ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לדמותו של הבייניש - ניתוח טיפולוגי-סוציולוגי

ע"י: אביאל רוזנברג

למה כל הביינישים חנונים? האם זה במקרה או שמא עומדת מאחורי התופעה סיבה? אביאל רוזנברג מנתח את המציאות ומנסה להציע תקווה ליצירת עולם תורני חזק וחדשני

א.

כשנשאלתי פעם למשמעות המילה 'צהוב' כפי שנהוג להשתמש בה בעולם הצבאי הגדרתי אותה כ'חנון צבאי'. מה ההבדל בין חנון בעולם הישיבתי לבין הצהוב בעולם הצבאי? החנון הוא אדם מערכתי אשר מקפיד על פרטים ומפחד משינויים ומסיכונים. נדמה כי אובייקטיבית אין הבדל מהותי בין החנון הישיבתי לחנון הצבאי אלא שאנו מתייחסים אליהם באופן שונה. קרי, השיפוט משתנה בעקבות שינוי בנקודת המבט שלנו. בסוף שיעור ב' כשעזבתי את הישיבה והגעתי לצבא נוצרה התנגשות ביחס שלי ל'חנון'. בעולם הישיבה נוהגים לתת לחנון תארים מכובדים כשקדן ומתמיד ואילו ביינישים שזורקים זוכים לכינויי גנאי כבטלנים, חפשנים וכדומה. לאמור, בעולם ממנו יצאתי דמות החנון הייתה דמות אידיאלית אשר ניסיתי לעצב לאורה את אישיותי. לעומת זאת, בצבא ישנה דמוניזציה כבדה לדמות החנון. הוא נתפס כחייל חסר מעוף, ללא יוזמה, כשרון חברתי ויכולת הובלה והרבה פעמים אף כמלשין ומשתף פעולה עם המפקד וכדומה.

סימני השאלה עלו אצלי באופן חזק כאשר השתחררתי. נדרשתי בחזרתי לישיבה לנטוש את הדחייה העמוקה מדמות הצהוב ולחתור חזרה לעולם השקדנות וההתמדה. לראשונה הנפש שלי גילתה התנגדות מסויימת לעולם הישיבה ודרשה חופש ומרחב תמרון. לאור זאת עלתה אצלי השאלה האם התורה עצמה היא זו שדורשת ממני להיכנס למסגרת השקדנות או שמא מי שיוצר את הדרישה זה מסגרת הישיבה. כלומר, האם בהגדרה התורה דורשת מהאדם שרוצה לחסות בצילה להיות חנון או שמא העולם האנושי שסביב התורה הוא זה שיצר מסגרת בירוקרטית בעוד התורה מצידה מאפשרת גם ללא חנונים ליטול כתר תורה. ברצוני אם כן לבדוק האם אכן ניתן ליצור דמות של לומד תורה אלטרנטיבית לדמות הבייניש המצוי כיום.

ב.

המקום הנפשי שנדרש כיום מבן ישיבה הוא מקום של צמצום. הבחור בן השמונה עשרה נדרש לנטוש את עולמו הקודם. עליו לגלות למקום של תורה ולשקוע בתוך עולמה. במידה כזו או אחרת הוא מצמצם את עולמו הקודם. הוא מבלה פחות שעות מול המחשב והטלוויזיה. יש לו פחות זמן לשחק את משחקי הספורט אליהם היה מורגל ואף לבילויים חברתיים שנהג לעשות בעבר הוא יתקשה למצוא פנאי. עולם הישיבה תובע ממנו לפתח יכולת ריכוז גבוהה אשר תאפשר לך לשבת בתוך בית המדרש יום שלם, לקרוא חומר כתוב רב ולהקשיב לשיעורים.

