ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ערכי המוסר לא זקוקים לאישור

ע"י: עידו פכטר

עידו פכטר בא להתמודד עם ספר תורת המלך ולהצביע על הכשלים המוסריים

פורסם לראשונה במוסף 'שבת', מקור ראשון, שבת פרשת וארא 


כששמעתי לראשונה על מעללי הספר "תורת המלך" שמחתי. לא, לא בגלל שאני מזדהה עם מה שכתוב בו. להיפך, אני חולק על התפיסה שעומדת בבסיס הספר. שמחתי נבעה מכך שספר זה מוכיח (שוב) את הבעייתיות הרבה שיש כיום בשיח הדתי, בכל הנוגע להתמודדות הקיימת עם אתגרי המודרנה מבחינת העולם הדתי-הלכתי.

כמו מכתב הרבנים, גם הספר "תורת המלך" מציג לכאורה עמדה הלכתית טהורה, הנסמכת על מגוון של מקורות בהתאם לדרישות הכתיבה והפסק ההלכתיים. הסכמתם של רבנים שידם רבה להם בפסיקת הלכה, כדוגמת הרב ליאור והרב יעקב יוסף שליט"א, מעידה על כך. ואף על פי כן, בפיהם של רבים מאתנו נותר טעם מר עם קריאת הספר. הייתכן וזוהי תורת ישראל? כיצד ניתן לשער התנגשות כזו בין העמדה המוסרית הישרה ביחס לחיי גוי וזכויותיו ובין הלכותיה של תורה?!

מטעם זה קמו רבים שערערו על מסקנותיהם של מחברי הספר. אחרון להם היה אריאל פינקלשטיין שבחיבור ארוך הנושא את השם "דרך המלך" הוכיח כי הנחת המוצא של מחברי הספר מנוגדת לעמדה המקובלת בקרב חכמי ישראל בדבר היחס התורני למוסר הטבעי. טענתו הייתה כי מחברי הספר שללו את הלגיטימציה של המוסר הטבעי היות והם רואים את תורת ישראל כאלטרנטיבה לו (כשיטת ר' חיים מוולוז'ין, יש לציין, ראה ליקוטי מאמרים לנפש החיים, ח),  בעוד שהדעה המקובלת רואה את תורת ישראל דווקא כקומה הנבנית מעל היסודות הטבעיים של המוסר.

גם למקרא דברים אלה שמחתי. שמחתי שלראשונה מוצגת התנגדות מנומקת הנשענת על מקורות הלכתיים כדבעי והמוכיחה את טעותם של מחברי הספר. ואף על פי כן, סבורני כי תגובתו של פינקלשטיין אינה מספקת, ואף יתירה מזו, היא מחטיאה את המסקנות המתבקשות מהמבוכה שיצר ספר "תורת המלך".

ציווי דתי ולא מוסרי

ראשית, אינני יודע מדוע הציג פינקלשטיין כדבר כל כך ברור את העובדה ששבע מצוות בני נוח מבוססות על המוסר הטבעי. אמנם יש כאלה שסברו כך, אך לימוד פשוט של הסוגיות בעניין זה ועיון בפסקי הרמב"ם מורים אחרת. שבע מצוות בני נוח כוללות חובות דתיות מובהקות כגון איסור ברכת ה' ועבודה זרה, ועל כן אין לראותן אלא כחובות דתיות. אין שום מוסר טבעי באיסור לעבוד עבודה זרה. יתר על כן, במקורה של סוגית שבע מצוות בני נח מופיעות דעות החולקות על המניין המקובל שלנו והן כוללות בהן איסורים אחרים כגון כישוף ועוד. ודאי שאלו הן חובות דתיות ולא מוסריות! לכן, מבחינה זו, מחברי הספר צודקים: שבע מצוות הן חובות דתיות, ובלעדיהן לא הייתה שום חובה דתית להימנע מהאיסורים הללו. ולכן, כאשר קיבלו ישראל את התורה, הם התעלו למדרגה דתית גבוהה יותר.

