ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מפגש מחודש עם הזהות

ע"י: רן חורי

"היכולת לבחור, מבפנים, לא מתוך אופציות מוגשות, לא מתוך נסיבות חיצוניות, לא מתוך הקשרים היא הנקודה שאני רוצה להעביר כאן." רן חורי מבקש לגעת בנקודות התשתיתיות ביותר של זהותנו.

באחד הלילות שלנו בניו יורק בקיץ האחרון, במוצאי שבת שלפני יום העצמאות האמריקאי (בארבעה ביולי), הייתי צריך לנסוע לבדי מהדירה ששהינו בה במנהטן בשבת לדירה ששהינו בה בברוקלין כדי להביא חפץ מסוים. היה מדובר בשעות הקטנות של הלילה ובנסיעה ארוכה למדי בסאבווי (הרכבת התחתית של ניו יורק), בנוסף על הליכה לילית ברחובות ברוקלין. לראשונה ולאחרונה באמריקה השארתי את הכיפה שלי בכיס, בשל פחד אי-רציונלי משיכורים, הומלסים וחבר מרעיהם. שם גם הייתי לראשונה לבד, בלי עדי, אסיף ורוֹי שהיה איתנו.

היה משהו מאוד מיוחד בתחושות שחוויתי בנסיעה הזו. הלבדיות המוחלטת בארץ רחוקה, הכיפה שבכיס, הטלפון הנייד שנשאר בישראל, השעה שאין בה סדר, בניגוד לשעות היום, השיכורים וההומלסים (שהפתיעו אותי בשלוותם), הישראלי הצעיר ששתקתי לידו, הדמות שלי כלפי חוץ – בחור צעיר ברכבת התחתית, מקולף מכל סממן זיהוי מעבר לזה – תחושות אלו היו משכרות לחלוטין. תחושת השייכות לסביבה נעדרת במצב זה לחלוטין, והמענה לשאלה מי אני ומהי זהותי מתקבל אך ורק מתוך האישיות עצמה, לא משום אדם, מוסד, בניין והוויה שמחוצה לה. מעבר לפינה נמצאת היכולת להיטמע, להיבלע, להיעלם בין המיליונים, לבחור זהות אחרת, לפחות עד שאחזור אל המוכר, היציב והידוע בדירה (הזמנית) ברחוב ה-122 במנהטן, אל הבית היהודי והמשפחה הישנה. כדי להיות אני, ה'אני' שאני מכיר, יודע ורוצה להיות, לא יכולתי להסתמך ולהישען על שום דבר מלבד מה שיש בתוכי בפנים.

א.

זהות, אותו מושג חמקמק, בלתי מוגדר ונעים לדיון, זכה לניתוחים רבים של סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה ודומיהם, רבנים, פוליטיקאים ומנחי פאנלים. מושגים כמו הגדרת הקולקטיב, המחויבות לקולקטיב והגדרת האחר משמשים כדי לבחון ולתאר את הזהות הקולקטיבית של קבוצה, חברה ולאום. נערכים מחקרים רבים שבוחנים מוסדות, סטטיסטיקות, דפוסי הצבעה והרגלי צריכה. המקום הרב שניתן למוסדות ולסביבה בתיאור הזהות מטשטש לעתים, כך הרגשתי, את מקומה של הפנימיות ושל האישיות בהגדרתה ובעיצובה של מה שבסופו של דבר חוזר אל הפרט ושורה עליו.

בכלל, כל המפגש שלנו עם יהדות ארה"ב תרם הרבה למחשבות הללו. פגשנו יהודים רבים בניו יורק (20% מתושבי מנהטן הם יהודים) – חרדים, רבנים מודרנאורתודקסים, אנשי עסקים, נשים עשירות ומטופחות, צעירי הביצה הדוסית וצעירי הביצה החפיפניקית, שיוויוניים (Egalitarian; אפשר להשוות אותם לאנשי 'שירה חדשה' בארץ, אם כי לא מדובר בדיוק באותה התופעה), בחורי ישיבה ב-YU, משפחה חב"דניקית, קשישות יהודיות טיפוסיות ועוד. גם בעיירות האחרות שהיינו בהן נחשפנו לדיינים, אנשי אקדמיה משכילים, כאלו שהיו חוצניקים לשנה בגוש, מהגרים רבים מרוסיה, משפחה מאתיופיה (שעשרים שנות שהייתה בארה"ב צוינו בשירת G-d Bless America בסעודה השלישית בבית הכנסת), אנשים רחוקים מאורח חיים דתי, ישראלים יורדים, מחנכים, קונסרבטיביים ועוד. המכנה המשותף לכל מי שפגשנו היה העובדה הפשוטה שהם חיים בארה"ב ומהווים חלק מהמכלול הקרוי 'יהדות אמריקה'. המכנה המשותף למרבית האוכלוסייה הזו, במיוחד זו שנחשפנו אליה במסגרת ה-Summer Beit Midrash בשרון (Sharon; העיירה עם אחוז היהודים הגבוה ביותר בארה"ב) הייתה שהיא משויכת לקבוצה שאנו מכנים מודרנאורתודוכסיה, בעיקר לצד היותר פתוח שלה (Left Wing בשיח היהודי-אמריקאי).

