ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מיקום המצוות השייכות ל´לא תגנוב´

ע"י: גלעד שטרן

גלעד שטרן בוחן את פשר מיקומן של מצוות חריגות בתוך גוש המצוות השייך לדיבר "לא תגנֹב". במאמר פורש גלעד את פירושיהם של מפרשי המקרא, הראשונים והאחרונים, בדבר הסדר שיש במצוות אלו. כמו כן, הוא מציע הבנה חדשה בדבר חלוקה אפשרית של המצוות הללו לתחומים שונים, חלוקה אשר מאפשרת לראות בכמה מצוות מתוך גוש המצוות הזה הרחבה של דיבר נוסף מעשרת הדיברות חוץ מן הדיבר "לא תגנוב".

- הקדמה

- חלוקת הפרק

- התמודדויות פרשניות קלאסיות

- הבנה חדשה

- סיכום

 

הקדמה

 

חלוקת נאום המצוות לפי עשרת הדיברות יוצרת מספר חורים פרשניים, בהם קשה במיוחד לשייך מצווה מסוימת לדיבר שבו היא נמצאת. במאמר זה, ננסה להוכיח את הימצאותו של הדיבר השמיני העוסק בענייני ממונות, "לא תגנֹב", בפרקים כג-כו. כמו כן ננסה לעמוד על מהותן של המצוות שלכאורה לא קשורות לציווי לא תגנֹב. לא נתמקד בכל מצווה ומצווה, אלא ננסה לבאר באופן כללי וקבוצתי.

חלוקת הפרק

 

ראשית נעבור על רשימת המצוות בפרקים אלו (כג, יח – כו, טז) אנו נצרף הסברים קצרים במקרה הצורך, ונצביע על יוצאי הדופן. את אלו שהקשרם לדיבר "לא תגנֹב" ברור נסמן בקו:

 


  1. קדשה – המצווה האחרונה בדיבר "לא תנאף"

  2. איסור ריבית

  3. חובת תשלום נדר

  4. כרם רעך וקמת רעך

  5. גירושין

  6. נקי יהיה לביתו – חתן בשנה הראשונה לנישואיו לא יוצא לצבא

  7. רחיים ורכב – הממשכן חוב ימשכן רק דברים שלא חיוניים לבעל החוב

  8. גונב נפש

  9. הישמר בנגע הצרעת

  10. זכירת מעשה מרים

  11. דיני משכון

  12. איסור עושק

  13. לא יומתו אבות על בנים

  14. הטיית משפט חלשים

  15. שכחה ופאה

  16. מלקות

  17. לא תחסום שור בדישו

  18. ייבום וחליצה

  19. וקצותה את כפה – אם רבו שני אנשים, ובמהלך הריב תפסה אשת אחד מן האנשים במבושיו של השני, ידה תחתך (ע"פ הפשט בלבד).

  20. איפה ואיפה – איסור החזקת משקולות שניתן לרמות איתן במסחר.

  21. זכירת מעשה עמלק

  22. מצוות ביכורים – נראה שכאן מתחיל עניין חדש הקשור לכניסה לארץ "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ..."

 