כל זאת איננו אומר כמובן שיש להקל בחייו של גוי. מחברי הספר מסתמכים על מדרש(!) האומר שהקב"ה התיר לבני נח את שבע המצוות והפך אותם לכאלו שאינם מחויבים בהן, ולכן מסקנתם היא שכל מי שאינו מקיימם מתוקף החיוב כיום איננו כלול במדרגה הגבוהה של אדם המשויך למסגרת דתית כלשהי, ועל כן חייו פחותים. אז אמנם ההסתמכות על מדרש זה כדי היא תמוהה, וברור שאין זו הדרך לפסוק הלכה, מה עוד כשמדובר בדיני נפשות, אבל הגישה ביסודה היא נכונה. לפי המקורות, קיום שבע מצוות מעניק לאדם מעלה דתית, ולא כפי שהציג זאת פינקלשטיין.

אף מדברי הרמב"ם, הראשון שניסח את הלכות בני נח, עולה גישה זו. ידועה דרישתו של הרמב"ם כי בן נח יקיים את שבע המצוות מתוקף ציווי משה ולא מדעתו, כדי להיחשב כגר תושב. יתר על כן, קיום של שבע המצוות על ידי הגויים מתואר אצלו כחלק מהייעודים שהקב"ה דרש ממשה: "לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטוה נח וכל מי שלא קבל יהרג" (הלכות מלכים ח, י). הכנסת שבע המצוות לקונסטלציה של מתן תורה מלמדת אפוא על תפיסתה כחיוב דתי.

גם יחסו של הרמב"ם אל "גוי ששבת" מוכיח זאת. הרמב"ם מרחיב מאד את הדין התלמודי המחייב במיתה גוי ששבת, ומחיל אותו על כל המצוות (רק שהוא איננו מחייב בפועל מיתה, ראה שם י, ט). לדעתו, טעם הדבר הוא שאסור לשום גוי לחדש דת מדעתו. יש רק דת אחת והיא דת משה, ובמסגרתה הגוי מחויב בשבע מצוות. ומכאן, שוב, שכל יחסו אל שבע המצוות הוא יחס דתי, ולא מוסר טבעי. אמנם, בהחלט הדעת נוטה לקיום שבע המצוות, שכשלעצמן הן ברורות ומובנות לאדם הדתי, אך אין זה אומר שמשם תוקפן. שכן, גם א-להים יכול לצוות על דברים שהדעת נוטה להם.

לא צריך מקור

ומן הדיון על משמעותן של שבע המצוות, נעבור לבעיה העקרונית שבמאמרו של פינקלשטיין. פינקלשטיין משתמש בשבע המצוות כדי להוכיח שהתורה מכירה בערכו של המוסר הטבעי ולכן היא בנויה עליו. לשם כך הוא מביא ראיות שונות, עליהן ניתן להוסיף עוד רבות. אך לא זו הדרך להתמודדות עם טענות מחברי הספר. אם כל הדיון יסבוב סביב המקורות, ידו של פינקלשטיין לא תצא על העליונה.  כנגד המקורות שהוא מביא ניתן להראות מקורות אחרים המוכיחים את ההיפך, בייחוד כאשר מדובר על סוגיה הנוגעת לעניינים שבהשקפה. לא חסרות מימרות, בעיקר מתחום הקבלה והחסידות (ואפילו הרב קוק!), התומכות בשתי ידיים בטענות כי ערכו של גוי נמוך משל ישראל. לא חסרות טענות שתרי"ג מצוות החליפו את החיובים הקודמים, ותמיד ניתן יהיה לתת פרשנויות שונות להלכות ולמדרשים מאלו שפינקלשטיין הציע. כך שלכל היותר, דבריו יוכלו להוות מסה נחמדה, אבל לא הוכחה מוחלטת לטעותם של מחברי הספר. ואמנם, דומה שלא נחטא לאמת אם נשער שביסודות עליהם מושתתים הספר, רוב הציבור הדתי נוקט דווקא כעמדת מחברי הספר ולא כפינקלשטיין.