ואנחנו לא.

מהי משמעותה של ההשתייכות הזו? מהי בדיוק הטענה בדבר אי-ההשתייכות לשם? פעם, בעקבות אמירה של אחד הרבנים בציונות הדתית על האנושות כולה (מלבד עם ישראל) במסגרת תשובה הלכתית,[1] עשיתי תרגיל מחשבתי. ניסיתי לנטרל את ההיבטים החברתיים והמוסדיים של דמויות יהודיות רבות ולמקם אותן, כמה שיותר על פי השקפת עולמן ומצען הרעיוני, בקבוצות שונות. ניסיתי למצוא גם מכנה משותף ביניהן, שיסביר בשל מה מקובל לשייך אותן לאותה הקבוצה. למעשה, ביקשתי לבחון מה בדיוק המאפיין של הקבוצה המכונה בגאון 'ציונות דתית'.

בפועל, התקשיתי למצוא מכנה משותף מובהק, כזה שייחד את הציונות הדתית ויתבטא בכל קבוצותיה. היחס לשעות הפנאי, לתקשורת, ללימוד תורה, למעמד האישה, ליישוב ארץ ישראל, לריבונות המדינה, לעצם קיומה, למעורבות חברתית עם עם ישראל, ללא יהודים, לאקדמיה, לפסיקת הלכה ולתחומים שונים התבטא באופן שונה משמעותית אצל רבנים שמקובל לשייך אותם לקבוצות נפרדות בתוך הציונות הדתית. היחס החיובי למדינת ישראל נראה לי כמכנה המשותף המובהק ביותר, אולם גם בו אין אחדות דעים וטווח הדעות משתנה בקבוצות השונות. ההתרשמות שלי הייתה שישנם אלו שבאופן הפשטני ביותר (ולפיכך גם הלא מאוד מדויק) הנם מעין חרדים שהם ציונים, דמויות שהציונות בהן לא מבטאת איזה שינוי מעמיק מעבר לתחומי עיסוקה (כמו יישוב ארץ ישראל, יציאה לעבודה, ריבונות, יחס לערבים), גם אם היא מעוררת שינוי רחב. מנגד, ישנם אלו שהציונות לדידם מבטאת תפיסה עמוקה יותר שלא קשורה לתחומים הללו בלבד: במילים פשטניות יותר ניתן לכנות זאת כ'השכלה', 'מודרניות', 'פתיחות'. במילה שנראית לי פנימית ומתאימה יותר, הבחירה בעמדה ציונית משקפת עמדה של תחייה, לא רק בהיבטים לאומיים, אלא גם בהיבטים נוספים אחרים. לפחות במישור העקרוני, אם לא ההיסטורי, תחייתם של האחרונים קודמת לציוניותם, בעוד אצל הראשונים הסדר הפוך.

ייתכן שהניתוח שלי נכון וייתכן שלא; כאן, על כל פנים, ביטויו פשטני למדי מכיוון שאין זה עיקר העיסוק.[2] המסקנה שלי מהתרגיל הייתה שהכינוי "ציונות דתית" לקבוצה לא מבטא מכנה משותף השקפתי אחד וברור, ולמעשה דרך טובה לתיאורה תהיה שימוש במושג דמיון משפחתי של ויטגנשטיין,[3] דרך שהיו שהשתמשו בה כבר לצורך מענה על השאלה הכללית, הגדולה וחסרת התשובה הברורה: 'מיהו אורתודוקס', כאשר יש צורך לכלול בתשובה הן את הרב אלישיב, הן את הרב שלמה ריסקין והן את הבחור הבורגני מבית הכנסת שמדבר בתפילה ולא לגמרי מקפיד על הלכות בורר בשבת. לא הכל שחור ולבן, גם לא שחור בהיר ולבן עמום, והגוונים האפורים (דמויות המיינסטרים שבקונצנזוס, לצורך העניין) מהווים גשר משמעותי לדמיון בין הקצוות.

