ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

צרצר סורר ומורה: על רומנטיקה ופסוטמודרנה

ע"י: עוזיה לוי

"אינני פילוסוף או חוקר של תופעת הפוסטמודרניזם. בסך הכל אני תוהה אחר חוקותיו ותקוותו של העולם הזה, עולם בו החוק הפך לריבוי אינטרסים במקום למוסר, בו הסדר החברתי קודם לצדק ובו הכל נכון משום שדבר איננו שקר, וכל דבר מסתכם ברלטיביזם. היו שהלכו לפני והציעו הצעות, מופרכות יותר ופחות, או סתם לא רלוונטיות..." עוזיה לוי במסע עדין בין עולמות

מעשה בנמלה אחת שהייתה עמלה בקיץ החם, אוגרת מזון ומתקנת את ביתה לימי החורף. בשכנותה מצוי היה צרצר, אשר כל הקיץ חידד כינורו חדד ונגן, הלוך ומשוך בקשת. מעולם לא שעה לדברי הנמלה, אשר שבה והזכירה באוזניו את בוא החורף.

עם קולות הגשם הראשונים נקש הצרצר על פתח ביתה של הנמלה וביקש מקלט.

צר לי, השיבה הנמלה החרוצה. לא עבדת בימות החמה – עתה, לך חפש ת'חברים שלך.

(עיבוד שלי למשלי איזופוס)

א.

במשלו המפורסם של איזופוס על הנמלה העמלה והצרצר העצלן הנמלה מצטיירת כקשוחה, אכזרית ומעט נקמנית. אמנם לא מגיע לצרצר לזכות בבית חם לאחר שהתבטל כל הקיץ, אך כנראה שגם לקפוא מקור בחורף הנורא לא מגיע לו. רובנו הגדול היה משאיר אותו להמתין עשר דקות בגשם, ולאחר שהיה לומד את השיעור היינו פותחים לרווחה את השער. הנמלה ונימוקה עמה, החליטה להשאיר את הצרצר בחוץ, לחורף האחרון שאחריתו מי ישורנו.

למעט הסיום הנורא, המשל הוא חינוכי ביותר. מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת, ומי שלא טרח בקיץ יקפא למוות בחורף. מחנכי ישראל דאגו לעבד את המשל כפי רצונם – בהצגות של המשל בישראל הנמלה הכניסה את הצרצר אל קינה החמים, או שנמצאו פתרונות יצירתיים אחרים. באחד הסרטים של "הגן של דודו" בחר דודו פישר להשאיר את הצרצר בחוץ, ולרגע הרמתי גבה – עד שמקץ רגע פתחה הנמלה את הדלת ונהנתה מזמרתו כל החורף. אפרופו זמרתו, נתקלתי בבחור צעיר שבחר להסביר את אכזריות הנמלה בכך שכל הקיץ הצרצר קדח באוזניה בנגינתו, והיא לא הייתה מעוניינת להמשיך כך כל החורף.

ועכשיו ברצינות. אני מבקש לקרוא את המשל כפי שהוא, על צדדיו הקשים, בכדי להבין מדוע עשתה הנמלה את הצעד הקשה. מלבד ההסבר ש"כך העולם עובד" ומי שלא עבד בעולם הזה לא יזכה לרחמים בעולם הבא, אני מחפש את הביקורת החברתית של איזופוס במשל (כנראה שהוא לא האמין בעולם הבא).

לשם הבנת חטאו של הצרצר נפתח את מסכת סנהדרין, בסוגית בן סורר ומורה:

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה. שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

אמור מעתה: ירדה נמלה לסוף דעתו של צרצר. לעיון בסוף דעתו של צרצר, אבקש לעיין בשני שירים ולסקור שני סוגי אנשים.

לפני זמן מה יצא לי להאזין לאחד האלבומים של חוה אלברשטיין, מתוך האוסף שלה. את אותו אלבום (את חירותי") חותמים שני שירים: "שיר סיום" שתרגמה נעמי שמר ו"לונדון" שכתבה אלברשטיין בעצמה על פי מחזה של חנוך לוין. ברצוני לסקור את פשעו של הצרצר לאור שני שירים אלו.

