במקום עבודתו את ה', וכמובן הקב"ה לא ביקר אותו על כך, בעוד בימינו חל איסור מוחלט על נטיעת אשרה לכל מטרה שהיא.

 

מיקום האשרה והמצבה

 

ברזולוציה הקטנה בה התמקדנו עד כה, ראינו שמהות האשרה והמצבה בימינו היא ייחוד הבורא. ה' רוצה שנשאר במחשבה מופשטת ונעמוד בפניו ורק בפניו ללא כל אמצעי עזר. נצא עתה לרזולוציה גדולה יותר ונתמקד בתפקיד האיסורים האלה דווקא כאן בין תחום של "לא תטה משפט... צדק צדק תרדוף"[1] לבין "על פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד".[2]

מה הקשר בין איסורי אשרה, מצבה ובעל מום לענייני המשפט המקיפים אותו?

התוכחה על היחס השונה שיש לבני אדם כלפי עבודת ה' וכלפי אדם לחברו הובאה בעיקר על ידי הנביאים שטוענים טענות מוסריות כנגד אנשים החושבים שהקורבנות מתירים להם לפשוע, למעול ולהשחית. עם השנים נראה שמלעשה הנביאים לא ממש הצליחו, ההפרדה ביניהם נשמרה, רואים אנו עד היום בפסיקת ההלכה יחס מועדף למקום מאשר לחבר. עם כל זאת, אנו מוצאים מימרות בעלי אופי אגדתי ששומרות על רוח הנביאים ומשוות בין מצוות של בין אדם למקום ומצוות של אדם לחברו:

 

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון - כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר שפטים ושטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ

סנהדרין ז, ב

 

אנו רואים כאן יחס אדוק בין האשרה ובין ענייני המשפט שהוסמכו לה ואנו רואים שאכן נלמד מכאן שכשם שבאיסורי ע"ז אדם צריך לעמוד בפני ה' ורק בפני ה' ללא כל אמצעים חיצוניים, כך גם הדיין צריך לעמוד בפני בעלי הדין ולראות רק אותם לנגד עינו ללא שום מניע חיצוני. את היחס בין אשרה, מצבה ובעל מום מגדיר מצויין רבי יוסף בן שלמה קולון:

 

 להכי סמיך לא תזבח הכא דאלעיל קאי דכתיב לא תטע לך אשרה וגומר אזהרה למעמיד דיין שאין הגון מחמת רשעו ולא תקים מצבה אזהרה למעמיד דיין שאין הגון מחמת חוסר דעת וסמיך ליה לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כלומר כשם שאי אתה יכול להקדיש בהמה שיש בה מום הגוף למזבח ואם עבר והקדיש אין קדושת הגוף חל עליו כך אין אתה יכול למנו' דיין שיש בו מום הנפש דהיינו שהוא חסר דעו' דאין לך מום בנפש גדול מזה והדר קאמר כל דבר רע כי תועבת ה' אלקיך הוא כלומר אפילו אין בו מום חסרון דעות ויהי' בקי כדואג ואחיתופל ויהי' בו דבר רע כלו' שהוא נוטה אחרי הבצע ולוקח שוחד גם כן אין מינויו מינוי כי תועב' ה' אלקיך הוא כלומר שהרי דיין הנוטה אחרי הבצע או שאינו בקי מעות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי ודבר זה תועבת ה' אלקיך הוא כדכתיב תועבת ה' כל עושה עול. וכיוצא בזה יש לדרוש וגם כן ההיא דלא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך לפי מה שפירש' לעיל דאדיין שאין בקי קאי מכח הסמיכות והיינו אשר שנא שהדיין שהוא מקלקל את הדין נקרא עול ושנוי חרם ומתועב... והיינו שהביא רבינו משה כל הפסוק שכתב המעמיד דיין שאין הגון כו' כאלו הקים מצבה שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך...

שו"ת מהרי"ק סימן קיז ד"ה 'ועתה יש'

המהרי"ק יוצר קשר ישיר בין האשרה, המצבה ובעל המום ובין ענייני המשפט. האמירה של התורה בענייני הצדקה והמשפט סמוכה לדיני אשרה ומצבה לא במקרה אלא ישנה אמירה עמוקה יותר, אמירה מוסרית שעל היקפה המלא נעמוד בהמשך. כאן מסתכם המישור השני של מיקום אשרה ומצבה באופן מקומי ומכאן אנו ממשיכים למעגל השלישי של מיקומם אל מול ספר דברים כולו ברזולוציה גדולה יותר ותפקידם בין הדיברות השונות.

