ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

Unthinkable: משקפיים תלויות תרבות - בין מוסר מערבי למוסר מוסלמי

ע"י: אריק גרינשטיין

"השאלה המרכזית העומדת לפנינו היא האם מותר לנו למתוח את גבולות המוסר בהתמודדות עם אויב בעל מערכת ערכים נמוכה יותר. האם עלינו לשמור על הסטנדרטים האתיים הגבוהים שלנו במחיר ספק פיקוח נפש?" אריק גרינשטיין מנתח את הסרט ומעמת בין אתיקות מנוגדות

זהירות, ספוילר: על מנת לפתח פלטפורמה לדיון, איאלץ להרוס לכם את הסרט ולתאר את מהלך העלילה, כיוון שהסרט לא יצא בארץ, וחבל. מי שמעוניין לראות אותו בדרכים מפוקפקות יותר, מוזמן לקרוא את המאמר אחרי הצפייה.

הסרט פותח בסיטואציה הבאה: אמריקאי שהתאסלם והצטרף לשורות ארגון איסלאמי-רדיקלי כלשהו, מסגיר את עצמו (פחות או יותר, ואכמ"ל) ל-CIA. הוא טוען כי הוא הרכיב שלוש 'פצצות מלוכלכות' (קרי: גרעיניות) והחביא אותן באתרים מרכזיים שונים ברחבי ארה"ב. תמורת הסגרת אתרי הפצצות, הוא דורש דרישה מממשלת ארה"ב (תוכן הדרישה אינו משמעותי לצורך העניין). הסוכנים אימתו כי נגנבו מהרוסים כ-X קילוגרם חומר רדיו-אקטיבי, ובכך מוודאים את אמיתות דברי הטרוריסט. כמובן, הממשלה אינה מנהלת משא ומתן עם טרוריסטים ולאחר שה-CIA נכשל בסחיטת פרטים בעינויים מהטרוריסט, נכנס לעניינים מעַנֶה 'מקצועי' בשירות הצבא (אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון המצוין). הנ"ל מתחיל לעשות מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, בעוד שברקע עומדת סוכנת שאחראית לכאורה על הסיטואציה ונמצאת בדילמה מתמדת בנוגע לשאלה הקשה – מהם הגבולות?

שאלה זו באה לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר כאשר המועד לפיצוץ מתקרב, והטרוריסט עומד להישבר. בשלב זה, לאחר עינויים פיזיים קשים לצפייה, ואינספור מאבקים פסיכולוגיים עמוקים, הטרוריסט מגלה את מיקומה של הפצצה השלישית. חישוב מהיר של כמות החומר בכל פצצה והכמות שנגנבה מהרוסים, מעלה את החשש הסביר לכך שקיימת פצצה רביעית. לאחר ששחט את אשתו של הטרוריסט לנגד עיניו (בניגוד להוראתה של הממונה עליו), טוען ג'קסון כי אין מנוס מלענות את ילדיו של הטרוריסט מולו (נציין כי ילדים אלו הינם אזרחים אמריקאים דה-פקטו). יש לציין כי בשלב זה נמצאו שלוש הפצצות ונוטרלו. המעַנֶה חוזר וטוען כי לאור המאבק הפסיכולוגי שהם ניהלו והחישוב של החומר הגנוב, ברור לו שהטרוריסט מסתיר פצצה רביעית. את סוף הסרט אחשוף בסיום המאמר.

הגורמים המעורבים בסיטואציה מעלים את השיקולים השונים לאור הדילמה: יש יסוד סביר להשערה כי הטרוריסט הטמין פצצה רביעית, אך הוא לא הודה בכך. פצצה שכזו תגרום נזק עצום לסביבה ולחיי אדם (בממדים של מיליונים) – לאור הנקודות שהועלו, האם יש לגיטימציה לענות ילדים לטובת הכלל?

הנחה מקובלת היא כי אין להעניש ילדים במסגרת ענישה קולקטיבית, כיוון שילדים הינם חסרי דעת ואינם צריכים לשאת באחריות על חטאי הוריהם. דרך הטבע היא שילדים נתפסים כיצורים טהורים ועדינים, מה שהופך את המעשה לאכזרי ביותר בעיני המתבונן, אפילו לאחר הנמקות רציונאליות חזקות. מאידך גיסא, ישנו חשש אמיתי לחיי מיליוני בני אדם. כנציג מערכת הביטחון, המופקד על ביטחון המדינה, הנאמנות של אותו סוכן או סוכנת נתונה לאזרחי מדינתם. אזרחי המדינה סומכים על הפועלים במערכת הביטחון שיגנו על חייהם ויהיו מסוגלים לבצע החלטות קשות בסיטואציות מסובכות (מעניין מה שופטי בג"ץ היו חושבים על הדילמה הזאת, ואכמ"ל).

כדברי המנחה, הכתב, בעל 'יצאת צדיק' – "מה אתם --- הייתם עושים?". נראה כי על מנת לגבש דעה בנוגע לסיטואציה שכזו, יש לחלק את הדילמה למספר חלקים: מהו ההיבט המוסרי של עינויים, היחס בין הפרט לבין הכלל, היחס לענישה קולקטיבית, היחס שבין המדינה לאזרחיה וכו'. כמובן שעל אדם דתי להעלות שאלה נוספת: מהי האמירה של ה'יהדות' או מהו 'רצון הא-ל' בנוגע לנ"ל? לדעתי, התסריטאי הצליח לעצב פסיפס של דילמות המשתלבות באופן נפלא בסיטואציה אחת מורכבת.