כפי שניתן לראות, יש הרבה ציווים שאכן מתאימים לדיבר לא תגנֹב, אך יש גם ציוויים שלכאורה לא נראים קשורים לדיבר זה כלל. הרב יואל בן נון סבור כי המצוות הנזכרות לעיל אינן מפתחות רק את הדיבר "לא תגנוב" אלא גם את שני הדיברות האחרונים "לא תענה" ו"לא תחמוד". (בכך פותר הרב יואל בן נון את הבעיה בדבר חסרונן של מצוות המפרטות את שני הדיברות האחרונים ,שאלה שהצגנו במאמר הפתיחה). לכן, יש בפרשיות אלה שבסוף נאום המצוות  דינים והלכות שאפשר לשייך לשנים או שלושה דיברות ביחד. דוגמה חריפה לדבר היא בהסמכת דין מוות לגונב נפש, שהוא עיקר "לא תגנב" אל אזהרת לשון הרע (דרך הצרעת), שיש בה סכנה חמורה של משפט רע, וחריצת גורלות. לדעה זו, המצוות העוסקות בכרם רעך ובקמת רעך מפתחות את הדיבר לא תחמוד מחד (משום שנאמר בהם "ואל כליך לא תתן"( כג, כה) ומאידך שייכות גם לדיבר לא תגנוב שכן לקיחת הפירות\התבואה והשמתם בכלי פירושה גניבה מבעל הכרם\שדה. את המצווה העוסקת באיסור לקיחת העבוט מביתו של החייב (כד, י) הכלולה בדיני המשכון, רואה הרב כשייכת לדיבר "לא תחמוד". מצוות שכחה ופאה (מתנות עניים) שייכות לדיבר לא תחמוד, לדיבר לא תגנוב וכן גם לדיבר "לא תענה", שכן יש בהם הטיית משפט העני . לדיבר "לא תענה" אפשר לשייך גם את האיסור להטות משפט גר יתום, ולחבול בגד אלמנה, וכמובן "איש בחטאו יומתו", ודיני ריב ומשפט ומלקות. פרשת "ספר כריתֻת" ופרשת ייבום יכלו להופיע בפירוט של "לא תנאף" עם דיני המשפחה, אך מיקומם הנוכחי מלמד כי הן קשורות לגדרי "לא תחמד אשת רעך". מצוות "אבן שלמה וצדק יהיה לך"[1] עוסקת באיסור לרמות במסחר, במידות ובמשקלות והיא קשורה למאבק נגד ההשחתה של תאוות הממון, וזו המצווה האחרונה, כי מלחמת עמלק חוזרת וסוגרת למצוות המלחמה, ומצוות ביכורים ומעשרות סוגרות למצוות "המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם" (כו ב).

 בניגוד לעמדתו של הרב יואל בן נון אנו סבורים כי ניתן לשייך את רוב המצוות הנזכרות לדיבר "לא תגנוב" ולדיבר "לא תנאף" שקדם לו. טענתנו היא שחלק ממצוות אלו מרחיב את הדיבר "לא תגנוב" ונותן פרשנות מחודשת לאיסור הגניבה המוכר (גניבת ממון או גניבת נפש). ראשית נציג את ההתמודדויות הפרשניות הקלאסיות לבליל המצוות בפרשתנו. לאחר מכן נציג את טענתנו אודות קישור רוב המצוות לדיבר לא תגנֹב ולדיבר "לא תנאף" והסבר מיקומן של המצוות שאינן שייכות לשני הדיברות הללו.

התמודדויות פרשניות קלאסיות

לאורך הדורות ניסו להבין את פשר מיקומם הספציפי של פרשיות לאורך התורה. ניסיונות אלו נבעו מתוך תפיסה של התורה כטקסט אלוקי, בו לכל תופעה יש פרשנות. ניתן לראות זאת כבר אצל התנאים בשאלותיהם על קשר הפרשיות כמו השאלה "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?". בשאלה כמו זו מנסים התנאים להבין מה הקשר בין שתי פרשיות צמודות שהקשר ביניהם ממבט ראשוני נראה קלוש. כמו כן ניתן למצוא אצל פרשני המקרא ניסיון למציאת מבנה כולל לפרשות בתורה כפי שנציג בהמשך. בפרשה שלנו אנו נתקלים בבליל נושאים, ולכן צָפה כאן ביתר שאת שאלת מיקום הפרשות. אנו ננסה להציג את שיטות ההתמודדות הפרשנית הקלאסית עם מקרים כאלו, ולהשליכם על הנושאים הרלוונטיים אלינו במידת האפשר.

