ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ה´ הוא פה, ה´ הוא שם, ה´ נמצא בכל העולם.

ע"י: איתי שי

דבר ברור הוא לכל יהודי, שהקב"ה הוא אינסופי ואין מקום בו הוא לא נמצא, וידיעתו מקפת את המציאות כולה ומעבר לה בבחינת ´כבודך מלא עולם´. ולכן כאשר אנו קוראים את הפסוק ´ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה´ מתעוררת אצלנו תמיהה גדולה: וכי עד עכשיו לא ראה הקב"ה את הנעשה בסדום? וכי יש דבר הנסתר ממנו, שצריך הוא ´לרדת´ לעולמנו כדי לגלותו?

יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!

וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם! /...

חַיוֹת יוֹדוּ פֵלְאֲךָ / הָעוֹמְדוֹת בְּרוּם עוֹלָם,

עַל רָאשֵיהֶם כִּסְאֲךָ - / וְאַתָּה נוֹשֵא כֻלָּם!1

 

'השם הוא פה, השם הוא שם, השם נמצא בכל העולם', הוא אמנם שיר ילדים שלומדים בגן, אך הוא מבטא מחשבות ודיונים פילוסופיים רבים במהלך הדורות. דבר ברור הוא לכל יהודי, שהקב"ה הוא אינסופי ואין מקום בו הוא לא נמצא, וידיעתו מקפת את המציאות כולה ומעבר לה בבחינת 'כבודך מלא עולם'. ולכן כאשר אנו קוראים את הפסוק 'ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה' (בראשית יח, כא) מתעוררת אצלנו תמיהה גדולה: וכי עד עכשיו לא ראה הקב"ה את הנעשה בסדום? וכי יש דבר הנסתר ממנו, שצריך הוא 'לרדת' לעולמנו כדי לגלותו?

ואכן פרשיה זו טומנת בחובה פצצה לא קטנה. היא מעוררת את שאלת ההשגחה האלוקית על המציאות, שאלה שהתרחבה לכיוונים שונים ומגוונים בתוך עולם המחשבה היהודית.

אחד הכיוונים שעורר עליו תגובות חריפות היה פירושו של האבן עזרא. האבן עזרא (בראשית, יח, כא) כתב:

ועל דעתי פירושו אראה אם עשו כולם כרעה הזאת, כי האמת שהכל ידע כל חלק על דרך כל, ולא על דרך חלק. והעד כי זה הפירוש הוא האמת, ואם הוא סוד גדול, שאמר אברהם האף תספה.

מפשוטם של דברי האבן עזרא עולה שדעתו היא שאין הקב"ה משגיח על פרטי בני האדם, אלא על כללות המין בלבד. 'הכל', שהוא הקב"ה, יודע את 'כל חלק', שהם אנשי סדום הפרטיים, 'על דרך כל ולא על דרך חלק' כלומר בהשגחה כללית ולא בהשגחה פרטית. ואם כן השגחתו היא כללית על מין האדם'. מין האדם כולו לא יוכחד ולעולם ישארו ולו בודדים ממין האדם שימשיכו לחיות ולקיים את המין. אך על כל איש ואיש בפני עצמו אין הוא משגיח כלל והאדם נתון ליד המקרה.

ואכן, תפיסה זו גררה אחריה תגובות חריפות. הרמב"ן, למשל, כאשר הוא דן בפירושו של פסוק מוקשה זה, אינו מצטט כלל את דברי האבן עזרא אלא כותב: 'ורבי אברהם אמר בו סוד מילדי נכרים2 יספיקו בו. ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת'. ההתנגדות היא גדולה שכן תפיסה זו מצמצמת את אינסופיותו של הבורא - לא די שהוא אינו נמצא בכל (כבתפיסה הקבלית ובעקבותיה החסידית), אלא הוא אפילו אינו יודע3 את כל הקורה במציאות, והפרטים הקטנים, אפילו של בני האדם,4 הם מחוץ לגבול השגתו!

ר' שלמה הכהן מליסא, בעל ה'אבי עזר' על האבן עזרא, ראה את דברי המתנגדים לאבן עזרא וטען שהבנתם את האבן עזרא מוטעית ולכן הם טעו בדבריו, אך אם היו מבינים אותו כראוי לא היו טועים ומיחסים לו 'דברים נשתחתים': 'כבר צוחו קמאי על דברי האב שנתן מקום לטעות בדבריו, גם אנשים אשר מבעטים ארחותם למדו מתוכם לשקר, וכאן עלה להשחית דבריו, ותולין דבריהם הנשחתים באילן גדול.'

