ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מצוות המעבר בין לא תרצח ללא תנאף

ע"י: דוד בן מיכאל

דוד בן מיכאל דן במיקומן של מצוות המעבר בין המצוות המפרטות את הדיבר "לא תרצח" לבין המצוות המפרטות את הדיבר "לא תנאף" (כא,יא– כב ,יג).תחילה עוסק דוד בקישורן של המצוות אלו לאלו, ואחר כך הוא דן בזיקתן של מצוות אלו לשני הדיברות החופפים אותם

- הקדמה

- גישות כלליות לקישור הפרשות

- גישתנו לקישור הפרשיות

- סיבת שיבוץ מצוות המעבר במיקומן הנוכחי

 

הקדמה

 

המצוות בהן בחרנו להתמקד הן המצוות בין דיני נפשות המפרטות את הדיבר "לא תרצח" לבין דיני עריות המפרטות את הדיבר "לא תנאף". גבולות הגזרה של מצוות אלו הם מפרק כא פסוק יא עד פרק כב פס' יג. בחירת הגבולות נובעת מן העובדה שהמצווה האחרונה הנזכרת לפני תחום הפסוקים הנזכר היא מצוות "עגלה ערופה", אשר קשורה לדיני נפשות, והמצווה הראשונה הנזכרת אחר מצוות אלו היא "מוציא שם רע", אשר קשורה לדיני עריות. בין דיני נפשות לדיני עריות נמצאות מצוות אשר במבט ראשוני נראה כי הינן תערובת של מצוות ללא קשר ברור ביניהן. מטרת מאמר זה תהיה לברר את הקשר הפנימי בין מצוות אלו, ולאחר מכן להציע הצעה בדבר שיבוצם במקום הזה בין המצוות הנכללות בדיבר "לא תרצח" (דיני נפשות), למצוות הנכללות בדיבר "לא תנאף" (דיני עריות).

 

גישות כלליות לקישור הפרשות

 

בחלק זה של המאמר נציג דעות שונות בדבר חיבורן של המצוות אחת לשנייה עד כדי ראייתם כיחידה אורגאנית, וכן את הקשר בין גוש המצוות הנ"ל למצוות הסובבות אותו, לפנים ולאחור.

 

ראשית ברצוננו להציג את רשימת המצוות הנמצאות בגבולות הגזרה אשר בה אנו מתמקדים:

 


  • ·         אשת יפת תואר

  • ·         ירושת בכור

  • ·         בן סורר ומורה

  • ·         קבורה

  • ·         השבת אבידה

  • ·         פריקה וטעינה

  • ·         כלי גבר וכלי אישה

  • ·         שילוח הקן

  • ·         מעקה

  • ·         כלאים

  • ·         ציצית

 

הראב"ע הוא בין הראשונים הבודדים אשר חפש למצוא קשר וטעם לסמיכות המצוות זו לזו.[1] הוא סבור כי המצוות הכתובות בראש פרשת כי תצא, כלומר המצוות בהן אנו עוסקים, קשורות לדיני המלחמה, בהם דנה התורה בפרשה הקודמת (פרשת שופטים). טענתו היא כי המצוות הללו נאמרו כאן על בסיס סדר החיים במציאות שאחרי המלחמה. לאחר שהאדם חוזר מן המלחמה הוא בונה בית וחורש שדה, ולכן פורטו מצוות הבית והשדה אחר הפירוט של דיני המלחמה. אך למרות שהראב"ע חיפש נושא משותף לכלל המצוות הנזכרות, הוא לא מצא קישור פנימי לכולן. כל המצוות קשורות אמנם לתקופה שאחר המלחמה, אך כל מצווה, או לכל היותר גוש קטן של מצוות, קשור באופן אחר ושונה מחברו לפרשיות מלחמה שפורטו לעיל. מלבד זאת, הראב"ע עצמו מודה כי חלק מן המצוות קשורות בקשר רופף למדי לדיני המלחמה שהוזכרו לעיל.[2]

 

