ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם דיבור הוא יוצר, מבטא כוונה או מתאר פעולה? עיון בגישת היהדות לדיבור

ע"י: עקיבא ביגמן

מאמר זה מציג ביאור לסוגיית ´ידות´ במסכת נדרים המציעה שלש תפיסות שונות של מושגי הדיבור בנדרים בפרט, ובהלכה בכלל. האם דיבור מבטא כוונה? האם הוא רק תיאור של פעולה? או שמא גם יוצר?

 

 

 

ראשי פרקים

א.     פתיחה

ב.     נקודת המוצא בדברי שמואל

ג.      מסקנה בדברי שמואל

ד.     'אין אדם מגרש את אשת חבירו': בין שמואל לרבא

ה.     סיכום: שלוש גישות למושג הדיבור

 

 

א. פתיחה 

 

במאמר זה ברצוני להציג בפני הלומד ביאור לסוגיית 'ידות' (ד, ב – ו, א). אשר בעקבותיו נוכל להציע שלש תפיסות שונות של מושגי הדיבור בנדרים בפרט, ובהלכה בכלל.

הסוגיה פותחת בהתייחסות למשנה הראשונה במסכת, בה נאמר כך:

 

האומר לחברו מודרני ממך, מופרשני ממך, מרוחקני ממך, שאני אוכל לך, שאני טועם לך - אסור. מנודה אני לך - ר"ע היה חוכך בזה להחמיר (נדרים פרק א, משנה א).

 

משנה זו מורכבת משני חלקים: רישא – 'האומר לחברו מודרני ממך...'; וסיפא – 'שאני אוכל לך... אסור'. יש לדון ביחס שבין שני חלקי המשנה, וממילא במעמדו של הביטוי 'מודרני ממך' כנדר עצמאי: במידה ושני חלקי המשנה תלויים זה בזה, הרי שהביטוי 'מודרני ממך' איננו נדר אלא בזמן שהשלימו בתוספת 'שאני אוכל לך'; ובמידה ושני חלקי המשנה עומדים לבדם, הרי ש'מודרני ממך' אסור כשלעצמו.

הסוגיה שלפנינו תדון באופן ישיר ועקיף בשאלה פרשנית זו, קרי: מעמדו של הביטוי 'מודרני ממך' והשלכותיו. דיון זה מתמצה בשלושה שלבים שונים בסוגיה. בשלב הראשון פותחת הסוגיה במימרא של שמואל:

 

אמר שמואל: בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך, שאני טועם לך (ד, ב).

 

שמואל טוען כי שני חלקי המשנה תלויים זה בזה, וכי אין משמעות הלכתית לביטוי 'מודרני ממך' כשלעצמו. בשלב זה לא מופיע בגמרא נימוק מסודר לעמדה זו, עובדה המניחה מקום לפרשני התלמוד ולהצעותיהם השונות, כפי שנראה להלן; שלב זה נכנה בדברינו 'נקודת המוצא'.

במהלך הדברים בוחנת הגמרא מספר חלופות להבנת תוכנם המשפטי והפרשני של דברי שמואל, כאשר לבסוף מונחת המסקנה הבאה:

 

אלא הכי איתמר: טעמא דאמר שאני אוכל לך ושאני טועם לך - הוא דאסור, אבל אמר מודרני הימך - לא משמע דאמר אסור.

מאי טעמא? מודר אני ממך - לא משתעינא בהדך משמע, מופרשני ממך - דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע, מרוחקני ממך - דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע.

לימא קסבר שמואל: ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים! אין, שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה, דאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים (ה, א).

 

בשלב זה מופיעה עמדה ברורה ומוצקה של שמואל, לפיה הביטוי 'מודרני' איננו אסור היות ומדובר בידיים שאין מוכיחות, אשר לדעתו אינן מועילות כלל. שלב זה יכונה 'מסקנת שמואל'.

