ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מאמר אורח - בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי אנו מאבדים את אחיזתנו בארץ

ע"י: הרב ד"ר בני לאו

הרב ד"ר בני לאו במאמר אורח לאתר הישיבה על המסר המרכזי של ספר ירמיהו - הבית השלישי יבנה רק אם נקפיד לנהוג על פי אמות המוסר. הרב לאו יוצא נגד "נביאי שקר המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת ´בית שלישי לא יחרב´ מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה" ולא על בסיס אלימות".

 

ספרו של ירמיהו, כפי שהוגש לנו על ידי ברוך בן נריה, אינו נגיש כמכלול אלא למיטיבי לכת. הסדר הפנימי של הפרקים והפסקאות מערפל את סיפורה של ירושלים בהעדר רציפות כרונולוגית. כל נבואה עומדת לכאורה בפני עצמה, במלוא כובדה ונצחיותה.

עריכת פרקי הספר על פי מהלך חיי הנביא יוצרת סיפור אחד שלם, המתגלגל מימי נערותו של ירמיהו ועד להעלמותו בזקנה רעה על אדמת מצרים.

מהלך זה חושף שלש חטיבות עיקריות בחיי הנביא, המקבילות לשלשה מלכים ששלטו ביהודה: יאשיהו, יהויקים וצדקיהו.

א.      ימי יאשיהו

נערותו של ירמיהו עוברת במקביל לרפורמה הגדולה של יאשיהו. הרפורמה הזו מתאפיינת בשתי זרועות עיקריות: דתית ולאומית. הדתית מבקשת לבער את כל חטאות מנשה מן הארץ. הלאומית מבקשת לאחד את שרידי יושבי השומרון ולקט את הנפזרים מגלות אשור אל ארץ תאני וענבי.

ירמיהו שותף נלהב ואקטיבי לחזון הגאולה של יאשיהו. הוא מאמין בכל ליבו שיאשיהו הוא צמח מזרע דוד שעומד להחזיר את עטרת תפארת מלכות יהודה ליושנה ולאחד את האחים המסוכסכים בברית עולם. מסעיו בשבילי השומרון מלאים תקווה טובה. רק בירושלים הוא מזהה צביעות ופער בין עומק הכנות של המלך לעומק השקר של יושבי העיר.

מותו של יאשיהו במגידו (609 לפנה"ס) היכה בו. "ויקונן ירמיהו על יאשיהו".

ב.       ימי יהויקים

אליקים, שהופך על ידי פרעה נכה מלך מצרים ליהויקים, מתגלה לנביא כמלך מנוכר ומסואב. שקוע בבניית ארמונות פאר ומתעמר בעם בלי בושה. בכוח נאמנותו למצרים חש עצמו יהויקים מחוסן בפן הבטחוני. חוסן זה הביא אותו לניכור ושחץ של איש מצרי האומר "לי יאור". כבר בראשית ימי מלכותו נעמד ירמיהו מול ארמונו וקרא עליו את הקשות שבנבואתיו: אין עיניך ולבך כי אם על בצעך". הוא מבטיח לו "קבורת חמור, הרחק והלאה משערי ירושלים".

העם היושב בציון ממשיך את שגרת חייו מתוך אחיזה בוטחת בבית המקדש. התודעה הרווחת בירושלים היא ששלמה בנה את המקדש לעולמים. המקדש הוא תעודת הביטוח שלנו. גם אם יבואו ימים רעים, ה' לא יתן לעמו לקרוס מן העיר ומן המקדש. בפיהם מתגלגלת תפילת המלך יהושפט בצאתו למלחמה (דברי הימים ב פרק כ): 

 אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ:

צרובי זיכרון מימי הנס הפלאי של מסע סנחריב (מאה שנה מוקדם יותר) עולים יושבי ירושלים לבית המקדש ומנהלים חיי פולחן מנותקים מכל השחיתות החברתית המבעבעת בחוץ, מראשו של הדג הגדול ועד לזנבו.

בשלב זה מתפרצת מירמיהו נבואת הזעם המתמקדת בארבע מילים: "כשילה יהיה הבית הזה"! כל פרק כו בספר מתאר את ההלם שאחז ביושבי ירושלים השומעים לראשונה בחייהם נבואת חורבן. תגובתם פשוטה וישירה: "מות תמות, מדוע נבאת בשם ה' לאמר כשלו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב"? השלטון עוצר בעד העם מלערוך לינץ' בנביא והוא זוכה למשפט צדק. השרים מבקשים לשמוע ממנו שוב את נבואתו והוא חוזר עליה כלשונה. זקני העם מזכירים ליושבי השער שכבר היה נביא מיהודה בשם מיכה המורשתי שהתנבא על ציון ששדה תחרש. חזקיהו לא הרגו אלא חילה את פני ה' אלקיו. לעומת חזקיהו מתאר הכתוב את הנביא אוריה בן שמעיהו מקרית יערים שקדם לירמיהו בנבואתו ויהויקים חיסל אותו בחרב והשליך את נבלתו כאחד מפחותי העם. בחצרו של יהויקים אין מקום לנבואת חורבן. החזית צריכה להיות אחידה ומגובשת, נאמנה למצרים ובוטחת בעוצמתה.