זאת ועוד, הישיבה היא מקום של לימוד. התלמיד נדרש להפוך לסוג של כלי בו הוא מפנים חומר רב ומעצב את דמותו על פי התורה איתה הוא נפגש לגווניה השונים. בישיבה הבחור נפגש לראשונה עם עולם ההלכה באופן מעמיק ומתוודע לדרישותיה אשר מקיפות את חייו לגמרי. פתאום כל דבר שהוא עושה מזכיר לו שיעור הלכה כזה או אחר. תופעה ידועה כשהבייניש חוזר ביתה, פתאום הוא מפסיק לאכול את האוכל של אמא משום שהירקות לא מגוש קטיף וכדומה. ההלכה איתה הבייניש נפגש ומשתעבד לה תורמת אף היא לתהליך של צמצום הנפש שהבחור עובר.

ג.

נדמה כי התיאור של הבייניש כחנון הוא בלתי נמנע לאור הרצון להיפגש עם התורה. לא רק שנראה לכאורה כי התורה באופן בלתי נמנע גורמת לאדם להפוך לחנון אלא היא שוללת את מי שמסרב להצטמצם. הבחור בעל הנפש הרחבה לא אוהב את ההתעסקות בפרטים. הוא לא מבין למה כל כך חשוב לבקש רשות מהחבר להשתמש לו בעט. ככלל יש לו קושי עם החיטוט של ההלכה בכל פרט ופרט בחייו. גם לימוד הגמרא יוצר אצלו רתיעה. השאלות האינסופיות ובירור כל תג ותג בתורה נראים לו כל כך טרחניים. ככלל המסגרתיות שעולם הישיבה דורש ממנו איננה מובנת לו. גם אם הוא מודע לצורך הכללי של לימוד תורה אין הוא רואה סיבה למה לא לוותר על סדר כזה או אחר בתדירות כזו או אחרת בשביל לצאת עם חברים או סתם לבלות.

אם כן, היכן המקום בו ישנו חיבור בין התורה לבין הבחור בעל הנפש הרחבה שמסרב להצטמצם ולהיות חנון? הבחור בעל הנפש הרחבה יתחבר לתחום ההגותי והמחשבתי. רעיונות חסידיים ששמים את הדגש על הכוונה ופחות על המעשה – ידברו על ליבו. אמירות כלליות סוחפות בסגנון של הרב קוק נראות לו אמיתיות כל כך. אמנם הוא מתקשה ללמוד ספרים בהתמדה אבל מספיקה לו פסקה אחת אנרגטית בכדי להיחשב כבן תורה מובחר מן המניין.

ד.

מהי אם כן האמירה של התורה? ניתן היה להציע כי התורה על השתלשלותה מהגמרא ועד ההלכה פונה חד משמעית אל האדם החנון. בעצם דרישותיה התובעות מהלומד לשבת ולהשקיע רבות היא סיננה את כל מי שלא מוכן להתמסר ולהתמיד. אולם נראה כי יש לשלול את האמירה הזאת משום שאנו מכירים תחומים אחרים ביהדות החל מהנבואה והאגדתות וכלה במאמרים מחשבתיים קצרים מודרניים אשר פונים גם למי שנפשו לא מתאימה למלל ארוך.

ניתן להציע קריאה הסטורית לפיה בארץ ישראל התפתחה תורה כללית אשר באה לידי ביטוי בעולם הנבואה ואילו התורה שנכנסת לפרטים לא הייתה קיימת. רק בגלות התורה נכנסה לתהליך של ירידה לפרטים הכולל את עולם התלמוד וההלכה. אולם נראה כי אמירה שכזו לא ממצה ואף רדודה משום שבתורה שבכתב עצמה ישנם פרטי הלכות וכן במשנה שהתפתחה רובה ככולה בארץ ישראל יש פרטי הלכות. כמו כן, בגלות אנו מכירים יצירות כלליות עצומות בדמות של ספרי מחשבה החל מהזוהר ויצירות ראשונים וכלה בחסידות. נראה כי התורה הינה עולם עצום המכיל בתוכו מימדים שונים כאשר כל אחד מתחבר אליה בדרכו הוא. נחזור אם כן לדון במוסד הישיבה כפי שהוא מוכר לנו כיום וכפי שעולם התורה יוצא ממנו.

ה.