עתה, הסתיים שלב פרשנות המשנה בסוגיה, ומוצגת לפנינו מחלוקת אמוראים חדשה:

 

איתמר: ידים שאין מוכיחות - אביי אמר: הוויין ידים, ורבא אמר: לא הוויין ידים (ה, ב).

 

לפנינו מחלוקת אמוראים 'אפריורית' לדיון הפרשני, הדנה בעמדתם הראשונית של האמוראים ללא עיסוק ישיר בשאלות פרשניות שונות. במהלך הדברים הסוגיה תעמת את עמדות האמוראים אל מול מקורות תנאיים שונים, כאשר אופי הפתרונות המוצע עשוי להיות משמעותי ביותר, כפי שנראה להלן. שלב זה יכונה בדברינו 'מחלוקת אביי ורבא'.

במהלך שלבי הסוגיה השונים, עולה העיסוק במחלוקת תנאים בעניין גיטין, כאשר בכל שלב מוצעת פרשנות שונה למחלוקת זו. על כן מקור זה ישמש כאחד ממקורות היסוד בדברים שלפנינו.

 

גופו של גט: הרי את מותרת לכל אדם, רבי יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין (משנה, גיטין ט, ג).

 

לדעת חכמים ניתן להסתפק באמירה בסיסית 'הרי את מותרת לכל אדם' ללא פירוט הנוגע לאופי המעשה ('ודין') ולזהות הבעל והאישה ('ליך מינאי'). לעומת זאת, ר' יהודה סובר כי ללא אמירה מפורשת המפרטת את הנתונים הללו אין הגט חל.

במהלך הדברים נבקש לנתח את שלושת השלבים בסוגיה, ולעמוד על תפיסת היסוד העומדת בבסיסו של כל שלב. תחילה נשווה את הבנתו הבסיסית של שמואל בנקודת המוצא להבנה המוצגת במסקנה, כאשר העיון במשמעויותיו של הביטוי 'מודרני ממך' בכל שלב ישמש כבסיס להשוואה. לאחר מכן נשווה את התפיסה במסקנת דברי שמואל לתפיסתם של אבי ורבא לאור פרשנותם את דברי המשנה בגיטין המופיעה בסוגיה בשני השלבים הללו.

לבסוף, נוכל להציג שלוש תפיסות יסוד בהבנת מושגי הדיבור בהלכה, ובזאת נסיים.

 

 

ב. נקודת המוצא בדברי שמואל

 

בנקודת המוצא סובר שמואל כי האומר 'מודרני' לבד, אינו כלום ואפילו לא ידים, כפי שמפרש הר"ן ומנמק:

 

דאי לאו הכי לא משמע איסור כלל ואפי' יד שאינו מוכיח לא הוי.

 

מכיוון שלביטוי 'מודרני' אין משמעות ישירה לאיסור כלל[1], הרי שאין לשון זו מתארת את המעשה ההלכתי שלפנינו כמעשה נדר, ולפיכך אין בכך כלום[2].

מתוך כך, נראה שנוכל להגדיר הגדרה ראשונית של מושגי הדיבור השונים: כאשר אין אמירה המגדירה את אופיו ההלכתי של המעשה, אין דיבור זה מועיל כלל.

 

עיון במימרות נוספות של שמואל ביחס לאמירה, יגלה מסקנה דומה:

 

אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף ושוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת, הרי את מאורסת הרי את לאינתו - הרי זו מקודשת, הריני אישך, הריני בעליך, הריני ארוסיך - אין כאן בית מיחוש; וכן בגירושין, נתן לה ואמר לה הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את מותרת לכל אדם - הרי זו מגורשת, איני אישך, איני בעליך, איני ארוסיך - אין כאן בית מיחוש (קידושין ה, ב).

 

האומר אהא - הרי זה נזיר. דלמא אהא בתענית קאמר! אמר שמואל: כגון שהיה נזיר עובר לפניו (נזיר ב, ב).

 

היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, רבי יוסי אומר: דיו, ר' יהודה אומר: צריך לפרש. אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעסוקין באותו ענין (קידושין ו, א).

