ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע ישנן הלכות הנראות כלא רלוונטיות? הבנת שורש הבעיה

ע"י: הרב צבי יניר

פעמים רבות שההלכה מותקפת ע"י ציבורים שאינם שומרים אותה. לאחר הדיפת הטענות לעיתים נותרת תחושה כי אכן ישם דברים בגו. הרב יניר טוען כי שורש הבעיה הוא בחוסר הבנת התפתחות התורה שבעל פה.

 

אנשים רבים, ביניהם שומרי מצוות רבים, מרגישים לעיתים אי נוחות מהלכה כזו או אחרת.

כשההתקפה מגיעה ממקור חילוני נעמדים כולם כחומה בצורה להגן על ההלכה, אך בסיום המגננה, כשהאדם נשאר עם עצמו, רבים הם האנשים שהספק עודנו מכרסם בליבם שמא באמת הצד השני צודק.

תגובה אפשרית אחרת היא ההתעלמות מהטענות שנשמעות, התבצרות במה שחינכו אותנו שהתורה לא משתנה, ואם זו ההלכה אז זו האמת המוחלטת וכנראה שאנחנו בעוונותינו רחוקים מההיגיון של התורה.

כמובן שתגובה זו היא בעייתית שהרי תורה ניתנה לבני אדם ונקראת גם ספר הישר - לא יעלה על הדעת שתורת ה' לא תתאים לשכל של בני האדם.

 שורש הבעיה הוא בחוסר הבנה בסיסי הקשור בהתפתחותה של התורה שבעל פה. שורש הדבר נעוץ בכך שמזה אלף וחמש שנה אין לנו סנהדרין, ואיננו מבינים באמת כיצד ההלכה נקבעה במצבה האידיאלי כשהייתה סנהדרין. מתוך המבט על האלף וחמש שנה האחרונות לרוב אנו מסיקים שכמעט שום דבר לא יכול להשתנות. בעצם יש לומר שלמרות שמבחינה לאומית שבנו לארץ ישראל ותמה הגלות, עולם ההלכה שלנו ללא סנהדרין עדיין נמצא בגלות.

באווירה כזו דברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק, שאחד העיקרים הוא שהתורה לא תשתנה, מוצאים מהקשרם[1] ומורחבים לכל דבר ועניין.

כשסנהדרין, או מה שקדם לה כנסת הגדולה, היו קיימים, הם פירשו את התורה לפי הבנתם, אף אם לא תאמה את פשט התורה. התפיסה שלהם הייתה ברורה. הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה בדור מסוים, וברור שבדורות אחרים יהיה צורך להתאים את התורה למציאות ולדור, ולכן נאמר בתורה לגשת לשופט שיהיה בימים ההם, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

לדוגמה – כותב הרמב"ם במורה נבוכים[2] שפשט התורה הוא ש"עין תחת עין" הוא ממש, אף שחז"ל לא פסקו כך להלכה. דוגמה נוספת היא דעת התנאים הסוברים שעזרא עלה מבבל ושינה את הכתב בספרי התורה לכתב אשורי במקום כתב עברי עתיק. למותר לציין מה היה נעשה בימינו למי שהיה מעלה על דעתו לשנות את אותיות התורה...

התלמוד הירושלמי סובר בתחילת פרק רביעי במסכת גיטין[3] שלחכמים (=סנהדרין) יש כוח לעקור דבר מן התורה בקום עשה. בסוגיה המקבילה בתלמוד הבבלי (יבמות פט, א) יש מחלוקת אמוראים בעניין, אך משום מה כולם זוכרים רק את הדעה הסוברת שניתן רק בשב ואל תעשה...

בעלי התוס'[4] סוברים שגם בעלי הדעה שלרוב סוברים שחכמים עוקרים רק בשב ואל תעשה, מודים כי קיימים מקרים בהם יש טעם וסמך משמעותיים שאז לכו"ע ניתן לחכמים לעקור בקום עשה. זו הסיבה, לדעתם, שחכמים הקלו[5] דווקא משום עיגונא שאישה יכולה להינשא בעד אחד ואפילו אישה או שפחה ואפילו עד מפי עד.

דוגמה מובהקת נוספת היא העניין של בן סורר ומורה. מצד אחד יש דעה שלא היה ולא נברא, ומצד שני יש תנא שמעיד שישב על קברו. לענ"ד יש כאן דוגמה מובהקת להלכה שחכמי הסנהדרין חשבו שבמציאות שלפנים אין לקיימה ולכן פרשו את התורה באופן כזה שהלכה זו לא תוכל להתקיים. הם עשו זאת  על-ידי כך שפרשו "איננו שומע בקול אביו ובקול אימו" - שאיננו נעשה בן סורר ומורה אלא עד שקול הוריו זהה. ברור לכל בר דעת שאף אדם ישר והגון שיקרא את הפסוקים לא יפרשם כמו חז"ל, אלא שחז"ל בכוחם הגדול שניתן להם  על-ידי נותן התורה פרשו כך בכוונה, אף שההלכה הקדומה הייתה כנראה שבן סורר ומורה היה בפועל, אלא שהם ראו שזה משהו אידיאלי אך מבחינה מעשית לא ניתן לדרוש מהורים לבצע זאת.