סדר היום של הישיבה כיום מורכב רובו ככולו מתחום הגמרא והלכה. תחום המחשבה נתפס כחומר הנלמד כהפסקה בין הסדרים אך אינו מהווה מנה העיקרית. השאלה הגדולה היא האם ניתן ליצור סדר יום אלטרנטיבי המורכב מלימוד תנ"ך, אגדתות, קבלה והגות. לכאורה ניתן לנסות את זה אולם אני חש כי בהגדרה תחומים אלה לא נועדו ללימוד כל כך עמוס כפי שאנו מכירים. נראה כי עצם קיום המוסד של ישיבה הוא תוצר מאוחר יחסית של יהדות אירופה. עצם המוסד שמציע ללומד התורה לשקוד מספר שנים באינטנסיביות מלאה כל כך בהגדרה יקבל חנונים וידחה את השאר. יוצא אפוא כי התוצאה הבלתי נמנעת של מוסד הישיבה היא תלמידי חכמים חנונים בלבד.

הגדילו לעשות ישיבות ההסדר אשר יצרו מנגנון של ברירה טבעית. לאמור, בשנים הראשונות ייתכן והגיעו לישיבה גם בחורים לא חנונים אולם באמצע המסלול הם יוצאים לשש עשרה חודשים בצבא. הצבא כגוף לוחם פונה לנקודות הפנימיות בנפשו הרחבה של בן הישיבה וממילא מושך את כל מי שלא חנון. יוצא אפוא כי מי שחוזר לישיבה להמשך לימודיו על מנת להפוך לתלמיד חכם רציני כמעט אף פעם לא יהיה בעל נפש רחבה אלא סתם מישהו שלא מצא את הצבא כגוף מושך. לצערי יש הרבה ביינישים שמעדיפים את מסלול ההסדר לא מתוך אידיאל נטו אלא מתוך נגיעה עמוקה של חוסר התאמה למוסד הצבאי המחוספס. כלומר, מעטים הביינישים שהיו יכולים לפתח קריירה צבאית מוצלחת והעדיפו על פניה לזכות בתואר 'אברך'.

ו.

יש לנו לקונן על מצבנו בתקופה זו. האובדן הבסיסי הוא של הבחורים בעלי הנפש הרחבה החשים ניתוק מעולם התורה. גם בחורים המכירים בערכה של תורה וחושקים לשקוע בעולמה חשים דיסוננס כבד כאשר הם נכנסים לסדר היום האינטנסיבי של הישיבה המודרנית. אולם האובדן היותר עמוק הוא של התורה עצמה אשר מפסידה את מיטב בניה ולמדיה. כאמור, לתורה יש חלקים שונים אשר דורשים תלמידי חכמים שילמדו אותה בכדי שהיא תתפתח לאגפיה השונים. במהלך השנים נוצר מהלך של גדילה לא פרופורציונאלית בו החלק הפרטני והמסגרתי התפתח ואילו החלק הפנימי והעמוק נשאר נטוש. אם לא נמצא דרך ומוסד שיצליח לחבר את התורה הפנימית לבניה בעלי הנפש הרחבה חלק זה פשוט יקפא ויתנוון.

הרב קוק במספר מקומות מקונן על הניתוק של החילונים מהתורה. הוא מסביר כי התורה לא מדברת אליהם משום שדווקא החלק הפנימי והכללי לא באים לידי ביטוי. אני חש כי אם לא נתעורר ונעיר את התורה אזי לא רק שלא נצליח להשיב את אחינו החילונים אלא שגם את מיטב בנינו נאבד אט אט...

ז.