מסיבה זו ההתמודדות האמיתית היום עם ספר תורת המלך (ועם מכתב הרבנים) איננה בזירת המקורות. כל עוד הויכוח נשאר בזירה זו, כוחם של 300 רבנים, והסכמות של הרב יעקב יוסף והרב ליאור, משקפות יותר טוב מכל הצעה פרשנית אחרת למה באמת התכוונו המקורות; ואז יצא שהחמצנו את כל הדיון. גם אם נעבור את משוכת 'מעמדו של גוי', נצטרך להתמודד עם מעמד האישה, וגם אם נעבור את זה ניתקל במשוכה של השתלת איברים, וכן הלאה. התמודדות אמיתית של היהדות עם אתגרי המודרנה צריכה להיות התמודדות עקרונית עם התפיסה העמוקה ביותר שעליה מבוסס ספר תורת המלך, ותהליך הפסיקה בכלל היום.

אין מה להיבהל מכך ששבע מצוות הן חיוב דתי ולא מוסר טבעי, וגם לא מכך שאנו מוצאים ביטויים קשים כנגד גויים בתורה ובחז"ל. האמת הברורה היא, שביחס לזמנים שלהם, עם התרבות שהייתה שולטת אז, באמת היה מקום לביטויים אלה ולתפיסה שכזו. בימיהם של חז"ל לא היה מקום לדבר על מוסר טבעי היות וכל מערכת ערכים באשר היא הייתה בהכרח דתית. השאלה הייתה רק איזה א-ל ייצג אותה – האם זה יהיה האל של העבודה הזרה או הא-ל האמיתי. אתיאיזם ומודרניזם הם מושגים שלא היו קיימים אז בעולם. לכן ברור שכל ערך שנמצא במקורותינו יהיה בעל משמעות דתית, גם אם הוא מתיישב עם המוסר. עם איבוד הלאומיות והתפתחות חכמת הקבלה תפיסה זו קיבלה במיוחד חיזוק. התורה הפכה להיות המשקפיים היחידים שאיתם אנו מתבוננים על העולם, וממילא יחסנו כלפי המציאות והערכים הגלומים בה ייבחנו לפיה. אם התורה תכיר בהם הם יתקבלו ואם לא - הם יידחו.

אשר על כן, ברובד העמוק ביותר אין כל חילוק בין שיטתו של פינקלשטיין ובין מחברי הספר תורת המלך. שניהם שמים על עיניהם משקפיים מאד מצומצמים, של בחינת מקורות ודעותיהם של הוגים שונים, ולפי זה מנתחים את המציאות. מחברי ספר תורת המלך מסתכלים על המוסר הטבעי כלא-רלוונטי, היות וזה לשיטתם מה שהתורה אומרת. אך בדרך דומה הולך גם פינקלשטיין, שכן את הגושפנקא למוסר הוא למד גם מן המקורות עצמם! במילים אחרות, פינקלשטיין חוטא בחטאם של מחברי תורת המלך. גם הוא מסתכל על המציאות רק מתוך העיניים המצומצמות של המקורות, ולכן ניתן לשער שגם לשיטתו, אילולי התורה הייתה מכירה במוסר הטבעי, גם הוא לא היה נותן ערך לחייו של גוי! אך לא כך היא דרכנו. איננו זקוקים למקורות שיוכיחו לנו את צידוקו של המוסר הטבעי. אנו לא צריכים להוכיח למחברי תורת המלך שהם חרגו מכוונתה של תורה. המוסר הטבעי, או השכל הישר, ולא משנה כיצד נקרא לזה, מחייב מתוקף עצמו, וכל חריגה ממנו היא ביטוי לא לחריגה מן השיח התורני המקובל אלא חריגה מן החיים.

