ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כולנו כשמשים סובבים סחור סחור - שאלת הצדק האלוקי לאור שיר אחד של אמיר גלבע

ע"י: אריאל הורוביץ

שירו של אמיר גלבע מעלה מחדש את סוגיית הצדק והרוע בעולם. אריאל הורוביץ במאמר עדין מנתח את הסוגיה ומבקש להציג אמירה רעננה ומחודשת.

וְאִם הָלַכְתִּי מֵאָז אֲנִי עֲדַיִן עוֹמֵד שָׁמָּה

כַּשַּׁמָּשׁ שֶׁסּוֹבֵב כָּל הַלַּיְלָה סְחוֹר סְחוֹר לַטֻּמְאָה

רוּחוֹת נָשְׁבוּ מִתְעַלְּלוֹת וְסִמְּאוּ אֶת עֵינָיו

וּבְאוֹר בֹּקֶר מְצָאוּהוּ נְטוּל רוּחַ

מוּטָל, אוֹי לָעֵינַיִם שֶׁבְּכָךְ רָאוּהוּ,

כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲוֶה לַטֻּמְאָה.

שֶׁכָּל יָמָיו עָבַד הַשֵּׁם בְּאַהֲבָה וּבְרַעַד

וְהִנֵּה כָּךְ עָלְתָה לוֹ לִירֵא הָאֱ-לֹהִים

וּמָה אִם עָדַיִן עוֹמֵד אֲנִי שָׁמָּה

מְבַקֵּשׁ לְהָבִין דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה

שֶׁכָּךְ גּוֹמֶלֶת לִתְמִימֶיהָ שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ

וּבְיָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ הָלְכוּ כְּסוּמִים בַּחֲשֵׁכָה

וְעָבְדוּ הָאֱ-לֹהִים בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה

וַאֲנִי עָדַיִן עוׂמֵד שָׁמָּה[1]

שיר זה של אמיר גלבע פורסם לראשונה ב-1972 בספר השירים אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ, האחרון שפרסם גלבע בחייו. השירים בספר מחולקים למקבצי-שירה, המכונים 'מחזורים'. לכל מחזור כותרת המצביעה על מספר השירים שבו: 'שבעה', 'חמישה', 'תשעה', 'אחד-עשר' וכן הלאה. השיר שלפנינו נתון בתוך מחזור שנקרא 'אחד', והוא השיר היחיד במחזור. בראייה ראשונית נראה כי אין משמעות מיוחדת לכותרת 'אחד' בראש מחזור זה, וכי תפקידה הוא לציין את העובדה שישנו שיר אחד במחזור; אינו שונה 'אחד' מ'חמישה' או 'שבעה'. בסוף המאמר נציג פרשנות אחרת לכותרת 'אחד', שאף תשפוך אור על הימצאותו של שיר זה במחזור משלו.

השַמש

המשורר פותח במשפט סתום המשלב מילים דאיקטיות, כלומר, מילים שאינן עומדות בפני עצמן אלא מקבלות את משמעותן מתוך ההקשר: "וְאִם הָלַכְתִּי מֵאָז אֲנִי עֲדַיִן עוֹמֵד שָׁמָּה". מתי הוא אותו "מֵאָז" והיכן הוא אותו "שָׁמָּה"? בשלב זה הקוראים אינם יודעים. מכאן פונה המשורר לתיאורו של שַמש, שעמו הוא מזדהה ואליו הוא משווה את עצמו. השַמש מתואר כמי שסובב על הלילה סביב לטומאה, ובמהלך הלילה מתעללות בו הרוחות ומסמאות את עיניו. בבוקר הוא נמצא מוטל על הרצפה ו"נְטוּל רוּחַ", ונראה כמשתחווה לאותה טומאה שסביבה סבב כל הלילה. בבית השני פונה המשורר לתאר את דמותו של השַמש, כמי "שֶׁכָּל יָמָיו עָבַד הַשֵּׁם בְּאַהֲבָה וּבְרַעַד". תיאור זה מסייע להעצמת הקושיה התיאולוגית בהמשך. המשורר "מְבַקֵּשׁ לְהָבִין דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה" ואת האופן שבו היא גומלת לאותם אנשים תמימים שאינם שואלים שאלות ומעלים ספקות, אותם שב"יָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ הָלְכוּ כְּסוּמִים בַּחֲשֵׁכָה". השיר מסתיים בסגירת מעגל עם השורה הראשונה, ובהמשך נעמוד על סגירת מעגל זו.

 

הבחירה בדמות שַמש והענקת מימד טראגי למותו אינן מקריות: השַמש מסמל דמות של אדם המקדיש את חייו לצרכי הציבור, הוא זה שדואג לענייני בית הכנסת – מרכז חיי הקהילה, ונושא בעול העשייה הקהילתית. לא מדובר כאן על גבאי או על רב, שהם תפקידים שיש עמם גם שררה, אלא דווקא על שַמש. השַמש "סּוֹבֵב כָּל הַלַּיְלָה סְחוֹר סְחוֹר לַטֻּמְאָה". הביטוי "סחור סחור" לקוח מהפתגם המופיע במסכת שבת[2] ביחס לנזיר: "לך לך, אמרי נזירא; סחור סחור, לכרמא לא תקרב [לֵךְ, לֵךְ, אומרים לנזיר; סחור סחור, ולכרם אל תקרב]", כלומר: לך סחור סחור, מסביב, ואל תקרב לכרם, שמא תיכשל באכילת ענבים. בשיר שלפנינו, הטומאה היא דבר שיש להתרחק ממנו, להסתובב סחור סחור לה אך לא להיכנס אליה. השַמש, במסירותו, מסתובב כל הלילה מסביב ל"טומאה" – אולי כינוי לכנסייה נוצרית – ולבסוף מת מוות אירוני: הוא נמצא מוטל ליד הטומאה, נטול רוח, ולמביט מן הצד הוא נראה כמשתחווה לאותה טומאה. הוא, המאמין המסור, שכל הלילה סבב סביב הטומאה – ככל הנראה כמחאה דתית – נמצא בבוקר כאילו הוא משתחווה לטומאה זו. מוות אירוני ומבייש זה מעצים את תחושת חוסר-הצדק ואת הקושיה התיאולוגית.