 

מבוי סתום 

 

פרשתנו היא אחת המקומות הבעייתיים ביותר להבנת הקשר בין העניינים השונים המוזכרים בטקסט. לאור זאת היו פרשנים שהחליטו "להרים ידיים" ולא לנסות לפרש את הקשר בין העניינים, וכן היו שלא ייחסו משמעות רבה לאי-הצלחתם לפרש את סמיכות העניינים.

הפרקים הללו יכולים לעלות קצת ספקות לגבי השיטה של חלוקת נאום המצוות לפי עשרת הדיברות, לאור העובדה שהמכנה המשותף בין המצוות בפרקים הללו, הינו קלוש ומטושטש. זהו אכן קטע קשה בביאור השיטה הזו, וניתן להחליט שהגענו למבוי סתום, ושיש לנו למעשה "חור" בפרשנות. אלא, שבמקומות אחרים הקשר נראה כל כך מובהק עד שקשה להגיד שפרשנות זו אינה נכונה. אי לכך, אנו ננסה בכל מקרה לראות כיצד מסתדרת שיטתנו עם המצוות המובאות בקטע.

 

שיטת השרשרת

 

לאורך התורה אנו מוצאים דרכי התמודדויות שונות לסמיכות פרשיות שלכאורה לא נראות קשורות. הפרשן נתקל בקושי מכיוון שלא ברור לו מה הקשר בין שתי הפרשיות ולמה הוזכרו זו אחר זו. תירוצים לקושיות אלו נתנו בתורה שבעל פה וצוטטו על ידי פרשנים. כך למשל בספר במדבר פרק ו' מביא רש"י את הגמרא ממסכת סוטה העומדת על הקשר שבין פרשת סוטה לפרשת נזיר שהוזכרו זו אחר זו:

 

למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין

רש"י על התורה, במדבר, ו, ב

 

פעמים שהפרשן נאלץ לעשות סמיכות זו מעצמו אם לא מצא את התשובה לסמיכות בתורה שבע"פ. בפרשתנו תופעה זו שכיחה יותר, עקב ריבוי המצוות השונות והגיוון בתחומים בהם הן עוסקות. הפרשנים השונים ניסו לעמוד על הסדר התמוה בו מוזכרות המצוות. הרד"ץ הופמן שמנסה הרבה פעמים למצוא קשר כללי בין הפרשיות (במגמה דומה למה שאנו מנסים לעשות), כתב שהוא לא מצליח למצוא קשר של מהלך בין המצוות בפרשת כי תצא:

 

אין בידינו דבר ברור בקשר לסדר החוקים הללו. ... הסמיך למצוה אחת מצוה אחרת על ידי איזו שהיא אסוציאציות רעיונות. מתוך כך עלינו לבקש רק סמיכות זו לזו (במשנה תורה דרשינן סמוכין – יבמות ד, א)

רד"ץ הופמן על התורה, כא, יא

 

הרד"ץ הופמן סבר שיש כאן קשר אסוציאטיבי בין פרשה לחברתה בדומה לשיטת האבן עזרא.

האבן עזרא מפרש את הקשר בין מצווה למצווה כמו שרשרת מצוות הקשורות האחת לשכנתה ללא נושא אחיד לכלל המצוות. הרד"ץ לעומתו הצליח למצוא נושאים כלליים בפרשיות המסודרים בחטיבות, אך לא מצא קשר ביניהם. בפרקים שאנו עוסקים בהם הרד"ץ מצא שני נושאים עיקריים ואחד משני: מצוות קדושה ויושר (כג י – סוף פרק כד) מצוות שונות לסידור חיי החברה האנושית, ולבסוף מצות מחיית זכר עמלק (כה, א-יט; רד"ץ הופמן שם).

