ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עכשיו טוב - לחיות את הרגע או את המחר?

ע"י: אמיתי קרן

במאמר קיומי ונוגע מבקש אמיתי למקד את זווית המבט שלנו על הווה ולהפסיק ללטוש עיניים לעתיד. בהסתכלות פשוטה ועמוקה אנו נקראים להביט אל המציאות ובכך לתת לה את המשמעות

אקדים ואומר שייתכן שכל התיזה שאעלה, נכונה או לא - אפשר ואנשים יזדהו איתה ואפשר שלא יבינו על מה כל המהומה. בכל מקרה, מבחינתי היא קיומית, ואם יהיה מי שיתחבר וירגיש כך, יהיה זה שכרי.

מאז שאני זוכר את עצמי כילד, כבר בבית הספר היסודי, הייתה לי באופן תמידי תחושה של ייחול לשלב הבא, למה ש'מעבר לעכשיו'. נראה לי שזאת הייתה הרגשה משותפת גם לאחרים. לא נהנינו מהרגע, חשבנו מתי יסתיימו דברים - מתי כבר תגיע ההפסקה ונוכל לצאת ולשחק כדורסל או כדורגל, כי כבר אין כוח להיות בשיעור ולהקשיב לאיזו מורה ישישה מהדור הקודם.

ציפינו לסוף השבוע – שישי שבת, כשכבר אין מבחנים ואפשר לנוח בבית. מתי תגיע כבר תקופת החגים, חודש ארגון, חנוכה, וכך התקדמה השנה עד חודש אדר. מבחינתנו השנה הסתיימה: חודש שלם של צחוקים ו"שכונה", שבו לא לומדים. ממשיכים לפסח, טיול שנתי – ואז גולת הכותרת - החופש הגדול! משאת חייו של כל ילד בגיל יסודי היא תקופת החודשיים של החופש הגדול, ללא הלימודים.

כך עברו להן השנים בציפייה שתיגמר עוד שנה ועוד שנה. הגענו לחטיבה, "איזה יופי כבר עברנו חצי" ("נגענו בקיר" בסלנג הצה"לי) – נשארו לנו רק עוד שש שנים ללמוד.

מאוחר יותר, כשמגיעים לתקופת הישיבה התיכונית יש כבר מעין בגרות מסוימת. מתחילים להביט על המציאות בצורה שונה, ולשאול שאלות מהותיות יותר - בשביל מה להשקיע? התיכון זה לא "החיים", זו מסגרת כפויה מצד המערכת ומצד וההורים. כשנגיע ל'חיים האמיתיים', אזי ההחלטות יהיו בידיים שלנו, נתחיל להשקיע בעצמנו כמו שצריך ונקבל החלטות נכונות יותר. זה היה נכון בתקופה הזאת לגבי תחומים רבים: בלימודים - אין כוח, נשקיע כבר בבגרויות (או אפילו יותר רחוק - בפסיכומטרי), בתורה - נשקיע כבר בישיבת ההסדר, בספורט - נשקיע כשנגיע לצבא וכו'.

וכך הזמן מתגלגל וחולף לו במהירות בישיבה התיכונית, על אף שבאמת נהנים, 'עושים חיים' ויש אווירה חברתית מעולה, (במיוחד עבור מי שגדל בפנימייה, שם העניין החברתי תופס חלק משמעותי). אולם ההרגשה הכללית היא ש'הכל חיצוני'. בתודעה הפנימית, אתה אומר לעצמך שהכל זמני ושחבל להשקיע עכשיו - את זה נעשה כשנגדל ונגיע ל'חיים האמיתיים' שרק מחכים מעבר לפינה.

לדעתי, התופעה המתוארת לעיל חמורה. לחיות כל הזמן עם מחשבה במקום אחר – מתי כבר נגיע, מתי זה ייגמר – הציפייה רק לסיים דברים, לא מאפשרת לחיות באמת ולחוות שום תקופה. אם הראש נמצא במקום אחר, אז הגוף לא רלוונטי. אם אני בטיול, וכל הזמן אני חושב על המעיין שאני אגיע אליו בסוף, אז אני לא חווה את הטיול עצמו, את החבר'ה וההווי שבדרך.