ב.

נעיין תחילה בשיר שתרגמה נעמי שמר בשנות ה60-70:

הצרצרים בקיץ שרים להם

ימים קצרים בקיץ עוברים להם

והנמלה תשיר בקול עצוב מאוד,

 כנר יקר - זימרת כבר - עכשיו אולי תרקוד!

בבית הראשון של השיר הנמלה דורשת מהצרצר לעבוד (לרקוד), כי הימים קצרים. למען האמת, דווקא בקיץ הימים ארוכים, אבל מטרת השיר היא להבהיר שהזמן קצר והמלאכה מרובה. בכל אופן, את הצרצר ולהקתו זה לא מרשים כל עיקר:

עונים הסקסופונים - האח, האח

החלילים הערב צלולים כל כך

תופי הדוד מכים, שרים הכינורות

רק הנמלה האומללה תמיד רואה שחורות

אבל הצרצר רדיקלי עוד יותר מכלי הנגינה. הסקסופונים והכינורות מביעים את אמונתם שהקיץ לא יסתיים לעולם, שהחיים יפים והנמלה עסוקה בנבואות זעם שחורות ורעות. לעומתם, מכיר הצרצר את מקומו, יודע שהחורף קרב ואין לו מחסה, אבל –

לי לא איכפת, לי דווקא די נעים

לשיר באוזניכם

את השירים הכי פרועים

ולהתייצב בפני הא-להים

עם שתי גומות של חן

ועם שישה מיתרים קרועים

הצרצר העליז פוסע אל מותו. כשהוא אומר "להתייצב בפני הא-להים" כוונתו כפשוטו. יגיע החורף, תבוא הרוח והגשם בכנפיה, ורגליו של הצרצר תרעדנה מקור. תוך זמן קצר הוא יפול וימות, ויבוא להתייצב בפני הא-להים. אלא שזה לא אכפת לו, ודווקא די נעים – אני אמות עם חיוך, אומר הצרצר. הנמלה עובדת בשביל לחיות וחיה בשביל לעבוד, ואילו אני מעדיף ליהנות מחיים קצרים. מוטב לי לא לשרוד את החורף, אבל לסיים את חיי עם שתי גומות של חן, ועם מיתרים קרועים מרוב נגינה. אפשר לפרש את דבריו שחייו תלויים במוזיקה ובהנאה, וביום בו יפקע אחרון מיתריו הוא יבוא להתייצב מול הא-להים. כך או כך, הצרצר נוהג כ'היפי' רומנטיקן: חופשי לשכוח את כל מה שלימדו אותו, ומסוגל פשוט להתחיל לחלום.

כפי שכתבתי קודם, השיר נכתב בשנות השישים מלאות הרומנטיקה: בשעה בה עולם שלם של צעירים מרד במוסכמות העולם המודרני, ובחר לחיות חיים של "אהבה ושלום" במקום ניסיונות לתקן את העולם, שנראו עקרים בעיניו. חטאו של הצרצר הרומנטיקן הוא העזיבה של העולם, של הכלל, והתמקדות בחיים הפרטיים הרגעיים. כשסטודנטים בצרפת ובאמריקה חיפשו "לשכוח את כל מה שלימדו אותם ולהתחיל לחלום" (אחת מן הסיסמאות של הרומנטיקנים), העולם עוד ליקק את פצעיו. כתבתי על כך בעבר באחד משיריי, בו מתחתי ביקורת בין השאר על הרומנטיקנים. באותו שיר כתבתי על אדם קשיש שנע בין התרפקות על הרומנטיקניות של שנות השישים לבין ייאוש מעצמו, עליו נדבר להלן. אותו קשיש יודע לבקר את עצמו וחבריו על חלומותיהם בשעה בה העולם עוד נאבק:

הוֹ, חֹדֶשׁ מַאי שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה,

כְּשֶׁאָנוּ רִסַּסְנוּ כְּתוֹבוֹת עַל יֹפִי וְאַהֲבָה,

הָעוֹלָם זָכַר שָׁנָה זוֹ לְדֵרָאוֹן:

אָמֶרִיקָה לָעַד תִּזְכֹּר אֶת וְיֶטְנָאם

וְאֶת קֶנֶדִי הַטּוֹב בְּחֹדֶשׁ יוּנִי,

דֵּה-גּוֹל הֶעָלוּב מְפוֹצֵץ מֵימָן

וּסְטוּדֶנְטִים נִטְבָּחִים לַמָּוֶת

בָּאָבִיב שֶׁל פְּרַאג.