דרך פרשנות זו אינה משרתת את מטרתנו, כי היא "מכבה שריפות" ומקשרת רק בין עניין למה שסמוך לו, ואילו מטרתנו היא, כאמור, למצוא קשר כללי בין העניינים, הנוגע לדיבר 'לא תגנֹב'. אף על פי כן, נוכל להשתמש בדרך פרשנות זו מדי פעם כדי לקשר ולהבין מעברים בתוך המבנה הכללי שאנו מנסים להראות.

 

קשר כללי-סיבתי

כפי שראינו היו מפרשנים דוגמת הרד"ץ הופמן שהתייאשו ממציאת קשר כללי, על כן לא האריכו בניסיונות הפרשניות למצוא קשר כללי בין המצוות. נזכיר רק את רש"י שניסה באמצעות הספרי למצוא קשר מסוים בתחילת הפרשה לסדר המצוות:

 

לקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) "כי תהיין לאיש וגו' " וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו

רש"י על התורה, כא, יא

 

רש"י ניסה לקשר בין כמה מצוות שהובאו בסמיכות על פי סיבתיות מסוימת בין האירועים הכתובים בפרשות. אמנם פירוש מעין זה פחות עוזר לנו מכיוון שלא רק שהוא מאוד נקודתי ומסביר מצוות מועטות בלבד, אלא שהוא גם לא בתחום העבודה שלי, ויותר באזור עבודתו של דוד בן מיכאל שיחיה. על כן, על מנת למצוא סדר כללי לפרשיות נצטרך להציע הצעה אחרת.

הבנה חדשה

 

כפי שראינו היו פרשנים אשר התקשו במציאת קשר כללי בפרשתנו. גם כאשר מצאו קשר כלשהוא, פירושם לא התאים לשיטה הטוענת כי הדיבר "לא תגנֹב" הוא המכנה משותף לפרקים אלו. על כן ננסה להציע הבנה חדשה במיקום הפרשות.

 

חלוקה לקבוצות

דבר ראשון ננסה למצוא מכנה משותף למצוות יוצאות הדופן. מהסתכלות ברשימת המצוות שערכנו ניתן לראות שני נושאים עיקריים הזרים לדיבר "לא תגנֹב": עריות ועניינים הקשורים לארץ. ננסה למיין את המצוות שברור ששייכות לאחת מן הקבוצות הללו. נוסיף הוכחות מתומצתות מהפשט ומהסברה היכן שצריך.

 

עריות - משפחה:

                    •     גירושין – במצווה זו נזכרות המילים "כִּי יִקַּח אִיש אִשָּׁה... כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר...".


  • ·           נקי יהיה לביתו – מצווה זו פותחת במילים "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה..." לשון זאת קשורה לפרשה הקודמת (גירושין). כמו כן, הפרשה עוסקת במשפחה, ואנו מקשרים נושא זה לעריות.

•      ייבום וחליצה


  • ·           וקצותה את כפה – האישה מחזיקה במבושים, דבר שמעורר קונוטציה של עריות למרות שעיקר המקרה בא ללמד על תשלומים ("תשלומי בושת"). נראה שהתורה בחרה דווקא במקרה קיצוני זה כדי להכניס את נושא העריות לקטע זה "בכח" – כלומר, התורה יכלה לבחור בכל מקרה אחר המבטא תשלומי בושת, והבחירה דווקא במקרה זה רומזת על רצון של התורה לשייך את המקרה דווקא לעריות.

 

ענייני ארץ ישראל:


  • ·           שכחה ופאה – על אף שמצווה זו קשורה לענייני ממונות, רציתי להזכירה ברשימה זו מכיוון שנוהגת רק בארץ, והיא למעשה מתאימה לשתי הקטגוריות.