גישה נוספת לקשר בין המצוות אלו מציג הרב יוסף היינימן.[3] הרב היינימן טוען כי יש נושא משותף לכלל המצוות בפרשת כי תצא, אך לעיתים נסמכו פרשיות אחת לשנייה על דרך האסוציאציה, ובלי קשר לנושא הכללי של המצוות בפרשת כי תצא. הנושא הכללי של הפרשיות הוא: "האדם בביתו ובחוץ" או בניסוח אחר, מפורט יותר: "הפרט ביחסו לביתו ולמשפחתו וביחסו לחברה בה הוא חי". תחת הכותרת הזו למצוות, מצליח הרב היינימן למצוא טעם למיקומן של מצוות רבות מן כלל המצוות. ניתן לראות באופן די ברור כי המצוות בהן אנו עוסקים נכנסות תחת הנושא שבחר הרב היינימן. אולם הרב היינמן לא מסביר די הצורך את הקשר בין גוש המצוות בו אנו עוסקים לבין מצוות עריות, המתחילות מפרק כב פסוק יג. ההסבר שהוא מציע לחיבור המצוות נסמך על שיטתו כי כל המצוות בפרשת כי תצא נכנסות תחת הקטגוריה של "מצוות הבית והחוץ". לפיכך הוא רואה את פרשת העריות כפירוט של היחס בין האדם לביתו, כאשר ה"בית" מקבל את המשמעות של אישה (על דרך הדרש "ביתו" זו אשתו).[4] גישה זו נראית, לטעמנו, מעט מאולצת, שכן ניתן לראות בעליל כי הפרשיות מפרק כב פסוק יג והלאה[5] מדברות באופן מובהק על דיני עריות ואיסורי ביאה בקהל – איסורים חמורים עד מאוד – ולא ביחסים השגרתיים של האדם בביתו ובחוץ אשר מתוארים במצוות המובאות בראש פרשת כי תצא. עוד יש לומר, כי הגדרת המצוות תחת הנושא "אדם בביתו ובחוץ" היא כללית מדי, שכן המילה "בחוץ" בתוך הנושא יכולה להכיל נושאים שונים ומגוונים. אם כן, יש לשאוף למצוא נושא יותר ממוקד למצוות הנידונות.

 

גישתנו לקישור הפרשיות

 

עד עתה הצגנו גישות כלליות בדבר קישורן הפנימי והחיצוני של רשימת המצוות בהם אנו עוסקים.

כעת ברצוננו להראות את קישורן הפנימי, לאור השיטה הרואה את נאום המצוות כפירוט של עשרת הדיברות. כפי הנזכר לעיל, הדיברות התוחמות את גוש המצוות שלנו הן "לא תרצח" הבאה לפני גוש המצוות שלנו, ו"לא תנאף" הבאה אחרי גוש המצוות. מעתה יש לשאול כיצד מבטא גוש המצוות שלנו, אשר אותו נכנה מעתה "מצוות המעבר", קשר וחיבור בין שני הדיברות הנ"ל? הרב יואל בן נון סבור כי המעבר מפרשיות המלחמה לפרשיות המשפחה מסומן באופן ברור על ידי ההקבלה בין "כי תצא למלחמה על אֹיבֶךָ ... לא תירא מהם" (כ' א), לבין "כי תצא למלחמה על אֹיביך ... וראית בשביה אשת יפת תֹאר" (כא, י-יא) – היציאה הראשונה היא מצווה כללית של מלחמה, והשנייה מובילה להתמודדות של החייל הפרטי עם השבויה שלקח. לכן, המצוות הנזכרות ברשימת המעבר הם פיתוח והרחבה של הדיבר "לא תנאף", במובן המשפחתי. מרבית המצוות עוסקות בדינים השייכים למשפחה, ובכלל זה גם קבורת המת אפילו הורשע ונתלה, וכן במצוות העוסקות בביתה ובנחלתה של המשפחה (כגון מצוות מעקה בבית חדש ושמירת אבידה בה נאמר כי יש לאסוף את האבידה "אל תוך ביתך" (כב, ב) . השמירה על בסיס המשפחה אפילו של קן ציפור, ואיסורי כלאיים בשדה וחרישה בשור ובחמור יחדיו קשורים בברור ברעיון שמירת המינים בטבע הבריאה, ש"לא תנאף" עומד על גביו). אמנם אנו הלכנו בכיוון אחר בהסבר קישורן של מצוות המעבר. טענתנו היא כי המצוות הנזכרות הן פירוט של הדיבר "לא תחמוד" המופיע בסוף עשרת הדברות:

 

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ  

וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

ה, יז

 

האיסורים הנזכרים עוסקות ביחס הראוי שיש לאדם לנהוג כלפי רעהו במגוון תחומים הנכללים בכלל שמופיע בסוף הפסוק: "כל אשר לרעך". ובניסוח אחר ניתן לומר כי המצוות הללו הן בנושא: "היחס אל קנייניו של החבר". אם נעיין במצוות המעבר, נראה כי הן מפרטות ומרחיבות את שתי האיסורים הנזכרים לעיל.