שינוי תודעתי

הדרך הראויה היום להתמודדות עם המקורות הללו ולעיצוב יחסינו אל הגוי הוא להמשיך בדרכם של גדולים וטובים כדוגמת המאירי, ולאחרונה כגון ר' חיים הירשנזון, שידעו להסתכל על המקורות בעיניים נכוחות, להבין את ההקשר החברתי-סביבתי שבהם הם נאמרו, ולהסיק מכך את השינוי המתבקש ביחסינו אליהם היום. אם נחפש את מקורם של המאירי או של התוספות כשקבעו שהגויים האמורים במסכת עבודה זרה אינם כגויים של ימיהם, לא נמצא דבר. המקור שלהם הוא פשוט שכל ישר והסתכלות נכוחה על דברי חז"ל וסביבתם שלהם. ולזה יש ערך דתי, לא פחות משו"ת של רב גדול כזה או אחר! למרבה הצער, קרוב לודאי שאם דעות אלו היו נאמרות כיום, סביר להניח שהיו מאשימים גדולים אלה בעירוב של מחקר בהלכה או כפירה בנצחיות התורה, ואף על פי כן, אין מי שלא מכיר בגדולתם ובסמכותם.

מוסר טבעי הוא נכון ובעל ערך בשל היותו מוסר טבעי, פשוטו כמשמעו, ואין הוא זקוק לאישורה של התורה. דורשי התורה, התנאים, הכניסו אותו (ועוד ערכים מסוגים שונים, כאלו שאינם הלכתיים פר-אקסלנס כדוגמת לאומיות, שוויון וכו') לשיקולים שלהם כאשר פיתחו את התורה שבעל פה ופסקו בה הלכות, וזאת לא מפני שהתורה הכירה בו, אלא מפני שכך היא הדרך הישרה לחדש בתורה – בחינת המקורות ורצון ה' ביחס להקשר הנכון שלהם, ומכאן להשליכם למציאות הקונקרטית. אצלם התורה לא הייתה בנויה על המוסר הטבעי; היא צעדה לידו.

כמובן שאם אנו מבקשים לחזור לדרך זו כיום, הדבר מצריך מאיתנו שינוי תודעתי ביחס למקורותינו. כיום הדרך המקובלת היא לבחון את המציאות רק לפי מה שכתוב במקורות. אם לא יתקבל אישור כתוב לסברה כלשהי לא ניתן יהיה לתת לה לגיטימציה. אך בדרך זו קצרה הדרך עד ספרים כגון "תורת המלך" או מכתב הרבנים. בקלות נעתיק הלכות שנקבעו בגלות או אפילו בארץ תחת עולה של מלכות רומי למציאות חדשה של ריבונות בארץ, ובקלות נמשיך להתבונן על האישה כאילו מעמדה נחות, כפי שנתפס שנות דור. בקיצור, לא נוכל באמת ליישב בין התורה ובין המציאות השונה היום לחלוטין מאלפיים שנות התפתחותה של התורה שבעל פה.

כדי להתמודד אפוא גם עם תופעת ספר "תורת המלך" עלינו להכניס למודעות שבידינו היכולת לחדש. יש קדושה בערכים מודרניים, כדוגמת לאומיות ושוויון, מתוקף עצמם, ועל כן בזהירות רבה וביראת שמים גדולה יש חובה לשלב אותם בפסיקה ההלכתית. וגם אם לפסיקה שכזו לא יהיו מקורות מפורשים להיסמך עליהם (ושמא בגלל זה), בהחלט ניתן יהיה לסמן אותה כהמשך מפעלם של חז"ל ששיקולים אקס-תורניים ("שלא יהיו בנות ישראל הפקר"; "התירו חזרתם כדי שיצאו לעתיד לבא"; וכו') השפיעו ועצבו את תורתם. זוהי דרך המלך.   

 

 

בית המדרש