אדם שנותן ערך רק ליעד ולתוצר, ולא נותן חשיבות גם לדרך ולפעולה, חייו מסכנים ועלובים. אם הוא לא מסוגל להפיק את המרב מהשלב בו הוא נמצא כעת, ולא מצליח לחיות את ההווה בצורה מלאה – אזי הוא לא יחיה לעולם.

צריך לנתק בין העתיד להווה – חשוב לתכנן דברים ולראות את הנולד. הרי יש אנשים במצב הפוך שלא חושבים על עתידם כלל, מה שפוגע משמעותית באיכות חייהם (הם נוטים לאחר או שהם לא מצליחים לעשות מספר פעולות במקביל). אך אם אדם שקוע כל הזמן במה שיהיה, אזי אין לדבר סוף (כטענת הרב שרלו בשיעור הכללי בנושא, לפיה אי אפשר לחיות חיים נורמליים אם כל הזמן חוששים מה יהיה הלאה). יש אנשים שכבר יודעים כמה ילדים יהיו להם ומה יהיו שמותיהם, איזה מקצוע ילמדו ובמה יעבדו, מתי ימותו ומה יכתבו על המציבה שלהם.  מבחינה תודעתית, חיים אלו אינם אפשריים.

בספר קהלת, אומר לנו שלמה המלך: "שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור" (קהלת, יא). אדם שכל הזמן חושב לעצמו האם זה זמן טוב לזרוע עכשיו - אולי מחר יהיה מזג אויר יותר טוב - אף פעם לא יזרע, לא יקצור, ולא יראה פרי בעמלו. צריך לקחת סיכונים ולחיות את ה'כאן והעכשיו'.

הדבר נכון גם כן בהסתכלות לעבר. האדם מסתכל לאחור וחושב - אלו חיים מורכבים ומסובכים יש לי עכשיו, ואלו חיים פשוטים, בלי בעיות, היו לי בעבר, אז לא היו שום טרדות, הכל היה קל. בגן היינו משחקים כל היום ונהנים, לא היו שום אתגרים. כיום כשגדלנו, בשביל להצליח צריך להשקיע, והדברים נעשים מסובכים יותר עם הגיל.  לדעתי, התרפקות כזו על העבר מסוכנת.  אמירות מסוג "פעם היה טוב", "הדור שלכם זה לא הדור שלנו" או "פעם היו חיים בלי מורכבות" הן ריקות מתוכן. לכל זמן ועת יש את הגוון והמורכבות שלו. לכל שלב בחיים צריך לפנות מקום מיוחד. מחנך שיגיד לתלמידיו כמה תקופתו הייתה שונה ומורכבת, יגרום להם לסלידה. הם יגיעו למסקנה כי הוא לא מבין אותם. כשהיינו ילדים, המציאות לא הייתה קלה יותר ביחס למה שהיינו אז. האתגרים שהתמודדנו מולם היו קלים יותר, אך גם הידע והניסיון שלנו היו בהתאם לכך. עם הזמן אנו מתקדמים ומתפתחים, וכך גם הפרספקטיבה על החיים מתרחבת ומשתנה.