מצוות המעבר, ברובן, מדברות על קנייניו של החבר בפרט או של הזולת בכלל. בנוסף, הן מרחיבות את הנאמר באיסורים "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" – אין הן מדברות רק על הקניין של החבר, אלא גם על הקניין של האדם עצמו. סיבת ההרחבה נובעת מהקשר שיש בין שני הנושאים, שכן שניהם נכנסים תחת "תקרה אחת" והיא: היחס אל קנייניו של האדם.

אפשר גם לראות את ההקבלה בין סדר הופעת מצוות המעבר לסדר הופעת שתי האיסורים בספר דברים. בעשרת הדברות נזכר האיסור לא לחמוד את האישה ואחר כך נזכר האיסור לא להתאוות לקנייניו של הרע הכולל את ביתו ושדהו.[6] בהתאמה לכך במצוות המעבר מובאות תחילה המצוות העוסקות ביחסים לנשים, והנגרר מהם (ילדים- מצוות בן סורר ומורה) ואחר כך מובאות המצוות הקשורות לבית, לשדה וגם ללבוש, שהם דוגמאות של קנייניו של האדם.[7]

הדמיון בין המצוות המעבר לשני האיסורים הנזכרים אינו מסתכם רק במושא משותף למצווה (קנייניו של האדם) , ההקבלה קיימת גם בתוכן. התוכן המשותף הוא בקרה על התאווה ושלילתה במקרה שהיא גורמת נזק.

המצווה הראשונה במצוות המעבר, מצוות "אשת יפת תואר", מדברת על חשק באישה יפה, ודרכי הטיפול בחשק זה. מצוות ירושת הבכור מדברת על מקרה בו לאדם יש שתי נשים, והוא אוהב אישה אחת ושונא את אשתו השנייה, כאשר על סמך אהבה זו הוא רוצה להמיר את דיני הירושה. מצוות בן סורר ומורה מדברת על בן שזולל וסובא ואינו שולט בתאוותיו.

עד כאן פירוט המצוות הדומות בתוכנן ל"לא תחמוד" ו"לא תתאווה" . המצוות הבאות אחריהן משלימות את המצוות הנ"ל בכך שהם מורות גם את היחס התקין שיש לתת לקנייניו של האדם: לא רק ציווי על הימנעות מחמדה אסורה של קניין, אלא גם על הרצון לעזור לאדם עם קנייניו. מצוות השבת אבידה ופריקה טעינה משקפות היטב את המטרה הנזכרת. היבט נוסף במצוות אלו הוא מניעת הצער מהחיות. היבט זה, ייתכן ושייך גם למצוות שילוח הקן ולמצוות איסור חרישה של שור וחמור יחדיו.[8] מצוות אלו מתמודדות עם תאוותיו של האדם ביחס לקניינו, ומתוות את הדרך הרצויה על פי התורה לטפל ולווסת את אותן תאוות.

 

סיבת שיבוץ מצוות המעבר במיקומן הנוכחי

 

לכאורה, מצוות המעבר המפרטות את הדיבר האחרון היו צריכות להיכתב בסוף פרשת "כי תצא", אחר הצגתם של המצוות הנכללות תחת תשעת הדיברות הראשונות. למה, אם כן, נכללו המצוות הללו דווקא במיקומן הנוכחי?

ייתכן וסיבת שיבוצן כאן, בין מצוות המשתייכות לדיבר "לא תרצח" לבין המצוות המשתייכות לדיבר "לא תנאף", היא כדי להקנות חשיבות למצוות הללו. בראש החלק השני של הדיברות מופיע הדיבר "לא תרצח", המבטא את החשיבות הגדולה שנותנת התורה לדיני נפשות. לאחר מכן מופיע הדיבר "לא תנאף", המבטא את החשיבות שנותנת התורה לקדושת המשפחה בישראל. רק בסוף הדיברות מופיעות הדיבר "לא תחמוד", מפני שחשיבותו העצמית לעומת הדיברות הנזכרות קודם היא משנית.

סידורן של הדיברות באופן הנזכר ייתכן ויגרום לרבים לזלזל בדיבר "לא תחמוד", שכן בסופו של דבר הוא מופיע באחרונה וחשיבותו משנית. באמצעות השיבוץ של מצוות המפרטות את הדיבר "לא תחמוד" בין שתי הדיברות "לא תרצח" ו"לא תנאף", מתאפשרת ההבנה כי הבסיס לעמידתם של דיני נפשות ודיני עריות על תילם, תלוי באופן ישיר בשמירה על החוקים הקשורים בקנייניו של האדם, הבאים לידי ביטוי בדיבר "לא תחמוד". רק כאשר האדם ידאג ליחס נכון כלפי קניינו וקניין חברו הוא יבטיח את הקיום הנכון של החברה, המונע ממנה הידרדרות בנושאי דיני הנפשות ודיני העריות.

