ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה שווים החיים אם לאחר המוות הם ישכחו כלא היו?

ע"י: אריאל הורוביץ

חוויה תמימה של נסיעה באוטובוס העלתה את השאלה הקיומית הקשה: מה החיים שווים בהווה כשלאחר מותי הם ישכחו כלא היו? המאמר מציע מספר גישות מקוריות להתמודדות עם השאלה הכל כך אנושית.

האוטובוס לצפת קרטע בעצלתיים. יום שישי בצהריים, כל עמך ישראל טרוד בהכנות לשבת, ואני תקוע באוטובוס לעיר המקובלים – קו 982 כמדומני, אבל מה זה בעצם משנה – יחד עם עוד כשישים גברים ונשים חרדים חמורי-סבר, מלאי חשיבות-עצמית ליטאית ובמבומי אברהם פריד. כשנכנסנו בשערי העיר התחיל האוטובוס להתרוקן, ונשארתי לבדי עם חבורת ילדים קופצניים, תוססים ודוברי יידיש. אבריימל'ה משך לאחותו גיטל בצמה; ריבקי בכתה כי גמרו לה את הדוריטוס, ומוישי ויצחוק צחקו על הנהג ("הכושי", לדבריהם). נותרנו רק אני, אני והם. ולפתע, כמה תחנות לפני הסוף, הכריז הנהג במיקרופון: "רחוב שפרינצק, מי שרצה, הגענו לרחוב שפרינצק".

ואז ניתן האות. "שפרינצה!!!", צווחו אבריימל'ה, מוישי וריבקי; או שמא היו אלה גיטל ויצחוק; או אולי כולם ביחד. "מאמע, הוא אמר שפרינצה!!", התמוגגו הילדים, מביטים בשעשוע על האם היגעה. הם חשבו שהנהג אמר 'שפרינצה' – שם נפוץ לילדה חרדייה – כשלמעשה, הוא התכוון ליוסף שפרינצק, שרחוב מרכזי בצפת קרוי על שמו. לבי לבי על יוסף שפרינצק. איש חשוב היה, לא סתם עובר-בטל. יהודי גלותי עם שפם ושם מצחיק, מזכ"ל ההסתדרות, יושב-ראש הכנסת הראשונה, ולמשך תקופה קצרה גם נשיא המדינה. היום הוא שם של רחוב, של קבר בהר הרצל; כמה בתי ספר נידחים נקראו על שמו. בימיו הוא נחשב למנהיג חשוב, שותף בעיצוב המדינה החדשה, והיום, קבוצת ילדים עם ריח של דוריטוס בפה עושה ממנו חוכא.

הסיפור הזה יכול ללמד הרבה על החיים. אחד מן הפחדים העמוקים ביותר של האדם הוא הפחד מן המוות. כולנו, בשלב מסוים, מעכלים את העובדה שאנחנו קְרוצי-חומר, שמעפר באנו ואל עפר נשוב, שכל מה שיש לנו הוא חיים בעולם הזה, יחידת זמן נתונה שקיצה הולך ומתקרב. "כי מה הם חיי האדם בעולם הזה", כותב הרמח"ל, "או מי הוא ששמח ושלֵו ממש בעולם הזה. ימי שנותנו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון. בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המוות". זה הפחד: הידיעה שהזמן שלנו מוגבל. שמתישהו, אנחנו ניפסק.

התגובה האינסטינקטיבית לפחד מן המוות היא אובססיה כמעט-כפייתית להשאיר אחרינו משהו: להותיר חותם, להיות משהו בעולם הזה. אנחנו כותבים ספרים, בונים בניינים, מקימים מפעלים, מעמידים תלמידים, נכנסים לפוליטיקה. הידיעה שיום אחד לא נהיה כאן מפחידה אותנו, ואנחנו תוהים לעצמנו: אם כן – למה זה לנו? למה לחיות את החיים האלה? התשובה הבוגרת אומרת שאין תשובה, אז לפחות נשאיר משהו. שיידעו מי אנחנו, שנדע בעצמנו שזה לא היה לחינם. אבל בסוף, אחרי כל החיים האלה, כולנו מתים ונשכחים. גם אלו שנקרא על שמם רחוב נשארים על השלט. אף אחד לא זוכר את שפרינצק, וגם לא את שאר חבריו הציונים. תגובת האדם לפחד מן המוות לא משיגה את המטרה.