האם בכל זאת אין מאפיין אחד, וההגדרה הקבוצתית מבוססת רק על דמיון? נראה היה לי שהמגורים ביחידה גיאוגרפית משותפת (ארץ ישראל, כמובן), הזיקה לאותם מוסדות (ישיבות תיכוניות, רבנות ראשית, תנועות נוער, עלוני פרשת שבוע, בתי כנסת, אתר כיפה ועוד), דפוסי לבוש דומים, ההיסטוריה וההרגל לתפוס את עצמנו ככאלה ולא כ'אחרים' (חרדים, קונסרבטיביים, לא לאומיים) נתפסו בעיניי כנימוקים מרכזיים לכך שאנו רואים את עצמנו כקבוצה אחת.

בבידודם של המאפיינים הללו, בניתוקן של הדמויות והקבוצות מהמקום ומהנסיבות, בהפיכתן למעין רעיונות, אידיאולוגיות, השקפות וגישות לחיים ובמיפוין עולה מעין סדר חדש, שאיננו דומה לסדר הידוע והמוכר לנו.

ב.

עם התובנות האלו אני חוזר אל הנסיעה ברכבת התחתית. שם, באין נסיבות חברתיות ואפילו אישיות חיצוניות, הזהות נמצאת במקום הראשוני, הוולונטארי ואולי גם האמיתי ביותר. הזמן אמנם קצר יחסית, כמה שעות בסך הכל, מטרת הנסיעה מוגדרת וידועה, יש מוצא ויש יעד, אבל הנסיעה עצמה היא אי נפרד בתוך המון אחר. היכולת, או שמא האפשרות/המציאות/הרעיון לבחור זהות בלי קשר לזמן ולמקום, מתוך הכרה בהשפעתם הרחבה של אלו על הזהויות וההגדרה העצמית מניעים ניידות רחבה יותר ברמה האישית, השתחררות מדפוסים כובלים ומקבעים ואולי, אפילו, פיחות באמון בכוחן ובחשיבותן של הנסיבות החיצוניות בהגדרת הזהות.

המפגש עם יהדות אחרת שעד עתה נמצאה מעבר לאוקיינוס, מסופרת, מושמעת בחלקה, אולי מעוררת דאגות וריחוק, אבל לא נוכחת, הגביר גם הוא את התחושה הזו, בדרכו שלו. פגשתי דפוסי מחשבה, פסיקה ולימוד שברובם מצאו חן בעיניי מאוד, במיוחד בכל הנוגע למעמד האישה, ליחס ללא יהודי ולמקומו של האינטלקט. בגולה, החברה היהודית - ללא ריבונות, ארץ משלה והוויה לאומית-ישראלית - חייבת להיות מאוד מודעת לעצמה אם ברצונה לשרוד ולדאוג להמשכיותה, ויחסה אל התרבות היהודית (האשכנזית), ה'יידישקייט', גם הוא מאוד משמר. ניסיתי להבחין, לשאול ולברר שם על מעמדה של הציונות והחינוך אליה בחברה זו וקיבלתי תשובות די עגומות הן על המצב בחברה היהודית בכללותה, והן על החברה המודרנאורתודוכסית, אם כי כמובן באופן פחות. מכל מקום התברר שציוני דתי (במובן החברתי המקובל) יכול להיות מודרן אוררתודוכסי (במובן הרעיוני), וכן להפך, אבל הציונים הדתיים המורדן אורתודוכסים והמודרנאורתודכסיים הציונים דתיים אינם שייכים לאותה החברה ואינם מנהלים, באופן כללי, את אותו השיח. מחסומים של אוקיינוס, שפה, אתגרים שונים וגם השתייכות חברתית אחרת מונעים את הראייה העצמית והחברתית כקבוצה אחת, גם אם מבחינה רעיונית יש דמיון רב. מבחינה תורנית, תפיסתית והלכתית יש הרבה יותר קירבה בין רבני ואנשי המחנה הפתוח בישראל לבין הקבוצות הדתיות שאנו פגשנו, מאשר בינם לבין מי, שלדוגמה, קובל על יציאת נשים לעבודה, טוען שאישה אינה אמורה להיות מזכירת יישוב, שהספר "מקימי" אסור לקריאה ושלנשים אסור ללמוד גמרא. אעפ"כ, המצב אינו כזה, בכורח הנסיבות, וחלוקת הקבוצות המקובלת אצל כולם מציגה תמונה שונה.