  • ·           צרעת – שיוכה של הצרעת למצוות הכניסה לארץ היא קצת יותר בעייתית אך היא אפשרית. דבר ראשון יש להבחין בשלושה סוגי צרעת עיקריים: נגעי הגוף, נגעי הבגדים ונגעי הבתים. נגעי הגוף והבגדים נוהגים בכל מקום. לעומת זאת, נגעי הבתים נהוגים רק בארץ ישראל כפי שאנו רואים בתחילת הפרשיה העוסקת בנגעי בתים בפרשת מצורע: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד). בעקבות פסוק זה נכתב במסכת נגעים "ירושלים וחוצה לארץ אינן מטמאין בנגעים"[2] (משנה נגעים יב, ד). לפי זה, אנו רואים לפחות תחום אחד בו הצרעת קשורה דוקא לארץ ישראל.

 

הרמב"ן בפירושו לפסוק זה מסביר למה הדברים נאמרו בפרשת מצורע רק אל משה ואהרן:

שידבר עמהם במקום כל ישראל, וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים, ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל, רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו', כי להם צוה מתחלה במשפטים האלה

רמב"ן על התורה, ויקרא יד, לד

 

לפי הרמב"ן נראה שההוראה בספר דברים היא רק לבאי הארץ. לפיכך, הציוויים הנוגעים לצרעת בספר דברים נאמרו לקראת הכניסה לארץ. ניתן אפילו להעיז להגיד שבני ישראל צוו כאן רק על נגעי בתים שכן זה יהיה החידוש בציווי בכניסתם לארץ, אם כי הצעה זו אינה מסתברת.[3]

בין כך ובין כך, הדבר נאמר דווקא בשל הסמיכות לכניסה לארץ, ולכן יכול הוא להיכנס לקבוצת המצוות שנאמרו כאן כחלק מההכנה לכניסה לארץ.

    •   איפה ואיפה – הציווי מסתיים באמירה "למען יאריכו ימיך על האדמה"(כה, טו). אין ספק כי ביטוי זה נאמר לקראת הכניסה לארץ ישראל. ה' מנחה את עם ישראל כיצד יחיו בארץ לאורך זמן.

 

עד כה הבחנו בשלוש קבוצות מרכזיות המופיעות בתחום של הדיבר "לא תגנֹב":

א. ענייני ממונות – אותם קשרנו ישירות ל"לא תגנֹב"

ב. ענייני עריות – אותם אבחנו כ"שאריות" מ"לא תנאף"

ג. ענייני ארץ ישראל – אותם הבנו כהכנה לכניסה לארץ, וכהקדמה לפרשיה הבאה העוסקת בענייני הארץ.[4]

 

הבעיה כעת היא עם מספר מצוות הנמצאות בחלקה השני של הרשימה שציינו לעיל. ניתן אולי למצוא קשר מסוים בין רוב המצוות מזכירת מעשה מרים ועד זכירת מעשה עמלק. המשותף להם הוא אולי דיני בושת, אך לא במובן ההלכתי הקלאסי של התשלומים המחייבים את המבייש לתת למבויש סכום כספי[5], אלא דינים העוסקים בהתחשבות כדי לא להביא מישהו לידי בושה ביזיון או עגמת נפש[6].

נפרט בקצרה איך ניתן לראות עקרון זה בפסוקים הללו:

 


  1. דיני משכון – הציוויים באים לקראת בעל החוב, כדי לא להפוך את כל סיטואציית הגביה לפעולה מבזה. כך למשל נדרש הנושה שלא להיכנס לביתו של בעל החוב כדי לגבות את חובו.

  2. איסור עושק – על איסור זה נראה לי שמספיק לציין את דרשת חז"ל על מצווה זאת: "מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה וכי לא על שכרו הוא?" (בבא מציעא, קיב, א) למדנו מדבריהם כי חוסר התשלום יכול לגרום לשכיר לעגמת נפש גדולה ביותר.

בכל מקרה איננו צריכים באמת מקור תנאי כדי להבין ברמה הפשוטה ביותר את עגמת הנפש שחש אדם שלא מקבל את הכסף עליו הוא עמל. ניתן לראות יישום של חוק זה גם במערכת השיפוטית של מדינות דמוקרטיות, כדוגמת מדינת ישראל, כחלק מן ההכרה בזכויות האדם.[7]

 


  1. לא יומתו אבות על בנים – איסור זה קשה לביאור בהקשר זה וננסה להבין את מקומו מאוחר יותר.

