ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ואולי לא היו הדברים מעולם - התחלה ומטריקס: חזון ומהפכה

ע"י: בניה שטיינמיץ

במאמר עמוק, מחוכם ופילוסופי מבקש בניה לחקור את האמת, הספק, הממשות, האשמה, האינסופי והאל. דרך הסרטים אנו בונים את היסוד לכל אונטולוגיה שתבוא

מאמר זה מהווה מאמר ניתוח משווה בין הסרטים "התחלה" ו"מטריקס". המאמר מכיל ספויילרים לרוב וסביר שלא יהיה מובן כלל למי שלא צפה בסרטים.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בסרט "התחלה" (Inception) הוא מעין תגובה להתגרות מהפילוסוף ז'יז'ק, שבמאמר על המטריקס[1] כתב: "הבעיה עם ה"מטריקס" היא לא שהוא מופרע מדי – הבעיה היא שהוא לא 'מופרע' מספיק", שכן הוא מניח מציאות ממשית מאחורי המטריקס. ברגע שעלה הנושא של חלום בתוך חלום, חייכתי בסיפוק. קיוויתי שעומד לפני סרט שמוכן להתמודד עם הקושי של הממשות, עד הסוף. במידה מסוימת ה'חלום' הוא פתרון אלגנטי להרבה מן הקשיים שעולים מן התיאור של ה'וירטואלי'במטריקס:
יחסי גוף ונפש: בעוד "מטריקס" מנהל יחסים משונים ביותר בין המציאות ה'ממשית' לבין ה'וירטואלי' שמוכרז על ידי מורפיאוס כ"מישור נפשי שהגוף לא יכול להמשיך בלעדיו", ומוות במטריקס יגרום, משום מה, גם מוות ב'ממשי', ה'חלום' ב"התחלה" מגלה יחסי כינון ברורים: כל חלום מושפע ממצב החולם.

בין-סובייקטיביות: אחת השאלות המעניינות שמעלה ז'יז'ק במאמרו היא: למה המטריקס טורח ליצור מציאות משותפת לכל בני האדם ולא מבודד אותם במציאות סוליפסיסטית[2] לחלוטין? "שיתוף חלומות" מתחיל מכך שהמציאות של החלום משותפת בין חולמים שונים המעצבים את תוכנו.      

ערך הממשות: אחת השאלות המעניינות בנוגע למטריקס היא למה ניאו מעדיף לחיות בעולם החרב לחלוטין, במקום לחיות את העולם הנורמאלי שהמטריקס מאפשר? לכאורה התשובה של "התחלה" ברורה - לקראת הסוף קוב אומר למאל: "אני לא יכול לדמיין אותך עם כול המורכבויות והשלמויות שהיו בך". השתקפויות נפשיות הן לא תחליף הולם למורכבות האנושית.

בהשוואה ל"מטריקס", "התחלה" הוא סרט ריאקציונרי: אם "מטריקס" ניסה לשכנע אותנו שהמציאות לא ודאית יותר, שייתכן שכל המציאות שלנו היא מציאות-וירטואלית שלא מיוסדת על דבר מלבד מאגר הנתונים הענק שהוא עולמנו, "התחלה" נשען על מציאות מוצקה: יש עולם בסיסי ויש חלום, ומתקיים יחס היררכי ברור בין רובדי החלום.

שני הסרטים חולקים את המוטיב של ה"אחר" שמנהל את העולם הנוסף: ב"מטריקס" זו התוכנה עצמה, המטריקס, או התגשמותה האנושית בדמות הסוכן סמית', וב"התחלה" זהו האדריכל שמעצב את עולם החלום. אבל ב"התחלה" מתרחש סיבוך נוסף שכדאי לשים לב אליו: בעוד "מטריקס" הסתפקה בדמות של "אחר", והעולם 'מתרחש' בראשי האנשים המשועבדים בעולם הממשי, ב"התחלה" ישנם שניים שמייסדים את המשמעות של העולם, כשקוטב אחד הוא החולם והשני הוא המעצב. במידה מסוימת חלוקה זו יכולה להקביל לחלוקות פילוסופיות רבות, הקדומה מבניהן היא בוודאי החלוקה בין החומר הקדמון, הפסיביות הראשית של החולם, מול היוצר, הלוגוס של העולם. בכך גם קיים רמז לגישה מודרניסטית יותר, שלא מוכנה לוותר על החומריות של הדברים ולהיכנע לווירטואליות מוחלטת.