אחטא בדמגוגיה אם אטיל את כל האשמה רק על התורה הפרטנית. אין כאן רצון לבטל או להזניח את עולם ההלכה או הלימוד המסורתי של הגמרא. הדברים חשובים ומהווים נדבך מרכזי בזהות היהודית האותנטית. אולם הבעיה המרכזית היא שהלומד הניגש להלכה הרבה פעמים טובע בפרטים מבלי להצליח להרים את הראש ולהביט על הכל מלמעלה. המבט הכללי הוא מה שאני מחפש. עולם התורה מחפש בנים שיצליחו להקיף אותו ולהבין את האמירה הכללית מבלי להזניח את הפרטים. בכדי להגיע למקום שכזה צריך נפש מאוזנת אשר מצד אחד מבינה את חשיבות הפרטים ומסוגלת להצטמצם גם לפכים הקטנים. אולם מצד שני היא צריכה להיות מסוגלת בסופו של הלימוד לסגור את הספר ולהבין מה האמירה הכללית וכיצד זה משפיע על החיים ועל העולם. עליה להצליח לקרוא את המציאות בקונטקסט נכון ולא רק על פי מה שהיא מכירה מהספר. מי שלא יודע מתי צריך לסגור את הגמרא – עדיף שלא יפתח אותה בכלל.

יש להכניס את עולם ההלכה לקונטקסט שלם וכך גם את עולם הישיבה. לאמור, יש להבין כי ההלכה היא חלק אחד מבין שאר חלקים המרכיבים מכלול שלם של עולם התורה. עלינו להצליח לשלב את תחומי הלימוד וליצור עולם מאוזן שמסוגל לעיתים להשתמש בעולם ההלכה ופעמים שדווקא המוסר והקול הנבואי הם שמנחים אותו. כן הדבר גם ביחס לעולם הישיבה. מי שרואה את הישיבה כמקום בו מתרחשים הדברים האמיתיים בעוד כל העולם החיצוני אינו אלא מקום מקולקל נמצא במצב לא מאוזן. הדרך היחידה שהישיבה לא תיצור שכבה של יהודים חנונים היא הטמעה של הישיבה כמצב זמני. הישיבה כתחנת מעבר לחיים האמיתיים מכניסה את העולם הקיצוני לקונטקסט ובכך מעניקה לו את משמעותו האמיתית. כמו כן, במהלך השהות בישיבה צריך לראות את הלימוד השגרתי של גמרא והלכה כחלק חשוב ומרכזי. עם זאת, יש לתת לגיטימציה מלאה לעולמות של מחשבה והגות וככלל לחיים מאוזנים יותר כחלק לא פחות חשוב מעולם התורה השלם. בהקשר זה צריך אולי לפתח את עולם התרומה, החסד וההתנדבות שבני ישיבות יכולים ליצור. פעילות זו תכניס את כל התורה הנלמדת אל תוך עולם של צדק ותעניק לו עוצמה רבה. כמו כן, הפעילות מאפשרת גם לבחורים שצריכים לבטא את עצמם בעולם המעשה למצוא את מקומם בישיבה.

אין אני קורא קריאה של לימוד תורה בבינוניות. כלפי לייא! ברצוני למצוא את תלמידי החכמים שיבואו לתורה מתוך מקום של גדלות. אנשים בעלי כוחות נפש עצומים הן בתחום הלימוד והן בתחומי החיים. אנשים בעלי נפש מאוזנת, ראיה כללית, יכולת הובלה וכושר הנהגה. אם הביינישים יורכבו מכח אדם שכזה אזי לימוד התורה יתבצע בגדלות תוך חתירה לחידוש עצום ולהוצאה לאור של דבר ה' בעולם. זאת בניגוד למצב כיום בו לומדי התורה באים ממקום של חנוניות וקטנות.

הייתכן כי מייצגי דבר ה' בעולם יהיו חבורה של חנונים, יורמים ולפלפים? האם בשורת ה' לבני האדם יורדת לעולם על ידי אנשים אשר לא מסוגלים להתרומם מעבר לד' אמות של הלכה? כאשר אנו קוראים לעמנו עם הספר אנו מתכוונים לחבורה של משקפופרים תולעי ספרים? האמנם משמעותה של ממלכת כהנים וגוי קדוש היא חבורת נחנחים? עלינו לקום ולהפוך את כתר התורה לדבר חשוב יקר ערך ובעל בשורה עמוקה לכלל העם. 

 

 

בית המדרש