  2. הטיית משפט חלשים – בודאי גורם לעגמת נפש לאחד מן הצדדים

  3. שכחה ופאה – זוהי מצוות עשה, וגם היא נועדה כדי לצמצם פערים בין מי שיכול להרשות לעצמו להחזיק שדה לבין זה שעליו ללקט אוכל משדות אחרים. גם דין זה מטרתו לספק לעני חיים של כבוד.

  4. מלקות - "ונקלה אחיך לעיניך" - האזהרה פן נוסיף על ארבעים מלקות היא כדי שהמוכה לא יבויש.

  5. לא תחסום שור בדישו – לא נעמוד כאן על מקומו של איסור זה מכיוון שכבר חז"ל התקשו להבין את הקשרו ואמרו שנמצא כאן רק לשם דרשות על מלקות. אם כי, אפשר להגיד שגם חסימת שור היא עגמת נפש לשור.

  6. ייבום – קיום זרע לנפטר, ואולי בכך גם עידוד האלמנה.

  7. חליצה - "וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" – האלמנה יורקת בפני האח שבייש אותה ולא הסכים להקים זרע לאחיו, ובכך היא מבזה אותו בחזרה.

  8. וקצותה את כפה – זהו ממש דין תשלומי בושת המוזכר במשנה (משנה, בבא קמא, ח, א). כפי שפרטנו בקצרה בתחילת המאמר, מדובר כאן על אישה שהחזיקה במבושיו של אדם אחר ובכך ביישה אותו. על פי הפשט יש לקצוץ את ידה, אך חכמים דרשו זאת לחיוב תשלומי בושת.

 

לגבי הדין האחרון המופיע כאן – איפה ואיפה – ניתן להגיד שזה כבר דין העוסק בדרכי התשלום, או שזהו דין לקראת הכניסה לארץ כפי שכבר הראנו.

 

 

 

 

 

זכירות

בתורתנו מוזכרות שש זכירות[8] ויש אומרים שהן מצוות עשה ממש.[9] קצת תמוה ששתים מתוך שש הזכירות המופיעות בתורה נמצאות במיקום כל כך קרוב. בשורות הבאות ננסה להבין את פשר התופעה הזו, ובכך לפתור סופית את בעיית המבנה, וקישורו ל"לא תגנֹב".

 

בפרק כו מתחילות ללא ספק מצוות הקשורות לארץ ישראל, לקראת הכניסה לארץ: "והיה כי תבוא אל הארץ...". אך כבר לפני פרק כו, ניתן לראות כמה מצוות הקשורות לכניסה לארץ, והן, כפי שניסינו להוכיח, באות כאן לקראת פרק כו. פעם ראשונה שמשה סוטה מהמבנה של "לא תגנֹב" היא בענייני הצרעת. אנו ניסינו לטעון שזו מצווה הקשורה לארץ ישראל. כעת ננסה לפתח את הטענה שלנו לגבי הצרעת, ולטעון שיכול להיות שמשה החליט לא במקרה לסטות ממבנה נאום המצוות ולפנות לענייני ארץ ישראל בנקודה זו. משה הזכיר את זכירת מעשה מרים (המוזכרת במסגרת העיסוק בדיני צרעת) ומעשה עמלק דווקא כאן מכיוון שהן הזכירות היחידות שקשורות ממש לכניסה לארץ, בשל תקפן שנהיה יותר רלוונטי בארץ ישראל.