אבל במידה מסוימת הסרט עצמו מזמין לקריאה נוספת:
הסימן הבוטה ביותר הוא ה'טוטם' שמסתובב בסוף הסרט בלי שנוכל לראות אם הוא נופל לבסוף או לא. אפשר היה לראות בכך סימן לכך שזה לא משנה כי הוא כבר עומד ליפול – קוב סוף סוף מתעורר למציאות המשפחתית שלו חזרה, אחרי הכחשה בעקבות האבל שהוא נשא על ההתאבדות של מאל – אבל הקטיעה, שאומרת שאנחנו לא נזכה לראות מה הסוף, השאירה אותי, ואני מניח שאת רבים מלבדי, דווקא עם תחושת ההתעניינות ב'טוטם'. כלומר: לא ברור לי האם הוא ייפול, אני מסתכל עליו ובזה עצמו הסרט נגמר. אני רואה בעובדה שמשאירים אותנו במצב בו כשאנחנו חושבים על הסרט, אחת השאלות הראשונות שעולות היא "מה אומר הסוף?", את אחת הנקודות המרכזיות שצריך לבחון בסרט, ועל כל פנים מרכזית הרבה יותר מגורלו הבלתי-נראה של ה'טוטם'. אם אחרי ועל אף כל מה שעברנו, התעוררנו למציאות בה אנחנו עוד צריכים לבחון האם זו באמת מציאות, הרי שאיבדנו את הממשות עצמה. הדבר היחיד שנותר מהמציאות הוא ה'טוטם' המסמן שלה. ובמבט לאחור אפשר לראות איך כל המבנה שהיה נראה יציב בעצם מעולם לא היה כזה:
אמנם, ישנם יחסים ברורים בין גוף ונפש - ברור שהגוף של החולם בעולם אחד משפיע על עולם החלום, אבל אם נבחן זאת מקרוב נגלה שההיררכיה הזו לא מושתת על העובדה שהעולם שבו החולם ישן הוא המציאות. באופן שהיה אמור לעורר את חשדנו, הסרט מצהיר כי ישנה אפשרות לחלום בתוך חלום, וגם אם החולם נמצא ברובד שני, הוא יושפע מהמצב הגופני שלו ברובד הראשון ולא ב'מציאות הבסיסית' בלבד. היחס לעולם כמציאות פיזית נשמר תיאורטית לעומק רובדי חלום מרובים, בניגוד להבחנה הפשטנית בין הגוף שנמצא בעולם הממשי ונפש שחולמת – כל רובד ממשיך להתקיים כמציאות מלאה ביחס לרובדי החלום העמוקים יותר.
מבחן ה'טוטם' מהווה עדות להבחנה שבין ה'מציאות' לבין החלום, אך האם ה'טוטם' בכלל מעיד על משהו? הרי כל מה שאפשר, תיאורטית, להבין ממנו הוא שהמציאות הנוכחית זהה לזו שבה הוא עוצב לראשונה. מי ערב לכך שה'טוטם' לא עוצב מלכתחילה בחלום? ואף יותר מכך - האם אין זאת מה שהסרט עצמו מנסה לאמר? כשקוב מתאר לאדיראנה את ה'טוטם' הוא אומר – "הוא היה מסתובב בחלום ולעולם לא נופל". הנקודה המעניינת בכך היא שבקריטריון שקוב מציג, האינדיקציה היא ביחס לחלום – הוא לא אומר מה קורה בעולם האמיתי, כביכול מובן מאליו שסביבון שמסתובב בלי סוף הוא לא דבר מציאותי[3].