ג.

מה זה משנה בעצם? מה המשמעות של איך קוראים לך - ציוני-דתי, ציוני דתי, דתי-לאומי, דתי-תורני, אורתדוכסי-מכיל, מודרנ-אורתודוכסי או כל שם אחר? אכן, השם עצמו הרבה פחות חשוב. השם, יהא אשר יהא, הוא ביטוי לתחושת השתייכות למקום שהוא הבית - שבו מתחולל השיח. שם שונה, פעמים רבות משמעו השתייכות שונה. זה העיקר – ישנן נקודות מסוימות שבהן 'היגיינת הזהות' הזו, שמשמעה ניתוק או תודעה של ניתוק מכל דבר שבקיומו מחייב אותנו לזהות מסוימת, מאפשרת גיבוש ובחירה אמיתיים וכנים יותר של הזהות העצמית שלנו. לא בחירה של אופציה מתוך מציאות קיימת, לא עיצוב הדרך מתוך הברירות שנפרשות לפנינו, לא השתייכות אוטומאטית ומובנת מאליה לכאן ולעכשיו שנולדנו לתוכו, או שהגענו אליו מכורח הנסיבות - אלא בחינה "לכתחילית" וטהורה יותר של הרצוי לנו, ואחר-כך התאמתה לנמצא במציאות החיצונית. עמדה זו ניתנת ליישום בתחומים רבים בחיינו – דפוסי צריכת תרבות, דפוסי לבוש או העדפה פוליטית. הבחירות הן הרבה יותר אמיתיות ומשקפות את הפנימיות - אם אינן נובעות ממפגש עם החוץ שלאחריו יש נגיעה בפנימיות, אלא מבירור פנימי ומעמיק שלאחריו יש נגיעה בחוץ.

אחרי הקיץ הרגשתי הרבה פחות שייכות והזדהות עם גוף החברתי הקרוי 'ציונות דתית'. לא בשל פחות הזדהות עם רעיונות מרכזיים המזוהים עמה או בעקבות שינוי מהותי ודרסטי בתפיסת עולמי. העובדה שראיתי אלטרנטיבה קיימת, ממשית, מוחשית ומשמעותית, קבוצה שהרגשתי אליה הרבה יותר זיקה בתחומים שמעסיקים אותי, ש(כמעט ו)לא הייתה מכילה בתוכה קולות שכאן עוררו בי סלידה, ריחוק וזעזוע הביאה אותי לכך. הבחירה לתת לגיטימציה ומקום להרגשה הזו לא שינתה באופן משמעותי את אורח חיי, את זהותם של רבותי, את תפיסת עולמי ושמירת ההלכה שלי. משמעותה הייתה פחות להט ואידיאולוגיה בזהותי כציוני-דתי, הכרת היחסיות של הקבוצה שבה אני נמצא, את הנורמות החברתיות והשפעתן של הפסיקה ההלכתית, המדיניות ההלכתית והיחס לחריגות מהן[4] והרבה יותר קירבה לזהות יותר מקומית ונזילה, שמאפשרת מצע נרחב לבחירה אישית.

אחרי הקיץ ובמהלך החודשים שלאחריו הבנתי שגם אם העולם שבתוכו אני שוכן מבחירה וברצון, יחד עם הישיבה שלי, בתי הכנסת שבהם אני מתפלל, חבריי וקרוביי הוא בפשטות העולם הציוני-דתי, גם אם השיח בתוך העולם הזה (שכולל, איכשהו, גם את אנשי תורת המלך והמזדהים עמם) הוא השיח הראשוני והמיידי שבו אני מתנהל, גם אם העולם 'מבחוץ' מזהה אותי עמו – אינני צריך לראות אותו כ'קבוצת האנחנו' שלי ואת השאר כ'קבוצת האחרים'. זהות והגדרות ברורות בין קבוצות הן עניין לסוציולוגים, ואולי למנהיגי ציבור. לפרטים יש יותר חופש להתפרט.

ד.