השלב הבא התרחש כמה שנים מאוחר יותר, עת עלה נבוכדנאצר מלך בבל לשלטון. בשנתו הראשונה הוא ערך מסע לכיוון מצרים וכבש את אשקלון. מסע זה מתועד במקורות פנים וחוץ ועושה רושם גדול. יושבי ירושלים חווים את שסיפרו להם זקניהם על מסע סנחריב. גם זה החל בדיוק כך, אך הסתיים בנס גלוי. כעת, בחודש חורפי ירושלמי, מתכנסים כל העם לעצרת תפילה והתעוררות "אולי יחוס עם עני, אולי ירחם". ירמיהו מנצל את ההתעוררות הזו ושולח ביד נאמנו, ברוך בן נריה, את נבואת הכתב הראשונה שלו: מגילת ספר המתארת את האיום של החורבן, אם לא יתעשת העם ויחזיר לעיר האלהים את אדני הצדק והמשפט. התאור בפרק לו מגלה לנו את פניו הרעים של יהויקים. גם כשכל העם מתעורר לתשובה הוא מתבצר בבית החורף שלו, והאח לפניו מבוערת. בשומעו את מגילת הספר הוא קורע אותו לגזרים ומכריז על ירמיהו כמבוקש על ידי השלטון כגורם עוין המחרחר ריב ואימה בציבור. ירמיהו יורד למחתרת מפחד ידו הארוכה של יהויקים.

ג.        ימי צדקיהו

 

כמה שנים אחר כך עולה נבוכדנאצר על ירושלים ועורך מחדש את הנהגתה. הוא עושה בעיר כרצונו. אין לו שום עניין, בשלב זה, להחריב את המקדש. הוא מייצר מדינה יהודית חדשה על אדמת בבל, בין הנהרות, ומעתיק את שלטונו של יכניה, בנו של יהויקים, לחו"ל. במקביל הוא משאיר בירושלים מלך מטעמו, בנו הצעיר של יאשיהו, מתניה שהופך להיות צדקיה. המלך הצעיר נראה מבטיח בגלל ייחוס האבות שלו. אבא שלו, יאשיהו, היה זה שלא נתן למצרים לעבור בגבולו. יש סיכוי שמהמלך הזה תקבל בבל נאמנות יתר.

זה השלב שבו ירמיהו מתגייס להצלת ירושלים ומניעת החורבן. הוא מסתובב בסביבות בית המלך ומתחנן לפניו שיישאר נאמן לבבל. מול עיניו מתעוררת קואליציה של עמי האזור בהנהגת מצרים מתוך ניסיון לבלום את ההשתלטות הבבלית. ירמיהו עומד מול ועידת הפיסגה הזו ומשרטט לפניהם את תמונת החזון שלפניו (פרק כז): 

(ב) כֹּה אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל צַוָּארֶךָ:

(ג) וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה:

(ד) וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם:

(ה) אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי:

(ו) וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ:

(ז) וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים:

(ח) וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ:

 

ירמיהו מגיש כאן לעולם כולו את תמצית האמונה בשאלת מעמדה של ארץ ישראל. הקב"ה בורא הכל. חלוקת הארצות לאומות נעשית ברצונו של ה', לאשר ישר בעיניו. ארץ ישראל היא חלק מכל העולם וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו וברצותו נטלה מאיתנו ונתנה להם. ועכשיו אנו נמצאים בפרק היסטורי שבו נבוכדנאצר זוכה לשלוט בארץ. אין זה אומר שאנו עוזבים את הארץ אלא רק את השלטון עליה.

ברור שמול ירמיהו עומדת סוללה גדולה וחזקה של תקשורת הפוכה המבטיחה לעם בשם ה' שסיפורו של מלך בבל אינו אלא תאונה היסטורית קטנה והמרד בו יחולל את התיקון לתאונה הזו. גם בארץ וגם בחו"ל נשמעים הקולות המבטיחים לעם שאין לאף אומה אחרת אחיזה בארץ ישראל. הירושה הזו היא לנו מימי אברהם ואנחנו יושבי הארץ הזו – לא נאבד לעולם את אחיזתנו בה.