סיכום ומסקנה

בפרקים ט"ו ט"ז אנו מוצאים את מחזור השמיטה בן שבע השנים שזה כמו שבעת הימים של השבת ואת שלושת הרגלים שגם בהם כמו בשבת לא עושים מלאכה. לכן, אנו מקבילים אותם לדיבר של 'שמור את יום השבת'. לעומת זאת בפרקים י"ז י"ח אנו מוצאים את המנהיגות הלאומית שלנו שכוללת את השופטים, הנביא, המלך וכו' כל אלה עוסקים בשאלת הסמכות ועל כן אותם אנו מקבילים לדיבר 'כבד את אביך'.

נראה אפוא כי מהות הדיבר של "שמור את יום השבת" היא בעניינים שבין אדם למקום. אמנם יש מצוות בפרקים אלו שלא עוסקות במובהק בעניינים שבין אדם למקום אולם ככלל מצוות השבת מעמידה את האדם אל מול הא-ל. לפיכך, לאור החלוקה של הרב יואל בן נון עולה שפרקים ט"ו וט"ז מסמלים את העניינים שבין אדם למקום. בהתאמה, אם נסתכל מאותה זוית ראייה על פרקים י"ז י"ח נראה שמהות הדיבר של 'כבד את אביך' עוסק בשאלת הסמכות וממילא בעניינים שבין אדם לחברו ולסביבתו.

בין שני עקרונות אלה עומדות כנקודות חיבור הפרשיות של אשרה ומצבה. הכנסת פרשיה העוסקת בענייני עבודה זרה בליבה של מערכת המשפט נועדה בכדי ללמדנו יושר מהו. וכן כדי להורות לנו שאת המסר הנבואי לא נביאי בית ראשון המציאו.

 

הרי לפנינו מהלך בעל שלושה מעגלים:


  1. מהות איסור אשרה ומצבה היא להעמיד את האדם מול הא-ל מבלי אף אמצעי חיצוני.

  2. גם בדין הדיין צריך לחוש כאילו הוא עומד מול הא-ל ולסנן כל מניע חיצוני.

  3. אותו א-ל המצווה על 'שמור' ביחס שבין אדם למקום הוא המצווה על 'כבד את' ביחס שבין אדם לחברו.

 

משה, הנביא הראשון, שיבץ בספרו האישי את הפרשייה שנראית לכאורה לא קשורה, בין היחס לה' ליחס לזולת בכדי לומר לנו שבשניהם אנו עומדים בפני הא-ל. אותו א-ל שאנו מצווים באיסורי מצבה ואשרה לעמוד אך ורק לפניו, עומד לפני הדיין שמוכרח להיות מודע לנוכחותו בעת הכרעת הדין ולסלק מלפניו כל מניע חיצוני[3].

הנטייה האנושית לתת משקל יתר ליחס לקב"ה ידועה למשה מלכתחילה ולכן הוא מסמיך לנגד עיננו את פרשיות הע"ז, הדיינים והעדים בכדי להכניס את כולם באותה "סקלה" במטרה שהיחס לזולת ישתווה ליחס

לא-ל.

 

סיימנו מסע אשר תחילתו מעיני הנחש וסיומו ממעוף הציפור. בתחילה מצאנו שמהות האשרה והמצבה היא מניעת כל חפץ ונוי שהוא לא עבודת ה' ממש. בהמשך הסברנו שסמיכת שהאשרה והמצבה למשפט הוא בכדי לומר שהא-ל לו אנו מצייתים בעובדנו אותו הוא הא-ל המצווה על הצדקה והמשפט[4]. סיימנו עם מבט כוללני שנתן לנו מבט נבואי על האינטראקציה בין ההלכה והמוסר כאשר החיבור בין הדיבר המייצג את היחס למקום לדיבר המייצג את היחס לזולת הוא דווקא אשרה ומצבה שמהותם הוא ייחוד הא-ל. טבע האדם קשה לשינוי ואנו רואים יום יום בפסיקת בתי הדין הרבניים את החשש וההקפדה על ספרי ההלכה אל מול קוצר הראייה כלפי האדם שעומד ומתחנן על חייו. אל לנו ללכת רחוק, כל אדם יפשפש במעשיו ויבחן את ייחסו אל צדדי המטבע השונים ויבדוק אם הוא איננו מיחס חשיבות גדולה יותר אל המצוות המכוונת כלפי הא-ל. ויהי רצון שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

 





 [1] דברים טז, כ.


 [2] דברים יז, ו.


 [3] מהלך דומה כתב הרב יעקב שפירא, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן מספר 562, פרשת שופטים תשס"ד http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shoftim/sha.html


 [4] להרחבה בנושא זה ראו מאמרו של הרב מרדכי סבתו "איסורי אשרה ומצבה" בביהמ"ד הוירטואלי של הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm


 

 

בית המדרש