בסצנה בסוף הסרט, שבה קוב מספר לאריאדנה על החיים שלו בלימבו עם מאל, בה אנחנו מתוודעים לעובדה שקוב השתיל את הרעיון שהעולם לא אמתי בראשה של מאל, קוב פותח את הכספת ומסובב בתוכה את ה'טוטם'. יש בכך מעין שחזור של הסצנה מתחילת הסרט בה מאל מכניסה את ה'טוטם' לכספת ונועלת אותה. אבל אם נבחן מה בדיוק קורה בסצנה, נראה שכשקוב פותח את הכספת הוא לוקח את ה'טוטם' ומסובב אותו. ה'טוטם' מסתובב בלי סוף והוא סוגר את הכספת. אם ננסה להבין איך בדיוק העובדה שה'טוטם' מסתובב בתוך הכספת הסגורה משנה משהו, נוכל להציע את ההצעה הבאה:
קוב ממציא את עיקרון ה'טוטם', אותו הוא 'משתיל' (ולכן הוא יכול להגיד בתחילת הסרט שזו מאל שהמציאה אותו). בוודאי שזה לא מה שקוב מספר: כשהוא מתאר את העובדה שמאל לא הייתה מוכנה לראות את הזיוף שבעולם החולם, אנחנו רואים אותה נועלת את ה'טוטם' שלה. אך מה אם סדר הדברים היה הפוך: קוב הצליח 'לשתול' במאל את הספק בעולם החלום ולכן היא הייתה צריכה לנעול את ה'טוטם' בכספת.
אפשר לשים לב לנקודה נוספת בהקשר זה: לקוב עצמו אין 'טוטם'. ה'טוטם' היחיד שהוא מסתובב אתו הוא למעשה ה'טוטם' שהיה של מאל. הוא מלמד את כל האחרים להכין 'טוטם' אבל לו עצמו אין 'טוטם', אלא את של מאל ואין שום עדות שבאיזשהו שלב היה לו אחר.
ה'טוטם' כקריטריון לממשות של העולם הוא הצעד הראשון בדרך לניתוק מן המציאות, אבל מה אם קוב עצמו לא משתמש ב'טוטם' בדרך זו אלא בדרך אחרת לגמרי: ה'טוטם' הנופל מזכיר לו את תחושת האשמה, האחריות להבחין בין האמת והחלום קשורה עבורו אדוקות באהבה.
נוכל לשים לב לכך שאפשר למצוא רמז לכך, אם נבחן מקרוב את המשפט שאומר קוב למאל רגע לפני שהוא מתוודה על ההשתלה: "שהרעיון שגרם לך לפקפק במציאות שלך היה שקר". האם היה זה באמת שקר? שהרי הוא גרם לה לפקפק בעולם שלא היה מציאותי!
כנראה שהעובדה שהעולם שמטילים בו ספק הוא לא 'מציאותי', לא משנה את העובדה שהטלת הספק עצמה נבעה מרעיון שקרי: "זה שרודפים אחריך לא אומר שזה לא פרנויה". בין אם קוב אכן המציא את ה'טוטם' ובין אם לא, אין ספק שבווידוי הזה הוא מכיר בחטא שבהתנכרות לעולם, גם אם הוא אכן חלום.