ראינו כי הצרצר אינו טלית שכולה תכלת, והוא עסוק בעיקר בעצמו. ונמשיך עם שאלת הברייתא: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, גידל שערו כהיפי ובחר ליהנות מן החיים, יישאר לקפוא למוות?

ג.

ברצוני להשחיר עוד יותר את דמותו של הצרצר, ולהבין מהו סופו שעליו הוא נידון. לשם כך נעיין בשיר "לונדון", שחלקים ממנו כבר הפכו למטבע לשון בחברה הישראלית. זהו השיר החותם את האלבום של אלברשטיין שהזכרנו לעיל.

השיר לונדון הוא בעצם חלק מדיאלוג, שנכתב בתוך מחזה של חנוך לוין ב-1981. למחזה קראו "אורזי מזוודות", והוא עסק באנשים שירדו מהארץ. ביקורת רבה נמתחה על חנוך לוין באותם ימים, הוא הואשם באנטי ציונות ודברים דומים. מן הראוי לציין שבהמשך חייו כתב חנוך שיר בשם "לא הצלחתי בחוץ לארץ", אך לא היה בכוחו לנטרל את עוצמת האמירה של המחזה, בימים ראשונים של פוסט-ציונות ופוסט אידיאלים. לקראת סוף שנות השמונים, לקחה חוה אלברשטיין את אחד המונולוגים מן המחזה והלחינה אותו:

שלום

אני נוסעת

אני לא רוצה

שתלוו אותי הלאה

לא שיש לי אשליות

בקשר ללונדון

לונדון לא מחכה לי

גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים

להיות לבד

כאן הצרצר(ית) כבר לקה בייאוש הפוסט-רומנטי. אם נטישת המודרניזם בשנות השישים לבשה דמות 'היפית' חמימה, אהבה ואחווה שלום ורעות, הרי שבשנות השמונים היא לבשה את דמות הייאוש הנורא. ייאוש מכל מה שהיה קודם, יאוש מכל מה שיהיה וממה שיש כרגע. חוסר אמון בשום דבר, גם לא בדיבורים על אהבה ושלום. הייאוש שמכנים אותו לרוב פוסטמודרניזם, בין אם בצדק או שלא בצדק. אם כן, מה שנותר לו זה להעביר את הזמן במינימום סבל. ואם להשתמש במילים של אביב גפן, "הכל כבר ידוע מראש/ אנחנו כאן להעביר את הזמן".

אבל בלונדון יש יותר סרטים

בלונדון יש מוסיקה טובה

בלונדון – טלויזיה מצוינת

בלונדון אנשים יותר אדיבים

כך שהייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין?

הייאוש נעשה יותר נוח.

הצרצר מבקש עכשיו את המוזיקה הטובה לא כדי ליהנות מן החיים, אלא כדי לסבול פחות. בכדי שהייאוש ייעשה יותר נוח, פחות לופת וחונק. הצרצר של שנות השמונים לא יגיע אל הא-להים עם שתי גומות של חן, אלא עם הבעת פנים שנעה בין ציניות מרירה לאדישות. כבר לא אכפת לצרצרנו משום דבר. הוא התייאש מליצור חברה צודקת, ואפילו מיצירת חברה של כיף. לא הדוניזם ולא מטריאליזם ימשכו אותו מכורסתו, וכל מבוקשו הוא להעביר את שארית חייו במינימום סבל, לעשות את הייאוש מעט יותר נוח.