למחרת הרגשתי תחושה הפוכה קמעה. בסופה של אותה הנסיעה ברכבת התחתית מצאתי את דרכי בקלות בעזרתם של כמה שיכורים ניו-יורקים מלאי רצון להסביר דרכי הגעה (ככל תושבי העיר), חבשתי שוב את הכיפה המזהה וחזרתי אל הדירה ואל היציבות. בלילה לאחר מכן עמדנו, עם כל סממני הזהות שלו, בטיימס סקוור (Times Square) במנהטן, יחד עם עוד שלושה מיליון אנשים שבאו לצפות בזיקוקים המרכזיים מעל נהר ההדסון. היה שם בליל של לאומים ואנשים, סינים, חרדים, לבנים, שחורים ולטינים, שכל אשר קישר ביניהם היה אמריקאיות, התלהבות מאמריקאיות, תיירות או סתם חווית הרגע (איפה אנחנו היינו?). אפילו ההמנון האמריקאי, שהתאמנתי כל היום על שירתו, לא הושר בשום מקום שמצאתי. מייד לאחר שהסתיימו הזיקוקים שארכו כמחצית השעה מחאו כולם כפיים ופנו לדרכם הפרטית, בברים, במסעדות, בקניות או ברכבת התחתית. היה בחגיגה הזו משהו מאוד לא מלוכד, משהו שהמחיש לי מאוד את האינדיבידואליזם ואת הלאומיות המאוד לא אתנית בארה"ב. התחושה של חוסר הזהות הזה, חוסר הערכים המשותפים מעבר לליברליזם, אינדיבידאליזם ועוד כמה איזמים מודרניים, הייתה אחד מהגורמים שגרמו לי להטמיע בתוכי את משמעותו וחשיבותו של ההיבט הלאומי בזהות היהודית שלי, ומשם את חשיבות המגורים והזיקה למדינה. לניתוק מיום האתמול גם הייתה השפעה על התחושה הזו, על היכולת לבחור באופן מלא, משמעותי ומתחייב את ההשתייכות הלאומית שלי, במרכזה של החגיגה של האמריקאים (שרוב אבותיהם הקדמונים לא חלמו כלל על מגורים באמריקה הרחוקה) את הזיקוקים ביום הכרזת העצמאות שלהם.

היכולת לבחור, מבפנים, לא מתוך אופציות מוגשות, לא מתוך נסיבות חיצוניות, לא מתוך הקשרים היא הנקודה שאני רוצה להעביר כאן. היכולת לבחור מי אני, לאן להשתייך, בכמה מעגלים ותתי מעגלים, מיהם האחרים לי, שיכולה להיות קשה ונעלמה לפעמים בשטף החיים, הקימה בבוקר, דאגות היומיום וההתנהלות של כאן ועכשיו. היכולת לבחור, בלי להיות מנותק מהחוץ, בלי להתעלם, להתעמת ולזרוק.




[1] "הגויים בכלל והמוסלמים בפרט, מלמדים את עצמם ואת ילדיהם רק להרוס, לשבור, להרוג, לגנוב וכו'. כל החשיבה שלהם מבוססת על "עשה רע"!"


[2] למשל, שאלה שיש לשאול היא עד כמה החלוקה משמעותית בציבור הרחב.


[3] מושג המנמק מיון של עצמים לקבוצה אחת במקרה שאין הגדרה משותפת כוללת לכל העצמים, על בסיס דמיון בין מרכיבים שונים בקבוצה לבין אחרים. לדוגמה, א אינו דומה לג, אך שניהם דומים לב, ובכך מנומקת שייכותם לאותה הקבוצה.


[4] בשבת הראשונה שלנו בארה"ב, במנהטן, התפללנו בערב בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי (The Spanish and Portuguese Synagogue), בחדר שמבקש לשחזר את מראה בית הכנסת בקדמותו (בית הכנסת הוקם ב-1730), יחד עם רבנים נכבדים. לנשים הוקצתה שורה מוגבהת בתוך החדר ש(לא)הוסתרה מאחורי מחיצה, שהגיעה בערך לגובה המושבים. בבוקר התפללנו ב-Jewish Center, בית כנסת מרכזי מאוד וחשוב. ישבתי ליד המחיצה, והאישה שלשמאלי, על רמפה מוגבהת, מראה חשוף כולו לעזרת הגברים, אמרה קדיש. על אף שידעתי על התנהלויות מעין אלו, החוויה עצמה היתה עבורה סוג של הלם תרבות, יומיים אחרי ההגעה לארה"ב. בשבועות אחר-כך התרגלתי למציאות הזו, לא הזדעזעתי ולא ביקרתי. כשחזרתי לארץ וקראתי שרב מסוים מכנה תופעות שונות, ביניהן היתר חברה מעורבת לכתחילה, אמירת דרשה בבית הכנסת ע"י נשים ועוד לא כניאו-רפורמה אלא כרפורמה ממש, חייכתי בעצב על הריחוק והשלילה.


 

 

בית המדרש