 

עיון בדברי הנביא מיכה מלמד אותנו כי החשש למציאות המדוברת התברר, לדאבוננו, כנכון. בתקופתו של מיכה[9] היו אנשים אשר התירו לעצמם להיות פרוצים במצוות המעבר.

 

הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם: וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ

מיכה ב, א-ב

 

הנביא מדבר על חוטאים אשר התירו לעצמם לחמוד רכוש שאינו שלהם, בניגוד לצווי התורה "לא תחמוד" ו"לא תתאווה". בהמשך הנבואה מתוארים ביתר פירוט מעשיהם הרעים:

 

וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה: נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם

שם, שם, ח-ט

 

המעשים הנזכרים בדברי הנביא שייכים לאותה הקטגוריה בה נמצאות מצוות המעבר והיא: היחס לקנייניו של אדם, הכוללים את ביתו,שדהו ובגדיו, וכן את נשיו וילדיו. העונש על מעשים אלו מובא בפסוק הבא:

 

קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ

 

כלומר, מעשים אלו חמורים כלפי מעלה, והעושה אותם ראוי לו שיגורש מן הארצות ולא ינוח בשלום על אדמתו.

גם הרמב"ם עמד על תהליך ההידרדרות הטמון באי שמירה על הלאווים "לא תחמוד" ו"לא תתאווה":

 

התאווה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר "וחמדו בתים וגזלו",[10] ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות

הלכות גזילה ואבידה, א, יא

 

הרמב"ם משתמש בפסוקים מספר מיכה וממעשה אחאב ונבות כדי ללמד על הסכנה הטמונה בתאווה לא מבוקרת. בסופו של דבר, מתריע הרמב"ם, עלול הדבר להסתיים בשפיכות דמים.

לפיכך ראה משה רבנו לשבץ את המצוות הללו בין הדיברות "לא תרצח" ו"לא תנאף", כדי להורות שמצוות אלו הם הבסיס ההכרחי לקיום שאר מצוות התורה.

 





[1] אמנם גם רש"י עסק בסמיכות פרשיות, אך לא באופן שיטתי כמו הראב"ע.


[2] ראה בפירושו למיקום השבת אבידה בפרשה, פרק כב פסוק א ד"ה 'לא תראה את שור'.


[3] יוסף היינימן, "לשאלת בחירת המצוות הכלולות בפרשת כי תצא וסידורן", מעיינות ה (תשט"ז) , עמ' 36-32.


[4] ראה משנה יומא א, א.


[5] לפחות עד פרק כג פסוק ט.


[6] בניגוד לסדר האיסורים בספר שמות, שם נזכר קודם האיסור לא לחמוד את בית הרע ואחר כך נזכר האיסור לא לחמוד את אשת הרע ויתר קנייניו (ראה שמות כ, יג).


[7] המצווה החריגה היחידה היא מצוות "קבורה". ייתכן וסיבת צירופה למצוות המעבר נובעת מן המקרה המדובר בה. יש לשים לב לכך שהמקרה המדובר בו הוא אדם שתלוי על עץ, וצריך לקוברו. כלומר, המצווה מדברת על המציאות התקינה שצריכה להיות בסביבה בה בני אדם חיים, וכך היא דומה למצוות של הבית והשדה, המבטאות את סדר החיים הרצוי בסביבת האדם. בנוסף, יש לנאמר במצווה זו דימוי ססגוני עם הנאמר במצוות שילוח הקן (הנזכרת ברשימת מצוות המעבר) "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ" (כב), מול הנאמר במצוות קבורה: "לא תלין נבלתו על עץ" (ו).


[8] ראה ראב"ע ד"ה 'לא תחרוש בשור ובחמור'. 


[9] מיכה הנביא ניבא בימי יותם, אחז וחזקיה מלכי יהודה, ונבואתו הייתה על שומרון וירושלים (מיכה א, א). בתקופתו נבאו עוד שלושה נביאים: הושע, ישעיה ועמוס (ראה פסחים פז, א).


[10] במקור: "וחמדו שדות וגזלו ובתים" כפי שצוטט לעיל מספר מיכה.


 

 

בית המדרש