לדעתי, המסלול ששרטטנו הוא מסלול צפוי וידוע מראש, המתחיל בבחירה ב"אהבה ושלום" ומסתיים בייאוש מכל הקיים. הפוסטמודרניזם מכונה כך משום שהוא מוכרח לבוא על גבי המודרניזם, ועל גבי הרומנטיקה המזויפת. לא מקרה הוא שחווה אלברשטיין מתחילה את האלבום בשיר על חירות מדומה שמנוצחת על ידי האהבה, עוברת דרך "שיר סיום" שראינו לעיל, ומסיימת במילים הקשות החותמות את השיר "לונדון": 

אתה מבין

אם למות כמו כלבה

אז לפחות שהטלוויזיה

תהיה טלוויזיה.

ד.

חטאו של בן סורר ומורה הוא כפול; חציו נכתב בתורה וחציו בידי חכמים. חכמים מתארים אדם (ילד, ליתר דיוק) אשר לא הולך בדרך טובים, וסופו שילסטם את הבריות, לדעתם. כביכול כל מי שיצא לתרבות רעה, הרי שיבקש לימודו ולא ימצא (יבקש לימודו: ינסה לחזור למוטב). לפי פשט הפסוקים, חטאו הוא באי כיבוד אב ואם שהיא מצווה שבין אדם למקום, ומשולה למרידה בדברי הקב"ה עצמו.

אף אני אנסה לדרוש את הצרצר בתרתי לגריעותא: ראשית, לא הולך הוא בדרך טובים. אותו צרצר מיואש, או רומנטיקן, אינו עוסק בתיקון העולם וביישובו. קבלה בידינו היא שגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח:) משום שהיה לו לעסוק ביישובו של עולם ולא עסק. משמע - ביטול יישובו של עולם חמור בעינינו עד כדי "חיוב מיתה". שנית, אחד הנימוקים למצוות כיבוד אב ואם היא הכרת הטוב של מי שהביאך עד הלום. לא רק הוריך הביאוך עד הנה, אלא כל האנשים שדאגו שהעולם יהיה כפי שהוא. לוחמים וממציאים, מדענים ואנשי רוח – כולם עמלו והקדישו את חייהם בכדי שהעולם יגיע למצב מסוים. האדם הבועט בעולם כופר בטובתם של קודמיו, ויתירה מזאת – כופר בטובתו של הקב"ה.

אותו צרצר שבוחר להתבטל בקיץ בלא לדאוג ליום סופה, עולה על המסלול של מאיסה בעולם הזה. תחילה הוא נהנה מהחיים, לאחר מכן הופך זאת לאידיאולוגיה רומנטית, ובסופו של דבר מתייאש ויורד מן הארץ, שבאופן סמלי נשמע באוזניי כ'ירידה' מן העולם הזה. אין לך מקום בעולם שלי, מטיחה הנמלה בפניו של הצרצר. אינך עוסק ביישובו של עולם, ואתה כופר בטובת קודמיך וטובת ריבונו של עולם. לאחד כמותך אין מקום בעולם שלי. אם תכנס אליי לקן המחומם, סופך לגמֵר נכסיי. כשיבוא הקיץ תנסה לשוב למוטב ולא תצליח, ובבוא החורף והמחסור שוב תקיש על דלתות, וכביכול תלסטם את הבריות – אותם בריות שאתה כופר בטובתן. אחד שכמותך מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם (סנהדרין עב.). 

ה.[1]

כאן המקום לעצור, להרחיב ולבקר את שכתבנו עד כה. בתור דְרוש נחמד, הכל טוב ויפה – אך שומה עלינו לסכם את שלמדנו ולתהות: מי צדק - הנמלה או הצרצר?

ראינו נמלה עובדת לקיום עצמה, ואולי גם לקיום העולם.[2] ראינו צרצר ששאל מדוע ולא קיבל תשובה, ולפיכך נתייאש מן העבודה ומן הדעת לטובת הנאות העולם הזה. משנתייאש אף מן העולם הזה, בחר להעביר את ימיו האחרונים במינימום סבל. אליבא דשיטתו, הוא אפילו לא יטרח לדפוק על דלתה של הנמלה, שכן אין לו עניין בהמשך החיים. הצגנו את ייאושו ואת הרוע שבו, והצבנו את הנמלה בעמדה השלטת, הנכונה והראויה.