אם נפנה חזרה ל"מטריקס" נוכל להבחין עכשיו עד כמה אשלייתי הוא הערעור על המציאות שמציג מורפיאוס: מהו בעצם הקריטריון שהוא מציג? אף לא אחד. אמון מוחלט באיש עם משקפי השמש.
ומה אם בעצם הסיפור האמיתי של ה"מטריקס" הוא הפוך לחלוטין מהגלוי? מה אם למעשה מורפיאוס מסמם את ניאו ומחבר אותו למכונת אשליות בכדי לנצל אותו, וכדי שהוא לא יתמרד העולם הווירטואלי שהוא חווה הוא עולם שבו הוא נחשף ל'אמת' חדשה אודות העולם. זהו גם ההסבר ההגיוני ביותר לכך שברגע שזה קורה, העולם שבו הוא חי עד כה משנה את חוקיו.

בניגוד ל"מטריקס" המהפכני שקורא לנו להבין כי המציאות שאנו חיים בה מוכתבת לנו ומעוצבת במקום מנוכר לחלוטין, הצפייה שלי ב"התחלה" מובילה למקום שבו הניגודים בין 'מהפכה' ל'שמרנות' משחקים זה עם זה: "התחלה" מהפכני בדיוק בכך שהוא קורא לנו שלא להיכנע לקולות המהפכה, ובכך הוא מעמיד את הרדיקליות של ה"מטריקס" בצד השמרני[4]. סוף הסרט משתתף גם הוא באותו משחק: בניגוד ל"מטריקס", בו סוף הסרט הוא הודעת שגיאה במטריקס – דבר שמהווה סימן לשינוי מהותי בעולם, כל מה שקוב רודף אחריו במהלך "התחלה" הוא "בסך הכול" החלום ה'בורגני' לגדל את ילדיו.
אבל מצד שני, סוף הסרט מהווה גאולה אמתית – בניגוד אלינו, שנשארים מרותקים ל'טוטם', קוב זונח אותו והולך אל ילדיו. הגאולה האמתית היא בדיוק מה אפשר שאי אפשר לראות.
אם ננסה לבחון מה ניאו ניסה להשיג במהלך הסרט, נגלה שלמעשה אין שם שום דבר - מורפיאוס מלמד אותו מה לרצות. עצם הברירה בין הגלולה הכחולה לאדומה היא הדרך בה מורפיאוס מעצב את הרצון של ניאו – הוא צריך לרצות לגלות את התרמית שמהווה המטריקס. ככל שניאו גובר על המטריקס, מורפיאוס גובר עליו. מורפיאוס מייצר את האידיאולוגיה על פיה הוא פועל. אבל ב"מטריקס" אפשר להבחין בדרך העדינה שבה האידיאולוגיה מתפקדת: אין צורך שניאו יאמין שהוא ה'אחד', ותפקידה של האידיאולוגיה שמורפיאוס משווק לו אינו להחליף את אמונתו, כי אם לקדם את מעשיו. ניאו מקבל עליו את התפקיד של ה'אחד' ובכך מאמץ את רצונו של מורפיאוס.