ברצוני להעלות נקודה אחת הקשורה לתחומי העיסוק האקדמי שלי, ההיסטוריה של המזה"ת, אשר ניתן בקלות לפספס.[1] בזמן האחרון אני קורא ומתעסק רבות עם האסלאם. ישנה אסכולה בלימודי האסלאם, אסנציאליסטית ניתן לומר, הטוענת לקיומו של 'טבע האסלאם'. על-פי אסכולה זו, כאשר ניגשים להתמודד עם העולם הערבי בכלל ועם האסלאם בפרט, יש לזנוח את הנחות היסוד הערכיות העומדות בבסיס התרבות המערבית השולטת, אשר בצילה אנו חיים. הדבר מתבטא במלחמה, במשא ומתן מדיני, במשא ומתן כלכלי, בניתוח סוציולוגי וכד'. ביטוי נוסף הוא המלחמה באסלאם הרדיקלי.

זניחת הנחות היסוד ושמירה על ראש פתוח יחד עם הכרות עם התרבות האסלאמית יכולה לאפשר התמודדות נכונה אשר, לדעתי, חסרה במקרים רבים בימים אלו. כאשר צפיתי בסרט, שמתי לב כי כל השותפים בקבלת ההחלטות, ובכללם המעַנֶה אשר החזיק בגישה הקיצונית ביותר, דנו בשאלה מתוך 'משקפי' המוסר המערבי. אף לא אחד מהם העלה את השיקול כי אותו טרוריסט היה מוכן לסכן ילדים, זקנים, נשים וגברים ובתוכם אף את משפחתו שלו. הבה נאמר כי חסרונו של מזרחן היה ניכר בסצנה זו.

מזרחן היה מסביר להם כי על מנת להתמודד עם מצב הספק, עליהם לערב שיקול נוסף וכבד משקל, והוא מערכת הערכים האיסלאמיסטית. בתפיסת עולם זו, העולם מחולק לשניים: דאר אל-חרב (בית המלחמה) ודאר אל-אסלאם (בית האסלאם). דאר אל-חרב מציין את כל הארצות שאינן מצויות תחת שלטון האסלאם, בניגוד לדאר אל-אסלאם. על מנת להשליט את שלטון האסלאם, מצווים ה'לוחמים' ב'ג'יהאד'. מגובים בפרשנות רדיקאלית לפסוקי הקוראן ולח'דית (שמועות שנמסרו בע"פ מפי מוחמד), יוצאים אותם טרוריסטים למלחמת חורמה אשר בה כל האמצעים כשרים לצורך השגת המטרה.

השאלה המרכזית העומדת לפנינו היא האם מותר לנו למתוח את גבולות המוסר בהתמודדות עם אויב בעל מערכת ערכים נמוכה יותר. האם עלינו לשמור על הסטנדרטים האתיים הגבוהים שלנו במחיר ספק פיקוח נפש? או במילים אחרות, בפשטות – עד איזה גבול אנחנו צריכים להיות 'פראיירים'? האם עלינו לחטוף את האש ועל ערש דווי ללחוש: "העיקר ששמרתי על הערכים שלי"? מה שווים הערכים אם אדם אינו חי על מנת לשמר אותם? כמובן שהדברים אינם שחור-לבן. נקודה זו הינה רק חלק ממערכת שיקולים המופעלים במצבי ספק. יחד עם זאת, נראה כי היא חסרה מן התודעה והדבר ניכר בכל שטחי האינטראקציה בין התרבות המערבית לזו המזרחית.

לסיכום, ביקשתי להביא לפניכם סיטואציה מורכבת כחומר למחשבה. הדילמות הללו קיימות במציאות בהקשרים שונים. ביום מן הימים, כאשר תצאו מהישיבה ותאיישו תפקידי מפתח, חלקכם יאלצו להתמודד עם שאלות מסוג זה. במצבי ספק, יש לזכור להפעיל את כל השיקולים על מנת להגיע להכרעה. לצורך כך יש לנסות ו'לצאת מהקופסא' ולעיתים אף לחשוב במונחים של ה'אחר', ואולי אם נעז, לעיתים 'לשחק' על-פי הכללים שלו, על מנת להגיע להכרעה הטובה ביותר עבורנו.

הבטחתי לספר לכם את סוף הסרט. אני ממליץ לכל חובבי הסרטים לא להמשיך לקרוא, אך בכל זאת, למתעקשים: בלהט הויכוח, הטרוריסט מצליח להשתחרר מכפיתה רשלנית, חוטף נשק מאחד הסוכנים ומתאבד. בכך הוא פותר להם את הדילמה. המעַנֶה מבטא רגש של חוסר אונים, מעין תחושה שכולנו שותפים לה לפעמים – כדברי הבדיחה המפורסמת: "מיליון משוגעים נוסעים פה נגד כיוון התנועה". הסוכנת לוקחת איתה את הילדים והמסך משחיר. לפתע אנו רואים את הצוות שנשלח לטפל בפצצה השלישית ומצליח בעשר השניות האחרונות לפרקה. תוך כדי שאלו שמחים בהצלחתם, עוברת המצלמה לאיטה מהצוות לארגז המונח בזווית החדר. ישנו קלוז-אין על פתחו האחורי, השחור, שכמו נועד לבנות את המתח, רק בכדי לגלות לנו כי בתוך הארגז שוכנת הפצצה הרביעית. השעון סופר לאחור, 5...4...3...2...1...0. המסך משחיר. כתוביות.  




[1] את האספקטים הנוגעים לתחום 'מדעי היהדות' נשאיר לפלטפורמות השונות הקיימות בישיבתנו. 


 

 

בית המדרש