הנמלה היקרה שלנו חיה בשביל לעבוד ועובדת בשביל לחיות. מעבר לתפיסה המטריאליסטית (=חומרנית) שלה, אין לה דבר. אם נעמיק מעט נראה, כי היא עצמה אשמה לא מעט במצבו הנואש של הצרצר.

במאה התשע עשרה קם לתחייה מעמד הפועלים. מי שעד לאותה תקופה היו מנוצלים עד אין קץ כעבדים של ממש, קמו עתה והרימו קול זעקה כנגד השליטה האבסולוטית של בעלי ההון, שהחליפו את המלכים. המבשר העיקרי של מהפכות הפועלים היה קרל מרקס, שדרש את השליטה למעמד הפועלים, שעליו בנוי העולם. באופן תיאורטי, אם כל הפועלים ישבתו העולם יקרוס. לפיכך העולם עומד על הפועל הפשוט, שתוצר כפיו נחמס ממנו בידי בעלי הון אכזריים. כך קמה לה תנועת הסוציאליזם, שמרקס טען שהיא שלב ביניים בדרך לקומוניזם.[3] מרקס והמרקסיזם נאלצו להיאבק באידיאולוגיות ששלטו אז בכיפה – לאומיות, השכלה, ועוד ערכים נוספים שנהגו ועודם נוהגים גם כיום.

"הבלים", פסק מרקס. הלאומיות היא טריק של מעמדות שליטים בכדי שישלמו להם כסף ושלטונם ייכּון. הפועל סובל בכל מקרה, לא משנה מי נמצא בעמדת השלטון. מה שחשוב הוא המטריאליזם, החומריות: אם יש לאדם לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא אם יש לו אמונה דתית או חילונית להאמין בה.

לשבחו של הסוציאליזם ייאמר, שאת הטענות הללו הוא טען מבחינה פרקטית.[4] נסיבות היסטוריות אומללות הביאו את הסוציאליזם לזיהוי עם המטריאליזם, שלא בצדק. ביסודו הוא מאבק צודק למען חברה צודקת ולא משעבדת, ולא תפיסת עולם שבאה 'למלא את הבטן', כפי שגרס המטריאליזם. אלא מאי, בכדי לבסס את הסוציאליזם התיאורטי בפועל, היה צורך לחבור למטריאליזם, וכך ליצור חברה סוציאליסטית פרקטית. תפיסות הסוציאליזם באות מעולם הרוח, מעולם הצדק והמוסר, ואילו תפיסות המטריאליזם הגיעו מן המקום השפל והפיזי שבאדם.

אותו איחוד זמני בין מטריאליזם לסוציאליזם, המשיך להתקיים לאורך זמן משתי סיבות עיקריות: כישלון הקומוניזם בברית המועצות, והספקנות שזרע המטריאליזם בכל תפיסת עולם לא-חומרנית שהיא. הקומוניזם בברית המועצות היה מעשי ומטריאליסטי[5] להפליא. לא היה בו דבר מן היסודות הרוחניים של הצדק והמוסר שרצה לכונן הסוציאליזם. כאשר הקומוניזם קרס בקול רעש גדול, ומערומי שחיתויותיו נחשפו לעין כל, התעוררו אויבי הקומוניזם המושבעים, הקפיטליזם והאגואיזם מוכי השחין. באופן פרדוכסלי, אף הם הושחתו עם הזמן בעוון המטריאליזם שגרר את התיאוריות החברתיות אלי פי פחת, כך שהקומוניזם מת, אך הנחות המוצא המטריאליסטיות נותרו על כנן. 