ה'בורגנות' מצטיירת לעיתים כאיום על חיים משמעותיים, במיוחד בישיבת פ"ת שיושבת בלב קהילות אותן נוח לתפוס כ"ציונות דתית בורגנית ועייפה", שמסתמנות כעתידם של בוגריה. הסרט "מטריקס" מכוון אותנו לקראת סצנת הסיום שבה ניאו מרחף לו כסופרמן. הריגוש וההרפתקה מקושרים עם (ההיכנעות ל)הכרה בזיוף שבמציאות.
המונחים 'החיים האמתיים' או 'העולם האמתי' משמשים להצדקת דרכים שונות: בין אם "העולם האמיתי הוא מחוץ לישיבה" או "חיים בורגניים הם לא חיים אמתיים", "אי אפשר לחיות באמת עם הלכה מאובנת" או "העולם האמיתי הוא עולם של השתדלות ולא רק השגחה". הנסיעה המסורתית להודו היא אחת מה'גלולות' שהתרבות העכשווית מציעה להם. גם אנחנו צריכים לבחון בשבע עיניים קריאות "מהפכניות", כגון: 'תורת-ארץ-ישראל' כנגד ה'גלותיות', או 'התעוררות רוחנית' של הניאו-חסידות, ולבדוק האם הבחירות שמוצבות בפנינו לא רותמות אותנו לשיטות חיצוניות שהם לא הרצונות שלנו (כמובן שבאותה מידה גם ניתוח דקונסטרוקטיבי או פוסטמודרני שטוען לאי-היקבעות של המהפכה מול השמרנות נבלע אף הוא באותו משחק שאותו הוא מנבא, בהיותו סוכן נוסף של שמקדם שיטה מסוימת כנגד אחרות).
אף שיטה ושום דרך חיים לא יכולות להעניק קריטריון לאמיתותן. הבעיה בניו-אייג'יזם היא הניצול של חוסר היכולת הזו בכדי לטעון לוודאות חדשה (גם אם לוודאות החדשה מוסיפים את שלל המילים: 'רכה', 'גמישה', 'מאפשרת', 'יחסית' וכן הלאה, אין זה הופך אותה לפחות יומרנית, או ליותר נכונה – שכן היא עדיין חותרת תחת גישות וודאויות אחרות).
הכול מתחיל ונגמר ב'טוטם'. מי שמבקש קריטריון לאמת, סופו שיטיל ספק בכל[5], וה'אמת' של העולם חייבת להגיע, כפי שאומר לוינס[6], מהאחריות לאחר. מה שינחה את החתירה הבלתי פוסקת לאמת היא הזהירות מפני החטא, העמידה למשפט תמידי בעיניו המאשימות של הזולת. הספק צריך להתפרש כדאגה ואזי על בסיס הדתיות, המחויבות האינסופית לאחר, ניתן לכונן גם ממשות. הדאגה לאחר לא נגמרת כשיוצאים מה"מטריקס", היא נשארת כספק אינסופי – כאופק משיחי של ממשות שתבוא. קוב מסוגל לעזוב את אשתו בחלום שכן הוא יודע שהוא חייב, והידע הזה מבדיל עבורו בין העולמות. המחויבות שלנו לאלוקים ולצלם אלוקים שנגלה בפני הזולת, לא מבטיחה אונטולוגית דבר, אבל בהיותה היסוד לכל אונטולוגיה שתבוא היא ההתמסרות של מציאותנו באהבה.




[1] Matrix, or the two side of pervertion מתוךInside the Matrix: International Symposium at the Center for Art and Media, Karlsruhe , .October 28 1999


[2] סוליפסיזם – התפיסה שעל פיה הסובייקט, על כל הכרותיו, הוא כל מה שקיים.


[3] המושלמות היא שמעידה על הזיוף של העולם. כדי שהעולם ייתפס כאמיתי צריך שהוא יהיה חסר. הדבר מזכיר את מה שהסוכן סמית' אומר למורפיאוס ב"מטריקס" על כך שהתכנון המקורי של המטריקס נועד להיות מעין גן-עדן, אלא שבני האדם התמרדו נגדו.


[4] משחק זה מזכיר במקצת את הדיון של הרב מיכאל אברהם לגבי שמרנות: קבוצה של אנשים שנהגו ללכת בבגדי חורף במקום מושבם הקריר מגיעים למדבר, האם השמרן הוא זה שממשיך ללכת בבגדים המתאימים לסביבה או זה שממשיך ללכת עם בגדים ארוכים? אלא שכאן הדיון הוא בסדר אחר: מהפכניות וחידוש יכולים להיות יחד עם זאת גורם מדכא, בעוד דיכוי ושמרנות הם עצמם מהפכה מחודשת.


[5] כבר כתב ר' נחמן שעדיף להיות 'פתי יאמין לכל דבר' ולא לאמץ את דרך הספק שתכפור בסופו של דבר בכול. אני רק רוצה להדגיש שאין דרך מילוט: זה לא שיש חשש שהכפירה תיגרר גם לאמת, זה מהותי - שכן גם באמת ניתן להטיל ספק ואין שום קריטריון שיוכל להציל אותה.


[6] כוליות ואינסוף (מאגנס, ירושלים 2010). במיוחד ב"פנים ואתיקה" בחלק השלישי של הספר.


 

 

בית המדרש