ומתי נפל לי האסימון? המעבר בין תקופת הישיבה התיכונית להסדר גרם לי משבר בנושא. סוף כל סוף אני יוצא לחיים האמיתיים ואני יכול לנווט אותם לאיזה כיוון שאני רוצה, ומתי שאני רוצה, עם מי שאני רוצה. בפועל, הדבר לא התממש. גם בישיבת ההסדר יש מסגרת, על אף שהיא שונה ופנימית יותר. היא מובנית על מחויבות עצמית, אך בסופו של דבר היא כובלת ומגבילה: יש חברותות, זמנים, שיעורים, תפילות. לו"ז צפוף ואינטנסיבי, עד שרואים פלאשבקים, ושוב חזרה לאותה הרגשה מוכרת. מייד הזכרתי לעצמי: אתה הכנסת את עצמך למסגרת הזו, אתה הכפפת עצמך לנורמות מסוימות. אין לך אם כן למי לבוא בטענות, למערכת או להורים כמו בעבר. זוהי הרגשה מתסכלת ביותר, ושוב חוזרת אותה הרוטינה של הציפייה לבאות - שיגיע כבר סוף שבוע, סוף הזמן, בין הזמנים, רק 'שייגמר כבר'. תוך כדי עולה המחשבה: מה יהיה הלאה? מה ישתנה בעתיד? האם תמיד תהיה לי תחושה של זרות להווה?

אולם אז הגיעה ההברקה. אתה אומר לעצמך שעוד מעט כשנתגייס לצבא שם זה כבר לא יהיה. שם זה באמת החיים האמיתיים, פוגשים את עמ"י ברוב תפארתו ויוצאים מהבועה של הישיבה והעולם הדתי. ברגע זה אתה מרגיש שחוק בישיבה וממוצה, ורק מחכה כבר לתאריך הגיוס המיוחל. אולם הצבא מנפץ את האשליה במהירות, עד שאין לך מושג איך העלית על דל שפתיך את האופציה שהשירות בצבא הוא 'החיים האמיתיים'. הרי הצבא הוא המסגרת שרוצים שתחלוף בצורה המהירה ביותר. משפט המפתח השוזר את תקופה זו הוא הרי "עד מתי?".

התנפצות האשליה מתבטאת באופן החזק ביותר בדילמה הבאה: באיזה זמן הייתם מעדיפים להיות, האם ביום חמישי בצבא לפני יציאה הביתה, או במוצ"ש בבית עם חברים לפני סגירה של עשרים ואחד יום? באופן וודאי כולם יעדיפו להיות בחמישי לפני יציאה הביתה, למרות שזוהי מחשבה אבסורדית ביותר. הרי בפועל ביום חמישי אתה עדיין בצבא, ואילו במוצ"ש אתה עדיין בבית. הדבר מהווה ראיה לכך שהמחשבה על העתיד כ"כ חזקה, עד כדי כך שהיא מביאה להעדפה מופרזת זו.

אני מרגיש שאנו לא באמת חיים. אמנם אנחנו נושמים, מתהלכים, אוכלים וישנים. אך בתודעה שלנו אנו שרויים במחוזות אחרים, חושבים על זמן שונה, עידן אחר שלא קיים, ולמעשה לא נותנים לעצמנו לחיות ולהתפתח בהווה.

אני סובר שאין מנוס מלהילחם נגד תופעה זו ולמגרה מן היסוד. אין שהות לחכות ל'חיים האמיתיים'. אלו התחילו כבר מזמן, וצריך לנצל אותם ולחוות כל רגע ורגע. חשוב לתכנן הלאה ולהסתכל צעד אחד קדימה, אך חייבים לחדול מתודעה אובססיבית של 'מה יהיה', לחיות את הרגע ולהפיק את המרב תמיד מהסיטואציה הנתונה. כרגע, היכן שאני נמצא, אתן את הכי טוב, וכמה שאפשר. למה? כי אני חי עכשיו! מימד הזמן שקובע, המימד המשמעותי,  הוא ההווה.

כשאני בלימודים - אשקיע, כשאני בישיבה - אלמד, בצבא –  אהיה החייל הכי טוב. בצורה הזאת כל החיים שלי יהיו בשאיפה של להגיע לשלמות אמיתית, ולא בחוויה של ייאוש מתמשך ומרה שחורה.