למי שאיבד אותי בסבך המילים, הטיעון הוא פשוט: התנועות החברתיות היו צריכות לכפור באידיאולוגיות השולטות, ולשם כך הם נאבקו בכל טענה אידיאולוגית שהיא, וגרסו כי מאום אינו חשוב מלבד הדברים החומריים – לחם ושעשועים. כאשר קרסה ברית המועצות, וכולם ראו עד כמה מושחת היה השלטון הסובייטי, בא המערב בטענות אל התפיסות החברתיות.

מאחר והתנועה החומרנית (מטריאליזם) נאבקה בכל אידיאולוגיה שהיא, הדברים התפתחו לכדי תפיסת עולם מורכבת ומלאה. כך בשנות השישים תיאר לואי אלתוסר[6] את האידיאולוגיה כמושג שעוטף אותנו מיום לידתנו ועד יום מותנו. בין אם מדובר באידיאולוגיה של משפחה, של מדינה או של תפיסת עולם. בסופו של דבר, הכל המצאות של מעמדות שולטים, שנוח להם למשול באמצעות אידיאולוגיה (לאומיות, למשל). התוצאה הייתה בעיטה ומאיסה בכל אידיאולוגיה שהיא – כולל זו המרקסיסטית או החומרנית. אם נעקוב אחר ההתפתחויות ההיסטוריות, הרי שסדר הדברים היה כך: בתחילה מאסו באידיאולוגיות הוותיקות כמו לאומיות, מעמדות וכבוד, וקרנן של החומרנות והשובע עלתה עד מאד. לאחר מכן מוסכמות אחרות התפוררו, והחל המסע אל החופש לשכוח מכל מה שלימדו אותך – וכאן כבר נראתה בעיטה בכל אידיאולוגיה שהיא. כך לבשה התנועה הזאת בימיו של אלתוסר את בגדי ההיפים והרומנטיקנים. השלב הבא היה שאלה של "אז מה נשאר?", והתשובה הייתה שכלום לא נותר. אם כל אידיאולוגיה היא הבל, לשם מה נחוצה החומרנות? מה טעם בחיים לשם החיים עצמם? וכך נולד הייאוש הנורא. בקריאה שלנו את משל הצרצר והנמלה, הצגנו את הנמלה כאדם עמל וטורח, אולם לא ביארנו לשם מה היא טורחת. ואכן, עם בוא החורף תדאג הנמלה לאגור כוחות לקראת הקיץ, בו תאגור מזון לחורף וחוזר חלילה. הצרצר שיודע היטב כי מאום לא יצמח מן הנמלה המטריאליסטית, בוחר בחיים קצרים של משמעות. אולם הוא אינו יודע משמעות מהי, שכן הנמלה בחרה להסביר לו חזור והסבר, שאין כל משמעות לשום דבר מלבד אוכל ומנוחה.

כל איש חינוך יודע את הסכנה שבפריצת החומות. בכל הצבת מסגרת יש התלבטות בין גבולות פתוחים מדי שלא ישמרו מאום, לבין גבולות הדוקים שסופם להיפרץ. מרגע שנפרץ הגבול, כבר לא ניתן לבלום את השטף – נער חרדי שבחר לפרוץ את החומות לא יהפוך למרכזניק, אלא יהיה דתל"ש. גם בתפיסות עולם הסטוריות הדבר נכון; מרגע שפרץ מרקס את גבולות האידיאולוגיה וטען כי היא שקר, הדרך נעשתה קרובה לָייאוש מכל אידיאולוגיה, וממילא ייאוש מן העולם כולו.

ו.

האגדה מספרת על סיני זקן ועני, שנותרו לו רק שתי פרוטות. באחת רכש כיכר לחם, ובשנית קנה לו שושנה אדומה. "את הלחם קניתי בכדי שיהיה לי ממה לחיות", הסביר. "את השושנה קניתי בכדי שיהיה לי עבור מה לחיות".

הצרצר מיודענו היה קונה לו צמד שושנים בשתי הפרוטות, ואילו הנמלה היתה משקיעה את כל כספה בלחם המזין. הסיני הקשיש ניסה לשלב בין שתי תפיסות העולם: לשרוד מחד ולמצוא טעם לחיים (אידיאולוגיה) מאידך. הנמלה היתה נוזפת בו על שהוא ממציא אידיאולוגיות יש מאין, והסיני היה משיב לה כי מוטב להמציא משהו בשביל לחיות עבורו, מאשר לחיות עבור כלום.