 

הידוע לנו עד כה הוא כי כאשר ישנו חוסר-בהירות בדיבור ביחס לשאלת ה'מה', קרי: מהות המעשה המבוצע – כדוגמת 'מודרני ממך' והאומר 'אהא' ואין נזיר עובר לפניו – אין דיבור זה מועיל, וכן כשאין עוסקין באותו עניין; ואילו כאשר מהות המעשה מוגדרת וברורה – הן מצד ההתרחשות העניינית, והן מצד ההצהרה המילולית 'הרי את מקודשת' – אף על פי  שאין אמירה המתייחסת באופן ישיר למושא המעשה, יש להסתפק בכך.

מכאן נראה כי תפקידו של הדיבור ההלכתי לפי שמואל הוא להגדיר את מהות המעשה, ולתאר את תכליתו כמעשה מצווה.

תובנה זו מדוקדקת היטב בלשון הר"ן בהגדרת החיסרון של 'מודרני' – לא משמע איסור כלל. מלשון 'מודרני' כשלעצמה לא נשמע בשום אופן ביטוי המרמז על איסור. לשון זו יכולה לכל היותר לרמז על כוונתו של הנודר ולשמש כהצהרה. אך לפי ההבנה בשלב זה של הסוגיה תפקידו של הדיבור אינו לבטא כוונות השמורות עם הדובר, אלא לשמש כמגדיר מציאות אובייקטיבי.

 

לאור זאת יש לדון בהגדרות ה 'ידות' לשיטת שמואל: האם מכיר שמואל בגדרי ידות שונים כלל? מעיון במימרותיו בנושא לא מוזכר ביטוי זה גופו בדברי שמואל עצמם, אלא רק בדברי פרשנות מאוחרים יותר. ייתכן בהחלט כי יש בכך כדי לגלות כי מושגי הידיים אינם רלוונטיים כלל לשיטתו.

במידה וכך הוא, ניתן יהיה להסביר אף את מחלוקת ר"י וחכמים בגיטין (ראה להלן) באופן שאיננו נוגע לדיני הידות והדיבור כלל. וכך תיפטר כמובן קושיית הראשונים על פסקיו הסותרים של שמואל בנדרים וגיטין.

 

ג. מסקנה בדברי שמואל

 

בשלב זה מסביר הר"ן בלשון שונה את החיסרון של 'מודרני':

 

טעמא משום דלא משמע דאמר אסור דהוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים דדילמא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך משמע וכו' ואפילו בדבורא נמי לא מתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוין אי לדבורא איכוין ולכל חד וחד הוו להו ידים שאין מוכיחות. (ה, א ד"ה 'אלא הכי קאמר')

 

בדברים אלו מתאר הר"ן את חסרון הלשון 'מודרני' בלשון דומה לנקוט בתחילת הסוגיה, אך בהבדלים משמעותיים: בעוד שבתחילת הסוגיה מוסבר ש'לא משמע איסור כלל', הרי שבשלב זה מוסבר ש'לא משמע דאמר אסור' – הושמטה התיבה 'כלל' והוספה התיבה 'דאמר'.

הדגשת הפועל 'אמר' מלמדת על כך שמגמת הדיבור הנה לחשוף את כוונתו של הדובר, אלא שבנידון זה איננו בטוחים כלל מה הוא ביקש 'לומר'.

תפיסה זו מודגשת היטב בהמשך דברי הר"ן, המבאר את החיסרון בכך שאיננו מסוגלים להעריך למה התכוון הנודר – 'אי להנאה איכווין אי לדבורא איכווין'. חוסר בהירות בכוונה מתואר כאן כידיים שאינן מוכיחות.

על כן נראה כי ניתן לאור דברים אלו להגדיר הגדרה שונה של מושגי הדיבור: מטרת הדיבור הנה לבטא את כוונת הדובר. 'יד' הנה דיבור שמבטא כוונה כללית כלשהי, במידה ויש לפנינו כלים לנתב כוונה זו למסגרת ברורה – זוהי יד מוכיחה; במידה ואין כלים לכך – זוהי יד שאינה מוכיחה.