את הדיאלוג עם המפלגה הזו מתאר הנביא יחזקאל (פרק לג) 

(כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:  

(כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

(כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:   

הדיאלוג הזה בין יחזקאל לנציגי העם היושבים על אדמת ישראל וטוענים לבעלות עליה בכל מחיר מספר את כל סיפורו של הדור. יושבי הארץ שלאחר גלות יכניה משולים בעיני ירמיהו ל"תאנים רעות". מדובר על חברה אלימה, מעורערת מבחינה דתית ומוסרית, לא עומדת ב"תו תקן" בסיסי של "מצוות בני נח" (ראו בפירושו של רשב"י לפסוקים אלו, בתוספתא סוטה פרק ו). הנביא יחזקאל מנער אותם מההזיה הזו שהם הוזים. את הארץ לא יורשים בכל מחיר. לתעודת האחיזה על הארץ יש תנאי סף. אי אפשר להסתובב עם תעודת ביטוח בכיס ולא לשלם את הפוליסה. שני הנביאים, ירמיהו ויחזקאל, מתנבאים איש איש וסגנונו אך הנבואה אחת היא.

מולם עומדת מערכת שלמה, להקת נביאים, שטוענים את הטענה הפשוטה הזו: "המקדש נבנה לעולמים". לא תהיה לשום אויב דריסת רגל שלטונית על ירושלים. בראש להקת הנביאים הזו עומד איש מרשים בשם חנניה בן עזור. הוא משתמש באותם מטבעות לשון של ירמיהו: "כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל". הוא מבטיח לעם שימיה של בבל ספורים. נבואתו של חנניה כובשת את הלבבות. ירמיהו מובס.

גם אחרי חורבן העיר ממשיכה קבוצת לוחמים במאבק. כשרואה ישמעאל בן נתניה את גדליה בו אחיקם בן שפן הסופר בתפקיד הממונה על יהודה מטעמה של בבל הוא לא יכול להבליג. גדליה שייך למשפחה שלאורך כל הדרך נתנו גב וכתף לירמיהו. כעת הם זוכים למענק ידידות וגדליה מתמנה לתפקיד המנהיג. בעיני ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה, הבזיון הזה גדול מדי. לא יכול להיות שמשת"פ שכזה ישב על כסא בית דוד. החיסול של גדליה יחד עם הרצח של עולי הרגל מהשומרון, בא לבטא את מדיניות הקצה של זרע המלוכה. רק דוד ישב על הכסא ואין לנו שום צורך בעולי רגל מממלכת השומרון שבגדה בנו במשך מאות שנים. אתם, שאמרתם "איש לאהליך ישראל" תתכבדו ותשבו בעריכם. את יהודה תשאירו לנו, למשפחת בית דוד.

כתוצאה מהרצח יורדים שארית הפליטה למצרים, גם הפעם בניגוד גמור לבקשתו – נבואתו של ירמיהו. המסך יורד עם תמונת שארית פליטה שמתבוללת חיש מהר בתרבות המצרית האלילית. סיפור העם שיצא ממצרים כדי להקים בישראל את הדגם האידיאלי של ממלכת כהנים וגוי קדוש מסתיים בחזרה לאותה נקודת ראשית. כמו בניווט גרוע חוזר הטועה בדרך אל נקודת הראשית ומתחיל את המסע מחדש.

ימי בית שני וחורבנו מצריכים דיון נוסף. כך גם מרד בר כוכבא ותוצאותיו.

ד.       מבט לימינו

 

כעת אנו נמצאים בעיצומו של הניסיון הנוסף. בית שלישי נמצא בבנייה. ראשיתו קיבוץ גלויות והפרחת הארץ משממה. האחיזה בארץ וההתבססות בה תלויה בתודעה ובמעשה. בכל פעם שאנו פוגעים בקוד המוסרי של החברה האנושית: בגזל, בשפיכות דמים ובשאר מעשי פשע ורשע – אנו מאבדים את אחיזתנו על הארץ. ברור שהאצבע מופנית לכלל החברה היהודית: למערכת הכלכלה והשלטון, לקבלנים שמעסיקים עובדים בתנאי עבדות, לאנשי הון המשתררים על מערכות השלטון והתקשורת ולאנשי המדיניות שמוכרים את כל היקר תמורת סעודת עניים. אולם האצבע מופנית גם לנביאי שקר המבקשים להרדים את העם בהבטחת גאולה שאין ממנה נסיגה. אלה ההולכים בסיסמת "בית שלישי לא יחרב" מחזקים את שיכרון הכוח ומחריבים במו ידיהם את מה שכבר נבנה. יהודה ושומרון נבנו במשך עשרות שנים על בסיס אמונה. בכל פעם שמישהו מקצה המחנה מנהל את המאבק על ארץ ישראל בדרכי פשע ואלימות – הוא מערער עוד אבן בבנין הבית.  

אני מאמין בתהליך האלוקי של שיבת ציון.

אני מאמין שהקב"ה העמיד אותנו בניסיון לבנות בפעם השלישית את בניין האומה על אדמת ישראל

אני מרגיש אחריות להמשיך את הבניין שהחלו אבותינו, מתוך אחריות לכלל האומה ולכלל האנשים הגרים בארץ הזו.

ואני מתפלל שנהיה ראויים להשלמת הבניין על פי חזון הנביאים, שמדברים אלינו מתוך דברי ימיהם. 

 

 

בית המדרש