ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ביקורת ספרים - פתיחתא יט

ע"י: אריאל הורוביץ

"המאמרים מכוונים לתוצאות שונות לגמרי. לא חשיפה אנליטית טהורה של ´אמת´ אקדמית, אלא חיפוש משמעות, ניסיון להפיק תועלת אמונית". בביקורת חדה נוגע אריאל בנקודות עמוקות בחיי בית המדרש של הישיבה

גיליון חדש של 'פתיחתא' אינו דבר של מה בכך. סדר היום בישיבה הוא מעגלי, ריטואלי, חוזר על עצמו: סדר בוקר, סדר צהריים, סדר ערב; תפילות, ארוחות, שבתות. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה: הימים חולפים, הלימוד נלמד, לעתים נזכר ולעתים נשתכח, ונדמה שבהיעדר במה המאפשרת לסכם את הדברים, לשתף את הלומדים במסקנות ולשמוע תגובות וביקורות, חוויית הלימוד שלנו הייתה אחרת לגמרי. ה'פתיחתא', יותר משהוא מעודד את היצירה בישיבה, הוא הזדמנות נדירה לאסוף את הקולות הנשמעים מדי יום בבית המדרש ולסדר אותם בכתב: במילה, בהערות שוליים, בכותרות. המאמרים בפתיחתא כראי לעולמה של הישיבה - אם יש את נפשך לדעת מהי ישיבת פתח תקווה, מה מעסיק את תלמידיה ומה מתרחש בחללה – לך לך אצל ה'פתיחתא'. בדברים הבאים אעלה כמה מן המחשבות שעלו בי בעקבות הקריאה ב'פתיחתא', ואנסה להראות כיצד המאמרים בו משקפים סדר יום ישיבתי – מעניין, מגוון ומשתנה כל הזמן.

 

'קופת הרוכלין' - OUT 

מבט ראשון ב'פתיחתא' החדש מבליט את מה שאין בו: 'קופת הרוכלין', המדור הוותיק ובו סיכומי סוגיות על המסכת הנלמדת, לא קיים. במקומו נוסף מדור חדש בשם 'משנה ונשמה'. ההחלטה להיפרד מ'קופת הרוכלין' ולהחליפו ב'משנה ונשמה' היא החלטה מכוונת, מודעת, שמאחוריה ניצבת התפיסה שעם כל הכבוד לסיכומי סוגיות, החשיבות שלהם לכלל הישיבה היא מזערית. התועלת העיקרית של סיכום הסוגיה היא עבור הלומד-המסכם עצמו; הזדמנות לסדר את הנלמד, לפרוס את השיטות, להקשות קושיות ולפרק. אך עבור שאר תלמידי הישיבה, נראה שאין כל כך ערך בסיכום. במילים אחרות: מאמרים כמו 'בל תאחר בנזירות' מאת אהרון דיק, שהיו תופסים נפח רב ב'פתיחתא' בעבר, לא נושאים איתם שום בשורה, והרלוונטיות שלהם ליושבי בית המדרש קטנה מאוד. ההחלטה להיפרד מ'קופת הרוכלין' היא מבורכת, ועושה חסד עם הקוראים.

 

החידוש הוא 'משנה ונשמה'. מדור זה, שראשיתו בחבורה שהתקיימה בהנחייתו של הרב מומי, משקף את הדומיננטיות ההולכת וגוברת של הלימוד בחבורות. המאמרים צמחו מתוך חבורה אינטימית, מקומית מאוד. שערו בדמיונכם את התמונה הבאה: חבורה קטנה ומצומצמת יושבת בחדר, לומדת משניות, שמה לב למתודות הספרותיות, לטכניקות הכתיבה, למבנה הפרק ולהגיונו הפנימי. האם הם העלו על דעתם שהלימוד הזה יניב, בסופו של דבר, שלושה מאמרים מכובדים? האם הם ידעו, בתחילת הדרך, שאחרית הלימוד תשא איתה פרי שכזה? הבשורה של המדור 'משנה ונשמה', מלבד חדשנותו, היא בתקדים שהוא מציב: כל חבורה יכולה להפיק, מתוך הלימוד, קבוצה מכובדת של מאמרים. 'משנה ונשמה' הוא מופת ללומדי בית המדרש, ודוגמה לכך שגם לימוד קטן ומצומצם יכול – בזכות המוטיבציה של חבריו ומלמדיו – להצמיח תוצר.

 

בין הלברטל לשיזגל

החלק השני, המוקדש ל"הלכה ומחשבה", מהווה גם הוא שער למבקש להכיר את עולמה של הישיבה. מי שרגיל בקריאת כתבי עת של ישיבות יודע שמאמרי העיון, בדרך כלל, דומים זה לזה; המאמרים המחשבתיים וההגותיים הם אלו שמבחינים בין הישיבות השונות. בישיבת רמת גן נמצא כמות מכובדת של מאמרים על תורת חב"ד וברסלב; בישיבת מעלה אדומים יעסקו רבות במשנת הרמב"ם. ב'פתיחתא' ניתן למצוא מגוון מאמרים, המעיד על העושר של תחומי הלימוד בישיבה, כמו גם על הנושאים שעולים על שולחנה השכם והערב: חסידות ותנ"ך, רמב"ם וחמישה חומשי תורה; דילמות מוסריות (מאמרו מעורר המחשבה של נטעאל בנדל) והתמודדות עם קשיים בעבודת ה' (מאמרו המצוין של הרב מומי), כמו גם מאמרו של יצחק שיזגל, הקלאסי במהותו: סקירה עיונית של אירוע מחיי היומיום של הלומדים – ה'סיום'. 