מחלוקת התנאים לפי הסבר זה עוסקת בשאלה זו גופה: עד איזו רמה של גילוי כוונה נדרש הדובר בִּדבַרו: לדעת חכמים יש להסתפק בהצהרת הכוונה הכללית בכדי להחיל את חלות הדין המדובר, ולדעת ר"י הדיבור איננו שלם עד שאינו מבטא את כוונת הדובר באופן מלא – הן ביחס למגמה הכללית, והן ביחס לפרטי כוונתו זו.

לפי זה יש לברר את דעתו של מ"ד 'ידים שאין מוכיחות הווין ידיים': כאשר נדר אדם בלשון 'מודרני', שלשיטתו הוי ידיים ואסור: מה נכלל תחת איסור זה? האם יש לאסור את כל המשמעויות האפשריות הנובעות מלשון זו: דיבור, אכילה, הנאה וכדומה? או שמא ניתן באופן כלשהו לצמצם איסור זה לאחד מן התחומים בלבד?

מלשון הר"ן נראה כי יש לממש את כל האפשרויות הגלומות בלשון 'מודרני' ולאסור אותן:

 

דלא ידעינן אי להנאה איכוין אי לדבורא איכוין ולכל חד וחד הוו להו ידים שאין מוכיחות.

 

'מודרני' הנו ידיים שאין מוכיחות לכל אחת מהאפשרויות הגלומות בו. ובמידה וידים שאין מוכיחות הוויין ידיים, יש לממש את הפרשנויות כולן באופנים ההולמים אותן[3].

 

נראה שכך ניתן אף לבאר את המקרה המובא בגיטין: כאשר אומר האיש לאישה 'הרי את מותרת לכל אדם' זו הצהרה עקרונית המבטאת את רצונו לגרשה ולנתקה מכבליו, אולם אין בכך ביטוי לאופן בו בדעתו לגרשה: כשליח? על ידי דיבור? בנתינת גט? לדעת חכמים די בגילוי דעת כללי בכדי להחיל חלות הלכתית בדיבור, ועל כן אין לדרוש מהדיבור לכלול הגדרה של פרטי הדין; ולדעת ר"י הדיבור צריך לכלול הגדרה מסודרת של כל פרטי הדין, ובמידה ואינו כזה, אע"פ שניכר שהוא דיבור בעל מגמה משפטית, אינו מועיל כלל.

 

לפי גישה זו נראה כי אין מנוס מאשר לבאר את מימרותיו האחרות של שמואל כידיים שאין מוכיחות: האומר 'אהא' ואין נזיר עובר לפניו, הצהיר הצהרה עקרונית בדבר כוונתו להיות 'משהו', אולם בהצהרה זו חסרה הגדרה מפורשת של אותו 'משהו' – ו'דילמא אהא בתענית קאמר'. זוהי יד שאינה מוכיחה קלאסית לשיטת שמואל למסקנה, וכפי שכבר מעירים האמוראים בסוגיה שם (ר' פפא). כך אף ביחס לאומר 'הרי את מקודשת' ולא אמר 'לי': זו הצהרת כוונות עקרונית המגדירה את האישה כמקודשת, אך חסרה היא תיאור מסודר של האיש המקדש, וכפי שמנתחת הסוגיה (שם) את מהותה של מימרה זו.

 

לסיכום, נראה כי לפנינו שתי הבנות שונות של מהות הדיבור ההלכתי. לפי ההבנה הראשונית בדברי שמואל, מהות הדיבור הנה לשמש כמגדיר מציאות. במידה ואין הדיבור משמש ככזה הוא אינו מועיל כלל, ואפילו לא ידים שאינן מוכיחות. לפי השלב השני בסוגיה, מסקנת דברי שמואל, מהות הדיבור ההלכתי, הנה לבטא את כוונת הדובר, וממילא כאשר התבטאה כוונה כלשהי יש להגדיר זאת כיד, ולברר את האפשרויות השונות לפרש ולבאר יד זו, ולנהוג בה על פי דיני הידיים השונים.