זוהי הסיבה שגם בעניין המסגרות אנו צריכים לשנות תפיסה. את כל חיינו אנו חיים במסגרות, ונמשיך לחיות כך – צריך להבהיר, זה לא ישתנה: עבודה, משפחה, ילדים, דת, נורמות חברתיות. אפילו הצבא - המסגרת הכפויה ביותר לכאורה, היא בסופו של דבר בחירה שלי. אני בוחר אם להיות שם – הרי תמיד אפשר להשתמט (כמובן שיש לכך השלכות). אני אעשה הכי טוב, ולא אחכה שהזמן יחלוף. צריך אם כן, להפנים שהמשמעות של כל מה שאני עושה, היא פרי בחירתי, ועל כן אני דרוש לעצבה. המסגרת לא מהווה בעיה, אלא ההיפך הוא הנכון. היא דווקא מאזנת את האדם.

את טענתי ניתן לראות בספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, אשר מתאר את חווית השואה - המסגרת הנוראה בעולם, להבדיל. הוא כותב שהמחשבה של האדם על החיים היא הקובעת והמשמעותית. היא תקבע בסופו של דבר אם יחיה ואיך ייראו חייו. הגוף הוא רק פיקציה. הוא מתאר את אחד האירועים האיומים ביותר שהיו לו בחיים, שאי-אפשר לשרוד אותם. המחשבה על האהבה לאשתו נותנת לו כוח להמשיך ולשרוד, והוא מחליט לחיות גם במצב הגרוע ביותר שניתן לדמיין. בסיטואציות כאלו 'הבריחה המחשבתית' היא האופציה היחידה לחיות. גם שם הוא אומר שהעוצמה של החיים הפנימיים מסייעת לו למצוא מחסה מפני הריקנות והדלות הרוחנית של הוויתו. הוא מספר על פריחה של יצירה במחנות, על התקרבות לאלוקים ועל ניצול של כל רגע, שאולי יהיה הרגע האחרון. מכאן למדים שהטענה שלי אינה  אבסולוטית. ישנם מצבים קיצוניים, כמו בשואה, בהם נהיה חייבים לחשוב על הוויה אחרת ע"מ להמשיך ולשרוד. אולם אפילו שם יש את נקודות האור בהווה, אשר בשמן ובשבילן צריך לחיות את ה'כאן והעכשיו'. 

לילה אחד בו הוא התעורר מצעקות של אדם שהיו לו סיוטים, התלבט אם להעיר אותו או לא ולבסוף החליט שלא להעירו, "כי שום חלום ויהי מזוויע ככל שיהיה – לא ישווה למציאות המחנה סביבנו, אשר אליה עמדתי להחזירו". כלומר, רק במציאות הנוראה הזו צריך להרחיק את המחשבה מההווה, ואפילו אז אנשים הגיעו לגבהים שלא חוו עד כה: דת, חברות, יצירה ועוד. אבל אנחנו, שחיים במציאות כ"כ נפלאה, שמוגשת לנו על מגש של כסף, מחויבים להיות מרוכזים בהווה. 

לסיכום,  אני רוצה להראות כיצד הבחירה שלנו בהסתכלות על המציאות, משנה את משמעותה.   ניתן לראות זאת במאמרו של הרב סולובייצ'יק "קול דודי דופק". באיזו זווית ראייה צריך להסתכל על היהדות – האם כגורל כפוי או כייעוד? האם לחשוב איך חרב עלי עולמי, או לבחון מה אני יכול לעשות עם זה?

"...קיום גורלי - כיצד? זהו קיום מאונס, בבחינת 'על כורחך אתה חי', קיום נטול משמעות, כיוון ותכלית ומשועבד לכוחות הסביבה..."

"קיום ייעודי – כיצד? זהו קיום פעיל שאדם ניצב לעומת הסביבה. מתוך הבנת ייחודו וסגולתו חירותו שלא לקפח את  עצמותו ועצמאותו. סיסמת ה'אני' הייעודי: 'על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת, אבל ברצונך החופשי אתה חי".

 

 

בית המדרש