בעיני, הסיני הזקן מסמל את הדור שאחרי הנמלה והצרצר, את הדור שגדל על ברכי המרד ועכשיו מנסה לכונן תפיסת עולם פוסטמודרנית חדשה. הסיני אינו מאמין בחומרנות, אך גם אינו רוצה למות. את הפתרון מצא באמצעות הדמיון – המצא לעצמך משהו לחיות עבורו, והוא ישמש לך נקודה ארכימדית להביט בה בשעות קושי. לא בכדי רכש הסיני דווקא שושנה, שכן הפרח עתיד לנבול תוך יומיים לכל היותר. או אז (אם יהיה לו כסף) עתיד הסיני לרכוש לו אליל חדש ולהאמין בו, עד שימאס לו גם ממנו והוא יאלץ לחפש משהו אחר לחיות עבורו. האידיאולוגיה החדשה יכולה להיות אהבה, משפחה, כסף או אנרכיזם. לעיתים האידיאולוגיה היא חיובית ולעיתים שלילית – עבור הסיני זה לא משנה. הוא זקוק למשהו לחיות עבורו, ותו לא.

הסיני טיפש. אלא שאין לאל ידי להציע לו שום אלטרנטיבה – בעולם שהתייאש מא-להים, מהאדם ומערכים מוצקים, אין לי יכולת לדלות עבורו משהו יציב, חזק והכי חשוב – משהו אמיתי. המושג אמיתי כבר לא קיים עבורו.

מה התשובה? אודה ולא אבוש כי אני עוד מתחבט. כאדם דתי אין לי בעיה, שהרי מאז ומעולם האמין היהודי במשהו א-רציונלי, שנמצא למעלה משכל, טעם ודעת. מתוך אמונתי כי יש קוד התנהגות לעולם הזה, והוא טמון בתורה באופן כלשהו, הרי שהכפפתי בכך את עצמי לריבון העולמים, עילת העילות הקדמון, שנמצא מעל כל אידיאולוגיה. כך יכולים תחת ספסל תורני אחד לשבת שני אנשים, האחד ימני עד מאד בדעותיו והאחר אנרכיסט – ובלבד ששניהם מכירים בתורה ובחוקותיה. כל דבר מעבר לכך יכול להיות נכון ויכול להיות הבל, הכל בעיני המאמין. יכול הוא להאמין באדם ויכול הוא להיוואש ממנו – נקודת העוגן בעולמו תישאר לעולם תורת ישראל.

אולם דברינו כאן עסקו ועוסקים באדם החילוני. הוא שהאמין באדם, הוא שהפסיק להאמין באדם והחל להאמין בעצמו, והוא שחדל בסופו של דבר להאמין בכלל, וחזר להאמין בכל מה שירצה. העולם הספקן והפוסטמודרני בשפתו (גם אם לא בהליכותיו), זורע גם בי יאוש בכל הנוגע לבני האדם. באורות התחיה ג', הרב קוק זצ"ל מזהה נכונה את מות ההומאניזם, ואת החסד הגדול שעשתה הגלות עם היהדות, בכך שיכולנו לשאוף אל "הטוב הא-להי המוחלט" במנותק מתהליכים שעברו על העולם. רק הניתוק מן העולם הזה הציל אותנו מן "הזרמים הכללים של העולם, שאין להם ביסודם כי אם האהבה העצמית הגסה". הרב קוק עוסק בהורדת "הטוב הא-להי המוחלט" אל המציאות, אולם לא זה ענייננו; אנו מבקשים למצוא תקווה לאדם שאינו מאמין. 

ז.