 

המאמרים בחלק זה מעוררים אבחנה מעניינת שעלתה בשיחה שהייתה לי עם אחד מן התלמידים בישיבה. שאלתי אותו מהו, לדעתו, הערך של המאמרים ב'פתיחתא'. מאמר של בחור בשיעור ד' על היחס בין הלכה ומוסר הוא, מן הסתם, פחות בערכו ממאמר של חוקר שעסק גם הוא בנושא.  איזה ערך יש למאמר של בחור בשיעור ב' על "תפיסתו הציונית של הרב סולובייצ'יק" בשעה שחוקרים ידועים ובעלי-שם כבר שברו את הקולמוס על אותה סוגיה ממש?

 

אני רואה את ההבדל, ענה לי בן שיחי. המאמרים האקדמיים ממוקדים למטרה מסוימת: חשיפת ה'אמת' המחקרית. יש נושא שצריך לחקור אותו, בדקדקנות ובטהרנות, מתוך ריחוק כלפי מושא המחקר. קרבה נפשית לתחום המחקר היא דבר פסול; החוקר נדרש לנטרל את אהבתו למושא המחקר, ולגשת 'נקי' אל שולחן העבודה. העמדה הישיבתית, לעומת זאת, היא הפוכה: האהבה לתחום הלימוד היא לגיטימית, אולי אף מתחייבת. מתוך כך, המאמרים מכוונים לתוצאות שונות לגמרי. לא חשיפה אנליטית טהורה של 'אמת' אקדמית, אלא חיפוש משמעות, ניסיון להפיק תועלת אמונית. הכותב מאמר על התשובה, למשל, ניגש לכתיבה מתוך התלבטות אישית שיש לו, בחייו כאדם מאמין, עם שאלת התשובה. הכותב מאמר על התנגשות הדת והמוסר במקרא ניגש אל הנושא מתוך מצוקתו האישית עם הפרשייה המקראית הספציפית, ואמונתו שהתורה איננה יכולה לעמוד בסתירה לערכיו המוסריים של האדם. הרוח הזו, הקרובה למושא המחקר, המבקשת, התרה אחרי תשובה, מנשבת כמעט בכל המאמרים שב'פתיחתא', ומאירה את המאמרים באור אחר: ההשוואה למאמרים האקדמיים איננה במקום; הם לא מתחרים על אותו מגרש. זהו ייחודם של המאמרים הישיבתיים; זהו ייחודו של ה'פתיחתא'.

 

פתיחתא לא פתוח מצאתי

הערה אחרונה: בגיליון ה'פתיחתא' החדש ניתן היה להבחין בהיעדרם של מאמרים אישיים, קיומיים, היוצאים מתוך הלב. למרות דבריי לעיל, על כך שהמאמרים הישיבתיים לעולם מכוונים לברר שאלה שמציקה לכותב בחייו האישיים, האמוניים, הרי שבכל זאת, מסות אישיות ומאמרים נוקבים בגוף ראשון נעדרים מגיליון י"ט. אפשר להציע לכך סיבות רבות, אך נדמה שהסיבה המרכזית היא שה'פתיחתא' איבד את מעמדו כבמה הספרותית היחידה בישיבה. לאחרונה אפשר  למצוא מאמרים יותר ויותר ארוכים ב'פתחון פה'; פריחה מחודשת של אתר הישיבה, שגם בו מתפרסמים מאמרים באופן בלעדי; וכן הקמתו של כתב עת צעיר יחסית – 'מִפְתָח' – שנוצר כדי להגשים את היעדים הללו. ה'מפתח' הוקם, במידה מרובה, כריאקציה למדיניות של ה'פתיחתא': בעוד ישיבות אחרות מפרסמות כתבי עת ובהם מאמרים תורניים לצד מאמרי חול וקטעי פרוזה, התחושה הייתה שעורכי ה'פתיחתא' מעוניינים במאמרים תורניים בלבד: לא במאמרי חול, ודאי שלא בשירים ובסיפורים, ואולי אף לא במאמרים אישיים וקיומיים. כשגבר הצורך בבמה שתפרסם מאמרים מסוג זה, הוקם ה'מפתח', ויצר את המידור, את הדו-מוקדיות: ישנה במה בה עוסקים בתורה, בניתוחים רציניים, בחידושים תורניים, וישנה במה אחרת, רכה יותר, שבה עוסקים בחול ובקודש מזווית אישית. המידור הזה גורר איתו השלכות רוחניות מעניינות שלא כאן המקום להאריך בהן.  

 

ולסיום: לא ניתן לסקור את גיליון ה'פתיחתא' מבלי לציין לשבח את העוסקים במלאכתו. שלושת העורכים – מור כלפון, אריה גרין ויצחק שיזגל – עשו לילות כימים על מנת להוציא את הגיליון החדש, הבולט בהשקעה הניכרת שהושקעה בו. העריכה, כך למדתי על בשרי, מלאכה מפרכת היא: ניכוש פסיקים מיותרים, סיקול משפטים משוכלים וטביעה בים אינסופי של הערות שוליים. קשה, ביומיום של העריכה, לראות את האור בקצה המנהרה: את התוצר הסופי, המאמר הנקי, המנופה, החוברת המוגמרת, הנקראת ונידונה. על שעות רבות של עבודה והשקעה ללא גמול, על עידוד הכותבים ועל התרומה ללימוד התורה ולשיח הישיבתי – עורכי ה'פתיחתא' ראויים להערכה עצומה ולתודה ענקית. 

 

 

בית המדרש