 

 

ד. 'אין אדם מגרש את אשת חבירו': בין שמואל לרבא

 

עתה, יש לבאר את מחלוקת התנאים אליבא דשמואל ואליבא דרבא, ובכך להגדיר את ההבדלים ביניהם ביחס העקרוני לדיבור ההלכתי.

הר"ן מסביר את מהות מחלוקת התנאים אליבא דשמואל כך:

דעת חכמים היא כי:

 

לא צריך למכתב ודין דבלא ודין משמע דבהאי גיטא מגרש לה ואיהו הוא דקמגרש לה דידים שאין מוכיחות הויין ידים.

 

לעומת זאת ר"י סובר כי:

 

דאי לא כתוב ודין הויין ידים שאין מוכיחות דדילמא בדבורא מגרש לה כדלקמן.

 

ניסוחים אלו עשויים להוביל למסקנה כי מחלוקת התנאים נוגעת ליחס לראייה מתוך ההקשר, שלדעת חכמים 'בלא ודין משמע...' מתוך ההקשר; ולדעת ר' יהודה אין להתייחס להקשר כמקור מחייב – בדומה לנימוק שהעלה רבא בהמשך 'אין אדם מגרש את אשת חבירו'.

אולם, שתי סיבות מונעות אפשרות זו: ראשית, 'אין אדם מגרש' עוסק ברמה העקרונית בחסרון הביטוי 'מינאי' בלשון ואילו בשלב זה אנו עוסקים בחיסרון ב 'ודין', כפי שמופיע בר"ן.

שנית, בהמשך הדברים הר"ן משתמש בהיגד 'אין אדם מגרש...' בכדי לנמק את הסתירה בפסיקותיו של שמואל עצמו. היגד זה משמש כשיקול בפסיקה, ולא כביאור למחלוקת התנאים, כפי שמשתמש בו רבא.

זאת, ועוד: הסבר המחלוקת כעוסקת במעמד הראייה מן ההקשר איננו מסביר את מחלוקת התנאים באומר 'מודרני' (מחלוקת המשנה והברייתא ב: ד, ב), שכן במקרה זה אין להצביע על ראייה הקשרית כלשהי.

 

לפיכך, נראה כי יש לבאר את מחלוקת התנאים בשלב זה בשונה מן הביאור המובא בהמשך אליבא דרבא. ונראה כי ניתן להציע כך:

תפקידו העקרוני של הדיבור, אליבא דשמואל למסקנה, הוא לבטא את דעתו של הדובר וכוונתו (כדלעיל). אולם, פעמים והדובר ביטא את כוונתו באופן כללי בלבד, ולא הביע את דעתו ביחס לפרטים שונים הקשורים לביצוע כוונה זו, ובדוגמאות שלפנינו: איזה סוג נדר התכוון לכלול תחת ההצהרה 'מודרני'? באיזה אופן התכוון הדובר לגרש את אשתו? בגט? בדיבור? כשלוחו של אחר?

לדעת חכמים, היות והדובר ביטא את כוונתו העקרונית, ניתן להחיל את הדין המדובר, כאשר יש להשתמש בכלים שונים על מנת להשלים את הנתונים החסרים. כלים אלו הנם מגוונים ומשתנים ממקרה למקרה: פעמים שניתן להיעזר באירוע עצמו ('מוכח מצד העניין'); פעמים שניתן להניח הנחות כלשהן; ופעמים שיש להחיל את האפשרויות הרחבות ביותר לכוונתו – כפי שנראה באומר 'מודרני' שהוא ידיים שאין מוכיחות לדיבור, אכילה והנאה במקביל.