לשם כך מקדים האבי עזר הקדמה קצרה. המציאות בכללותה מורכבת מחלקים רבים. ומכאן נובעות שתי הסתכלויות שונות על המציאות הנתונה. ניתן לראות רק פרט מתוך כל המציאות, והמשקיף לעומק יתכן ויראה פרטים רבים יותר של מציאות, אך את המציאות בכללותה אין בן אנוש יכול להבין בשל רוחבה והעלמותה. וניתן לראות את המציאות כולה בכללותה על כל פרטיה הרבים. לכן אין האדם יכול לשפוט את המציאות הפרטית הזאת ומתוכה להכיר את המציאות הכללית, אך ביכולתו להכיר את הפרט הקטן הזה ולהבין אותו בדרך חלקית בלבד. הקב"ה לעומת זאת מבין את המציאות הכללית ורואה אותה בראייה כללית, ולכן הוא יכול לשפוט את המציאות.

ועתה אשכילך בינה, אם אנו רואים איש אחד נוהג במדה טובה לעינינו או עשה מצוה אחת, אין אנו יודעים כללות האיש הלזה, אם תמים הוא במצוה זו בלבד או גם בשאר מצות... לא כן הקב"ה בוחן לבות, יודע כל חלק בדרך כלל,כי הוא בוחן לבות, לא על דרך חלק...

כי האדם ידע כל חלק בדרך פרט, ולא ידע כללות הדבר. אבל הקב"ה הוא ידע בדרך כלל...

ואף ראייה לשיטתו הביא האבן עזרא, 'והעד כי זה הפירוש הוא האמת, ואם הוא סוד גדול, שאמר אברהם האף תספה...' ומסביר האבי עזר מה ראיה היא מדברי אברהם אלו:

ועתה נחקרה נא שאמר אברהם האף תספה וגו', כאילו מוחלט אצלו שיש שם צדיקים בבירור, ואמאי לא אמר אולי יש בם צדיקים יצילו המה את עצמם. אולם אברהם אבינו ע"ה בצדקתו ובתמימות לבו ראה או שמע כמה אנשים אוחזים מדה אחת טובה לעיני השמש, וחשב זאת לודאי שהמה צדיקים לפי ראות אדם.

ומאחר שאברהם הוא בן אנוש הרואה כל חלק על דרך חלק ופרט בלבד, על כן בראייה של מספר מצוות בלבד חשב אברהם לשפוט את אותם האנשים על פי המצוות שראה בהם. אבל הקב"ה לעומת זאת, רואה 'כל חלק על דרך כל', כלומר הוא רואה את התמונה השלמה של אותם אנשים והוא יודע באמת אם אנשים אלו צדיקים או לא, ואם כן 'ארדה נא ואראה' היא ראיה כוללת של המציאות, לעומת ראייתו של האדם.

אם כן אין כאן כפירה בהשגחה פרטית על אישי האדם, אלא ההשגחה היא על כל פרט ופרט, השגחה הרואה את כל מכלול המעשים והמחשבות של האדם, ועל פיהם יכולה היא, ורק היא, לשפוט את האדם, לחרוץ את דינו, ולהחליט האם אדם זה בהגדרתו הוא זכאי או חייב.

הרב קוק הסביר אף הוא את שיטתם של גדולי ישראל הנוטים להסברה של השגחה כללית בלבד, וניסה למצוא את שורשה של תפיסה זו, בה יש מקום גם להשגחה פרטית, אם כי בצורה שונה במקצת מהנתפס אצל כל האדם.

נראה שהסברו דומה מאוד להסברו של האבי עזר. גם הרב קוק מסביר שההבנה הטוענת לשלילת ההשגחה על הפרט עצמו אינה נכונה, אלא ההשגחה הפרטית קיימת, אך בצורה שונה מעט:

ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמיתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל בחטיבה אחת. כל מה שנראה לנו פרטי איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. וזה הוא דבר ברור שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. (שמונה קבצים, ח, קנד).5 

ההשגחה הפרטית קיימת, אך היא לא מופיעה ומושגחת בערך הפרט שבה, אלא בערך הכלל שבה שקיים רק בראייה האלקית שיכולה לראות את הפרט בראייה הכללית ולא בראייה הפרטית. ולכן אין כאן פגם בתפיסה זו ואין כאן חסרון בהשגחה פרטית.