משה אולי התכוון להגיד את זכירות אלו ברצף לפני פרשת כי תבוא, ובכך לגמור עם מצוות הקשורות ל"לא תגנֹב". ברם, כאשר משה דיבר על מעשה מרים, נזכר שיש דינים הקשורים ללא תגנֹב והם דיני בושת. מה גרם למשה להיזכר בפרט זה פתאום? נראה לי שאת התשובה לכך ניתן למצוא בפרשיית צרעת מרים:

 

ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף

במדבר יב, יד

 

משה מתפלל על רפואת מרים וה' עונה למשה שכשם שאם אביה היה מזעיף לה פנים בודאי הייתה נכלמת שבעה ימים, כך מרים תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה (ע"פ רש"י שם).

כעת מובן מה הזכיר למשה את דיני בושת. ההקשר של דיני ממונות ומעשה מרים העלה ישר את המצוות הקשורות לבושת. אחר כך חזר משה לזכירה השנייה שרצה להזכיר לקראת הכניסה לארץ והיא זכירת ומחיית עמלק.

אמנם הסברנו כי דיני בושת קשורים לזכירת צרעת מרים, אך הסבר זה מנמק למה נזכרת מצווה אחת הקשורה לזכירת מרים ולא רשימה ארוכה של מצוות בנושא זה . אם אין קשר בין מצוות אלו לדיבר "לא תגנֹב" לא היה לתורה להאריך כל כך במצוות אלו. אשר על כן, נראה כי קיים קשר בין דיני בושת ליתר המצוות המופיעות בגזרה של "לא תגנֹב". ננסה להציע שתי הצעות שיכולות לקשר בין העניינים.

אפשרות אחת היא להגיד כי דיני תשלומים נכללים תחת הכותרת של "לא תגנֹב". לכן משה פירש בהתחלה על דיני גניבה באופן כללי ולאחר מכן פירש את תשלומי הבושת (הבאים לידי ביטוי במצוות "וקצותה את כפה"), ואת דרכי התשלום ( הכוונה למצוות "איפה ואיפה"). אולם הקושי שבאפשרות זאת הוא שאינה מסבירה את הקשר לכל המצוות שמופיעות בין זכירת מרים לזכירת עמלק (כגון המצוות אשר עניינם להגן על החלשים) אשר אינן שייכים לנושא של תשלומים.

אפשרות שנייה היא לבוא ולטעון שמשה רוצה להגיד לנו כי בביוש אדם יש מעין גניבה. כפי שראינו אחת מהמצוות המופיעות ברשימה היא גניבת נפש. ניתן להשתמש בביטוי "גונב נפש" בהשאלה, ולהגיד שלא מדובר רק בגונב אדם, אלא גם במי שפוגע באדם אשר למעשה "גונב" את נפשו.[10]

 

לא יומתו אבות על בנים

כפי שכבר ציינו, את עניין לא יומתו אבות על בנים מאוד קשה לקשר לעניינים בהם נגענו כאן. קשה לקשר זאת הן ל"לא תגנֹב", ל"לא תנאף" והן לעניינים הקשורים לארץ. גם לענייני בושת לא ניתן לקשר זאת.

ננסה להציע פירוש המקשר את הציווי לענייני ארץ ישראל. נקדים ונאמר כי פירוש זה הוא קשה ולא מחייב במיוחד.

 

ישנו קושי ידוע בין שני מקראות האחד הוא "פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז) ממנו נראה שה' מעניש בנים על עוונות אבותיהם, לבין הפסוק שלנו – "לא יומתו אבות על בנים"(כד, טז), ממנו נראה שבנים לא נהרגים על עוונות אבותיהם.