לעומת זאת, סובר ר"י כי ביטוי הכוונה צריך להיות מלא וכי עליו להקיף את כל מרכיבי הדין הנתונים, מלבד ההצהרה העקרונית, וכי לא ניתן להשלים נתונים אלו על סמך הנחות חיצוניות שונות.

על כן, מחלוקת התנאים בגיטין ובנדרים ('מודרני') עוסקת בנושא משותף. אולם, ישנם הבדלים מסוימים בין המקרים השונים, בדבר טיב הכלים הפרשניים המשמשים את חכמים ללמוד את המידע החסר: בעוד שבגיטין נעזרים הם בהתבוננות בהקשר ובאירוע, בנדרים מבקשים חכמים לפעול על פי החלטה שרירותית לנהוג לחומרא.

תופעה זו מאפשרת לשמואל לפסוק בכל תחום פסק שונה: בנדרים יפסוק כר"י, שכן בתחום זה חכמים נוהגים על פי החלטה שרירותית; ובגיטין יפסוק כחכמים, היות ובתחום זה נוהגים הם על פי ראיה משמעותית יותר.

 

כעת, יש להגדיר את מחלוקת התנאים אליבא דרבא, ובכך לנסח את יחסו העקרוני של רבא למושגי הדיבור.

הר"ן מבאר את תוכן ההיגד 'אין אדם מגרש...' בדברי רבא כך:

 

לי אתי שפיר דודאי הידים בעצמן אינן מוכיחות לפי שהלשון אינו מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך אע"פ שהלשון אינו מוכיח מהני.

 

כיוון שלדעת רבא אין מקום למחלוקת תנאים בשאלת ידיים מוכיחות כשלעצמה, נושא הדיון בתנאים הוא הגדרת הצורך בידיים מוכיחות במקרה המדובר.

ההיגד 'אין אדם מגרש' משמש כאן כנימוק לעמדת חכמים: לשיטתם, היות וניתן להסיק מתוך ההקשר את המידע החסר בכתיבה (המקבילה לדיבור בגיטין), כבר אין לדרוש מן הכתיבה רמה של ידיים מוכיחות, וניתן להסתפק בידיים שאינן מוכיחות. כדברי הגמרא 'לא בעינן ידיים מוכיחות'.

לעומת זאת, ר"י סובר כי ראייה הקשרית זו איננה מועילה כלל.

מחלוקתם נוגעת אפוא לשאלת היחס להקשר בדיני גיטין, ותלויה היא בהגדרת מהות מעשה הגירושין: במידה ונתייחס אל מעשה הגירושין כמעשה משפטי המוחל על ידי הגט עצמו, הרי שאין משמעות לנלמד מתוך ההקשר, וממילא בעינן ידים מוכיחות, וכר"י; אולם במידה ונתייחס אל מעשה הגירושין כמעשה המוחל על ידי אירוע מציאותי, הרי שאין צורך כלל בכתיבה או בדיבור מוכחים, ודי בנלמד מתוך האירוע עצמו, כשיטת חכמים. מחלוקת התנאים נוגעת אפוא, לשאלת הצורך הבסיסי בדיבור בביצוע גירושין.

לפי האמור נוכל להסביר את מחלוקת אביי ורבא כך: במקרים בהם עיקר הדין הוא נובע 'מאירוע' הלכתי כדוגמת גיטין אליבא דרבנן, מודים רבא ואביי כי אין צורך בידיים מוכיחות. ובמקרים בהם עיקר הדין נובע ממעשה משפטי מחיל, כדוגמת גיטין אליבא דר"י (כריתות), מודים שישנו צורך באמירה ברורה. ונחלקו אביי ורבא בהגדרת מצוות התורה באופן עקרוני: לדעת אביי יש לראות במצוות התורה, ברמה העקרונית, מצוות מציאותיות המוחלות על ידי אירוע הלכתי מוגדר; ולדעת רבא המבט העקרוני על מצוות התורה הוא היותן מצוות משפטיות מופשטות, המוחלות על ידי דיבור.