המוקד, לדעתי, צריך להיות במקום אחר. עלינו לעמוד מפוכחים מול העובדה שאנחנו יצורים סופיים, שאין משהו אחרי החיים האלה שאנחנו יכולים לדעת עליו, וממנה להגיע למחוזות אחרים לגמרי. המוקד הוא כבר לא על החיים שאחרי החיים, על 'מה אני משאיר אחריי'. אין מה להשאיר, כי אין שום דבר אחרי: אין לנו אלא העולם הזה. ובעולם הזה, איך אתה בוחר לחיות? האם אתה בוחר להעניק משמעות לחיים האלה? האם יצרת משהו שנגע בלבבות של הסובבים אותך? האם הצלחת, במשהו, להפוך את המקום שאתה חי בו למקום טוב יותר? כל אדם פועל בגבולותיו שלו - יש מי שנלחם למען זכויותיהם של עובדי קבלן; יש כאלו שמקפידים לזרוק דברים לזבל, ויש כאלו שמקדישים שתי דקות לשוחח עם המאבטח הנרגן בכניסה לקניון, שמסתבר שהוא דווקא אדם מאוד מעניין שיש הרבה מה ללמוד ממנו. הסרת הפוקוס ממה שיהיה אחרי שנמות ואיזו מורשת אנחנו נשאיר, פותחת פתח לחיים של משמעות – כי אלה החיים היחידים שיש.

ומכאן לעולם של אמונה. אני מתקשה, לפעמים, להבין את אלו שמבססים את אמונתם על "החיים שאחרי החיים", על ביטחון שקיום המצוות בעולם הזה הוא כרטיס כניסה למועדון סגור, אקסקלוסיבי, של מאמינים, שמתכנס בגן עדן. אני מוקיר את המאמינים האלה ולומד מהם לא מעט, אבל אני רחוק משם. בתודעה דתית שמכוונת כלפי העולם הזה, שאלה כמו 'מדוע לקיים מצוות' מקבלת משמעות אחרת לגמרי: האמונה וקיום המצוות אינם מתמצים בקבלת טענות  טענות מטאפיזיות על משהו שנמצא מעבר לעולם, אלא על בחירת אורח חיים. האמונה איננה מותנית בדבר שהוא מעבר לאדם; היא הסכמה להיכנס למערכת שמעניקה משמעות לחייו כאן, בעולם הזה. לנוכח שלל האופציות האחרות, בוחר המאמין בחיים של נוכחות אלוהית, של תודעה תמידית של "דע מה למעלה ממך"; הוא כורת ברית עם האל, יוצר עמו שותפות.

דברים ברוח זו כותב הרב פרופ' דוד הרטמן בספרו "מסיני לציון". ברית סיני, לדבריו, "אינה מעניקה ביטחון לגבי מגמתה של ההיסטוריה באחריתה. יש טעם למצוות לא מפני שהן מצביעות על גאולה עתידית או מביאות אותה לעולם, אלא בזכות איכות החיים שהן מביאות לעולם בהווה. סופיותו של האדם, ותחושת היותו יצור נברא הנפרד מהאל – קבועות ועומדות בתכונתם של החיים הדתיים. אין האמונה מעניקה לאדם נקודת משען אשר ממנה יוכל להתעלות מעל מצבו הסופי של האדם".

האמונה, על פי הרטמן, מושתתת על חוויה עמוקה של ברית עם האל, של קשר איתו – קשר שכמעט אי אפשר לדבר אודותיו; על תחושת המלאוּת שמעניקות המצוות לחיינו כבני אנוש, על ההכרה של האדם בכך שמערכת הזו היא שנותנת משמעות לחייו. הפיכחון וההכרה בסופיות אינם מעקרים את חוויית האמונה ומרוקנים אותה מתוכן; אדרבה: הם מכוננים אותה מחדש כמערכת של ערכים שאליהם האדם מתחייב, בהם הוא מוצא את עצמו, ומתוכם הוא הולך ובונה, הולך ויוצר, את זהותו האישית.

 

 

בית המדרש