הגמרא עסקה בסתירה בין שני הפסוקים:

 

כתיב פקד עון אבות על בנים, וכתיב ובנים לא יומתו על אבות ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא - כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם

ברכות, ז, א

 

הגמרא מסבירה שכאשר בני ישראל אינם ממשיכים במעשי אבותיהם (הרעים) הם לא נענשים. אולי זוהי עצה לבני ישראל לקראת הכניסה לארץ, בהדגשת העניין של "איש בחטאו יומתו". ההשארות בארץ ישראל תלויה אך ורק בהם, בכניסתם לארץ נפתח דף חדש בינם לבין הקב"ה. ישיבתם בארץ תלויה ביחס שלהם כלפי ה', ורק בו. ולא יומתו אבות על בנים – אלא – איש בחטאו יומתו. לפי זה גם "לא יומתו אבות על בנים" הינו ציווי הנאמר על רקע כניסתם הקרובה של בנ"י לארץ.[11]

סיכום

 

במאמר זה ניסינו להוכיח את קישורם של המצוות המופיעות בסוף נאום המצוות לדיבר "לא תגנֹב", מתוך הבנה שהמבנה הכללי של נאום המצוות בספר דברים הוא על פי עשרת הדיברות. ראינו גם שאריות מהדיבר "לא תנאף" וקצת מהמצוות הקשורות לכניסה לארץ.

נסכם כעת את המבנה של הטקסט כפי שהבנו אותו:הפרק מתחיל בדיני ממונות שקל לקשרם ל"לא תגנֹב". מדי פעם יש הבלחות של דיני עריות מ"לא תנאף" ומצוות הקשורות לארץ ישראל לקראת הכניסה לארץ. יש לנו שתי זכירות (מרים ועמלק) וביניהן דינים שזיהינו כדומים לדיני בושת ודין אחד שאולי קשור לדרך התשלומים. בנוסף, הבנו מה הקשר בין מצוות הקשורות לבושת לבין רצף המצוות המופיע כאן. כאמור, אין אלו דיני בושת ממש, אלא דברים שיכולים למנוע מאדם ביזיון או עגמת נפש.





[1] המכונה ברשימת המצוות לעיל בשם "איפה ואיפה".


[2]  ראה פירושו של ר' עובדיה מברטנורא על אתר שקישר בין המשנה לפסוק.


[3] הצעה זאת תידחה משתי סיבות: הראשונה היא הסמיכות לצרעת מרים שבודאות לא היתה צרעת בתים שלא היתה נהוגה במדבר. השניה היא בשל דרשת פסוק זה במסכת מכות: "הקוצץ את בהרתו עובר בל"ת, שנא' השמר בנגע הצרעת" (מכות כב, א), ומכאן אנו רואים שחז"ל דרשו פסוק זה דוקא לצרעת של נגעי הגוף ולא נגעי הבתים.


[4] הפרשיה הבאה אחר המצוות בהם אנו עוסקים כעת, פותחת במילים "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (כו, א) ועוסקת בבירור בעניינים הקשורים לארץ ישראל (ביכורים ווידוי מעשר עני ).


[5] ראה משנה בבא קמא ח, א.


[6] ראו מאמרו של הרב ברוך קהת, "פרשיות שאינן במקומן בנאום המצוות", מגדים מב, עמ' 36-34. שהסביר כי חלק מן הפרשות הכלולות ברשימת המצוות שמנינו בראש המאמר קשורות לדין בושת.


[7] בית הדין לעבודה רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום לשלם לעובד פיצויי הלנת שכר מוגדלים , ככל שייראה לו צודק בנסיבות הענין" (חוק שכר המינימום, סעיף 8 – שנת 1987).


 [8] הזכירות האחרות הן: זכירת יצאת מצרים, זכירת מעמד הר סיני, זכירת מעשה אבותינו במדבר וזכירת השבת.


[9] עיין מגן אברהם, אורח חיים סימן ס ס"ק ב:"איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע..."


 [10]לא מצאתי מי שאמר כך. אולם, אולי ניתן להבין זאת מהמדרש בבבא מציעא שהבאנו לעיל בקשר להלנת שכר: "מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל את נפשו".


[11] זהו הסבר פחות מבוסס, אשמח לשמוע הסברים חלופיים.

 


 

 

בית המדרש