לפי זה הביטוי 'ידים שאין מוכיחות הוויין ידיים' פירושו לאביי: אין צורך בדיבור בדינים אלו; והביטוי 'ידיים שאין מוכיחות לא הוויין ידיים' משמעותו לפי רבא: יש צורך בדיבור בדין זה[4].

 

 

ה. סיכום: שלוש גישות למושג הדיבור

 

שמואל בנקודת המוצא: דיבור מתאר פעולה. על פי ההבנה בשלב זה תפקידו של הדיבור לתאר את מהותו של המעשה, ובכך להגדירו כמעשה הלכתי. דיבור זה איננו דיבור היוצר את החלות מצד עצמו, כפי שיטתם של אביי ורבא. כל תפקידו אינו אלא להבדיל מעשה חולין טבעי ממעשה בעל משמעויות הלכתיות. כיוון שכך זהו המדד היחידי לבחינת יעילותו של דיבור, בין אם תיאור זה נאמר מפורשות, או שמובן מתוך הקשרים מסויימים – כל עוד לפנינו תיאור של המעשה ואבחון משמעויותיו ההלכתיות – יחול דיבור זה.

לאור גישה זו אין משמעות כלל למושגי הידות השונים - אין חשיבות לדיבורים חלקיים, שכן אין משמעות כלל לדיבור שאינו מתאר פעולה, ואילו דיבור המתאר פעולה הנו בעל חשיבות מלאה, ואפילו חסר הוא ואינו נוגע בכל מרכיביו המגוונים של הדין.

 

שמואל במסקנה: דיבור מבטא כוונה. על פי הבנה זו תפקידו של הדיבור הוא לגלות את כוונתו של הדובר ביחס למטרת המעשה ודרכי פעולתו. בשל כך נוצר מקום לדון בסוגים שונים של דיבורים חלקיים המגלים כוונה כללית כלשהי אך אינם מפרטים את כוונתו ביחס לפרטים שונים. זהו מהותו של הדיונים בסוגי הידות.

 

אביי ורבא: דיבור כיוצר חלויות. אביי ורבא מודים כי תפקידו של הדיבור בהלכה הנו ליצור חלות הלכתית מצד עצמו (כדומה לדיבורים בהקדשות). על כן במידה ובדין כלשהו ישנה דרישה הלכתית לדיבור, אין חולק כי צריך דיבור ברור ומדויק, ולכל הפחות ברמה של 'יד מוכיחה'. ברם, נחלקו אביי ורבא בהגדרת היחס העקרוני לרוב דיני התורה: לדעת אביי באופן עקרוני מצוות התורה אינן מוחלות על ידי דיבור, למעט מקרים חריגים (גיטין לר"י); ולדעת רבא מצוות התורה מוחלות על ידי דיבור למעט חריגות שונות (גיטין לרבנן).

 





[1].    לכל היותר תיתכן בלשון זו רמיזה לכוונה לאסור, כפי שיתברר בשלב המסקנה.


[2].    כפי תפיסתו העקרונית של הר"ן הרואה את הנדר כיצירת איסור, ראה פירוש הר"ן בריש המסכת, ואין כאן מקומו.


[3].    במידה ואחת מן האפשרויות איננה אפשרות איסורית, אזי 'יד' המורה על אותה אפשרות אינה מורה בהכרח על איסור.


[4].    ניתן כמובן לראות בכך הד למחלוקתם העקרונית של אביי ורבא בתחילת מסכת תמורה (ד, ב): 'אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד. אם עביד - מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי? רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי - משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא.' אביי נוקט בגישה 'ריאליסטית' לעולם ההלכה הבוחנת את גדרי הדינים בעזרת כלים מציאותיים וממשיים, ובהקשר שלנו על פי האירוע והקשריו השונים; ואילו רבא נוקט בגישה 'נומינאליסטית' ביחס לעולם ההלכה הבוחנת את גדרי הדינים על פי כלים משפטיים מופשטים, ובהקשר שלנו על פי אמירות והצהרות שונות.

 


 

 

בית המדרש