כשהתחלתי בכתיבה, לא היה לי יעד מוגדר. עם הזמן קיוויתי למצוא תשובה במקום שאחרים לא מצאו, אך לשווא. יהיו שיאמרו שזו יהירות של דתיים, יהיו שיאמרו שאני חשוך וסגור – אולם באמת לא מצאתי תשובה המניחה את דעתו של הספקן, של האדם שעבר את מוראות המטריאליזם והפוסטמודרניזם על רוחו. יתירה מזאת – אני סבור כי גם אם קיימת תשובה באחד העמים, הרי שהיא לא תצלח ליהודי החילוני באמת. זאת משום סיבה אחת, הטמונה בשני רבדים: ברובד הרוחני עם ישראל נמצא במקום גבוה או במקום שפל. הוא אינו יכול להיות סתם חילוני. ברובד המעשי, התשובה פשוטה עוד יותר. עקב העובדה שבעם ישראל יש ריבוי יחסי של אנשים מאמינים, והיהדות היא דת יותר נוכחת במציאות מדתות אחרות, מוצא עצמו החילוני בעימות מתמיד עם הדת. עימות זה מאלץ אותו לחיות במרד מתמיד, ומי שמורד נשאר קיצוני עד עולם, כפי שהדגמנו על הצרצר.

בסיכומו של דבר, אינני פילוסוף או חוקר של תופעת הפוסטמודרניזם. בסך הכל אני תוהה אחר חוקותיו ותקוותו של העולם הזה, עולם בו החוק הפך לריבוי אינטרסים במקום למוסר, בו הסדר החברתי קודם לצדק ובו הכל נכון משום שדבר איננו שקר, וכל דבר מסתכם ברלטיביזם. היו שהלכו לפני והציעו הצעות, מופרכות יותר ופחות, או סתם לא רלוונטיות. אין לי תשובה, ומלבד להמתין להוגה חילוני שינסה להשיב, נותרו לי שני דברים: האמונה השרירותית בתורה ובהלכה, ומשל ישן שאין הולם הימנו:

מעשה באדם אחד שהיה תועה ביער ימים רבים. חיות טרף החרידוהו יומם, ורחשי עצים שיתקו את ליבו בליל, תעה בסבילים ובנתיבים לא ידע איש. יום אחד פגש הלך אחר ביער, בגדיו מרוטים והוא עייף וטרוט עיניים כמותו.

"אתה יודע את הדרך הנכונה?" שאל האיש.

"לא", השיב ההלך. "דבר אחד יודע אני בוודאות: בדרך בה הלכתי עד כה, אל תלך".




[1] על פרק זה חשבתי לא מעט, והוא נכתב זמן רב לאחר כתיבת הפרקים הקודמים. קדמו לפרק זה דיון באינטרנט עם חברים, וכן לימוד רוחבי על שיטת הנמלה. השתדלתי למעט בשימוש במושגים מופשטים או במילים שאינן ברורות לכולם, אך לא תמיד עלה בידי. אזכיר כאן מספר תפיסות ששלטו בעולם בעבר – מי שאינו מכיר רשאי לדלג על פרק זה ללא חשש.


[2] בבחינת 'כל שנתגדל האדם, נתגדל העולם עימו'. משפט זה נכון גם ביחס לעולם החומרי.


[3] ההבדל בין הסוציאליזם לקומוניזם הוא בעיקר בשאלה עד כמה שליטה יש לתת לממשל בשוק, וכמה ממנו להשאיר חופשי. ישנם הבדלים תיאורטיים נוספים, אך לא נתעכב עליהם. לדעת מרקס, הסוציאליזם הוא שלב ביניים, והקומוניזם הוא הביטוי האידיאלי של מהפכת הפועלים.


[4] לא נכנס כאן לזרמים שונים של הסוציאליזם והמרקסיזם. כוונתי היא לסוציאליזם שהחזיק בתפיסות אידיאולוגיות כדוגמת רוב התנועה הקיבוצית בארץ בשנות העשרים של המאה שעברה.


[5] וראה על המטריאליזם ועל הלשון, מאת י. סטאלין, הוצאת רסלינג.


[6] הוגה צרפתי שהשתייך למרקסיזם, היה פעיל משנות החמישים עד שנות השמונים של המאה העשרים.


 

 

בית המדרש