זוהי ההסברה האמיתית והחודרת של תפיסת השגחה זו, והיא יכולה לדור בכפיפה אחת עם 'ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת'.

את התפיסה הקיצונית, הקובעת שהפרט לא מושגח כלל, גם לא בהשגחה כללית כזו, שולל הרב קוק לחלוטין:

הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוספיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה, וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הכרת הטהרה הפילוסופית.

יוצא, אם כן, שלא מוכרח כלל להסביר את האבן עזרא ככופר בהשגחה הפרטית על כל מין ומין, אלא כמסביר את תפיסת ההשגחה בצורה המתאימה לאמיתתה של תורה.

דבר גדול יוצא לנו מהסבר זה של תפיסת ההשגחה. אנו לומדים מכאן על ההבדל הגדול שבין ראיית הקב"ה לראייתנו, ועל הדרך להתקרב אל הראייה האלקית. הקב"ה תופס את כל המציאות כנקודה אחת כללית שכוללת את כל המציאות,6 וממילא גם הפרטים נכנסים למציאות זו ומושגחים לא כפרטים בלבד, אלא כפרטים מתוך כלל גדול. ראיית בני האדם, לעומת זאת, אינה ראייה כללית, שכן זו שמורה לבורא האחד, אלא ראייה פרטית בלבד שיכולה להבין כל פרט בפני עצמו בלבד, ולכן איננה יכולה להבין אלא השגחה פרטית בלבד. אבל, אף על פי שהסתכלות האדם על המציאות היא פרטית, ניתן, כדברי האבי עזר, להתרומם עד כמה שניתן עם ראייה זו, וככל שרואים יותר פרטים במציאות אזי תפיסתו של האדם נהיית כללית יותר, והוא יכול להתקרב עד כמה שניתן לראייה האלקית הרואה את כל המציאות באחדות אחת כללית.7

 

1. ר' יהודה הלוי, שירים נבחרים (ערוכים ומבוארים בידי ח' שירמן), ירושלים ותל אביב תשמ"א, עמ' 20. רבנו בחיי ב'חובות הלבבות' (שער היחוד, פרק עשירי, עמ' 152 במהד' ד"ר א' צפרוני, תל אביב תש"ט) מזכיר אף הוא שיר זה, אם כי בשינוי קל: 'ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפילתו: אלהי, אנה אמצאך, אך אנה לא אמצאך, נסתרת ולא תראה, והכל ממך מלא.'

2. הרב ח"ד שעוועל מסביר שכוונת הרמב"ן 'אמר בו סוד מילדי נכרים...' היא שהאבן עזרא למד זאת 'מאלה שעוזבים תורת ה' ועוסקים בספרי הפילוסופים.' רמב"ן על התורה, מהד' הרב ח"ד שעוועל, ירושלים תשי"ט, עמ' קיב.

3. יתכן שאפשר לומר שהקב"ה לא משגיח על הכל אך בכל זאת יודע את הכל. האבן עזרא, לפי הבנה זו שלו, לא טוען שהוא יודע אך לא משגיח, אלא טוען שהוא אף אינו יודע!

4. שכן דעת הרמב"ם היא שההשגחה הפרטית מצויה על אישי בני האדם בלבד, 'אבל שאר בעלי החיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסטו: לא אאמין כלל שזה העָלה נפל בהשגחה בו...' מורה נבוכים, ג, יז.

5. פיסקה דומה מאוד מופיעה באותו קובץ בפיסקה מא: 'ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית, שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדת היא על עומק הדעת שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעית, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים, אבל האמת הוא שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן, כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.'

6. 'כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת, (פ"א), בנקודה אחת ממש. מה שאינו ניתן לציור השכל כלל אלא באובנתא דלבא, רזית.' מבוא לאורות הקודש, מאת הרב הנזיר, בתחילת אורות הקודש א, עמ' 19.

7. כאמור לעיל, ראייה זו אינה נעשית בדרך השכל, אלא בהתבוננות פנימית, בהשפעת החושים הפנימיים של האדם המפעילים את ההיכרות האינטואיטיבית שלו.

 

 

 

בית המדרש