 יתכן ומסתבר מאוד שגם כל ענייני המיתה שהתורה מלאה בהם צומצמו כמעט לחלוטין  על-ידי חז"ל מסיבה דומה. מי שקורא את פשט התורה בטוח שכל שני וחמישי מישהו מוצא להורג  על-ידי זקני העיר. באו חז"ל ודרשו התראה בעדים, ו על-ידי כך בעצם הפכו את עונש המוות לבלתי ישים, כיוון שזה כמעט ולא מציאותי ששני עדים יספיקו להתרות כהלכה בפני רוצח וכדומה.

רבים חושבים שבחתימת התלמוד נסגרה ההלכה לתמיד. זה לחלוטין לא נכון כפי שעולה מהרמב"ם בהלכות ממרים,[6] ומדברי הרב קוק שכותב על כך במרומות רבים.[7]

          לסיכום אין לשפוט את ההלכה בימינו על כך שאינה תואמת את המציאות. המנגנון המרכזי שאמור לעשות זאת חסר לנו מזה אלף וחמש שנה. עד כדי כך שלרובינו ככולינו זה כלל לא חסר ונדמה לנו שהכל בסדר.

אסיים בדברי הרב קוק[8] שמדבר על הפער בין מה שהיינו רוצים שיהיה, לבין המציאות ההלכתית:

אבל מי שבא לדון בזמן הזה, שאנחנו מדולדלים וחיינו הכלכליים אינם נערכים לשם חיים לגבי מצב האומה בצביונה הראוי, ע"פ אותן הדרישות הרוממות, הוא נכון למועדי רגל, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. וכל ענין הוה ועבר וכיו"ב, שהנני מזכיר תמיד ביחש המעשה לכללי התורה, הכל נמשך ע"פ הציור של חיי עמנו וארץ חמדתנו בתכלית השלמות, בהיות אדירנו ממנו ומושלנו מקרבנו, ארמון על משפטו ושופטנו ויועצנו כבתחילה, וארץ צבי שתולה בנוה בקיבוץ כל בניה בתוכה וכל יושביה עליה, אז כל היוצא ממעין בית ד' יהיה קודש לד'. אבל בזמן החשך והדלדול אמנם אין מעצור לאדם להתנהג ע"פ הרגשותיו היותר עדינות, כשהוא מכוין בהן לרומם נפשו, ולקרבה אל אור האמת והצדק, שהוא אור השי"ת וחסדו, אבל אין זאת הדרכת של תורה כ"א מדה מוסרית פרטית, ע"כ אם בהיותה מתרחבת תביא איזה דברים של הפסד באוצר הכלל,  על-ידי אותו הדרך שנטיות הקדומות בזמן מביאות, יהפכו מנטיות מוסריות לדברים שיש בהם נזק לרבים, שכל חכם-לב ואיש-חסד יבין, שהחוב היותר קדוש ונשגב הוא לקמץ גם הוד מוסר נפשו לפי ערכו הפרטי, כדי להעמיד טובה למוסר הכללי, שהוא יסוד הצדק העומד לעד. וע"ז נאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם".

 





[1] הרמב"ם מדבר שם על התורה שבכתב, על פירוש מקובל מסיני ועל הלכה למשה מסיני בלבד. מנגד לאלו, בהלכות הנלמדות מי"ג מידות וגזירות ותקנות ודאי שיתכן שינוי ומחלוקת. אך עיין בהמשך ברמב"ם, במורה נבוכים, בו נראה שגם הרמב"ם מודה שסמכות חכמים היא רחבה גם לעקור דבר מן התורה.


[2] ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים" (חלק שלישי פרק מא).


[3] גיטין פרק ד, דף מה, ע"ג .


[4] יבמות פח, א, ד"ה מתוך חומר עבודה זרה דף יג , א; ד"ה אמר אביי; נזיר מג, ב ד"ה והאי מצוה.


[5] וזו הסיבה שבסוגיה בבבלי (יבמות פט, מ"ד) הסובר שניתן לעקור בקום עשה לא הקשה מכאן על מי שמחמיר שרק בשב ואל תעשה.


[6] פרק ב, שם דן כיצד הלכות משתנות אחרי שנקבעו בסנהדרין (בי"ג ידות לפי הסנהדרין שבדור לא משנה גודלה, ובגירות ותקנות רק אם גדולה בחכמה ובמניין) , ולא מזכיר כלל שחתימת התלמוד סגרה את האופציה הזו.


[7]ראה למשל "לנבוכי הדור" עמ' נח.



[8] אגרות ראי"ה א', עמ' קג-קד.

 


 

 

בית המדרש