שמש-חושך; ראייה-עיוורון

מושגי השֶמש והחושך, היום והלילה, ממלאים תפקיד חשוב בשיר: בבית השני, במשפט העוסק באמונתם של האנשים התמימים, ובכללם השַמש וככל הנראה גם המשורר, נכתב: "וּבְיָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ הָלְכוּ כְּסוּמִים בַּחֲשֵׁכָה". ימים של שֶמש הם ימים של נאורות, קִדמה והשכלה, ימי ספק וחוסר אמונה.[3] גם בימים אלה, "יָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ", דבקו המאמינים באמונתם והלכו בה "כְּסוּמִים בַּחֲשֵׁכָה", כעיוורים ההולכים בחושך. יש כאן רמז לפסוק מפסוקי הקללות בספר דברים: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁש בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁש העור באפלה".[4] לא כאן המקום להאריך אודות משמעות הביטוי "כאשר ימשש העור באפלה",[5] אך אין ספק שמכאן נלקח הדימוי של הסומים בחשיכה. בהקשר שלנו, העיוורון מסמל את האמונה התמימה, את הנכונות והמסירות הבלתי-מעורערת לקיים את צו האל ללא פקפוק וללא הטלת ספקות.[6] השַמש סובב סביב הטומאה כל הלילה, ולפי פירושנו ש"יָמִים שֶׁל שֶׁמֶשׁ" הם ימים של ספק, הרי שהלילה מסמל תקופות שבהן האמונה איתנה ויציבה. השַמש סובב סביב הטומאה, אך הרוחות מתעללות בו ומסמאות את עיניו, כלומר, פוגעות בו במקור אמונתו התמימה, באותן עיניים שהיו רגילות להיעצם ולהיות סומות, דווקא בהן פגעו הרוחות. בבוקר הוא נמצא "נְטוּל רוּחַ", כלומר, ללא רוח חיים, אך גם נטול 'רוח' במובן של נטול רוחניות, נטול אידאה והשקפה אודות האל – וזוהי האמונה.[7] סִמאון עיניו של השמש הוא לקיחת החיים והאמונה כאחת.

מעניין לראות כיצד המשורר מתאר את מציאת השַמש: "אוֹי לָעֵינַיִם שֶׁבְּכָךְ רָאוּהוּ, \ כְּמוֹ מִשְׁתַּחֲוֶה לַטֻּמְאָה". גם כאן מופיע מוטיב הראייה, אך כאן הוא איננו בא לסמל את הפגיעה שנגרמה לראייתו של השַמש, אלא את הפגיעה שנגרמה לראייתם של אלו שמצאו אותו: אותם מאמינים, שגם הם התרגלו לעצום את עיניהם וללכת כסומים בחשיכה, כלומר – להאמין ללא ערעור וספק –  עיניהם של אותם מאמינים נפקחות ורואות את השַמש ואת אחריתו. בפקיחת עיניים זו יש לדעתי משום רמז לתחילתו של רפיון קל באמונתם של מאמינים אלו. רפיון זה הולך ומתגבר כאשר הדבר הראשון שרואות העיניים הוא את השַמש, בן הקהילה התמים והישר, מוטל ללא רוח, כמו משתחווה לטומאה שמסביבה סבב.

הקושיה התיאולוגית

בבית השני מעלה המשורר, בעקבות מציאת השַמש בבוקר, שאלה תיאולוגית כבדת-משקל שידועה בשם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".[8] שאלה זו, שספר איוב כולו עוסק בה, העסיקה לא מעט את ההוגים הדתיים במאות השנים האחרונות, ובכללם גם ההוגים היהודיים. בדורות האחרונים קיבלה השאלה חיזוק רב לנוכח זוועות השואה, וייתכן שגם השיר שלפנינו נכתב כתגובה למאורעות אלו. דמותו של השַמש התמים המוטל ללא רוח, העיניים הפקוחות של אלה שמצאוהו – כל אלה אינם מאפשרים יותר הליכה כסומים בחשיכה; כל אלה מסרבים להרפות מן המשורר ומשאר המאמינים שאתו. הפגיעה בשַמש – כסמל – היא זו שהביאה לחשיפת דרכי פעולתו הלא-צודקות של האל לנגד עיני מאמיניו ולנגד השֶמש; הפגיעה מביאה לפיקחון המביא לפיכחון, לאובדן התמימות ולהעלאת קושיית המאמין מול האל.[9]

אך שלא כהוגי דעות וכמאמינים רבים אחרים, שקושייתם אודות דרכי הנהגתו של האל הביאה לאובדן אמונתם, אחרית כזו, לדעתי, לא נרמזת בשיר. אין בשיר רמז להכחשת מציאותו של האל, להכרזה על מותו או על עזיבתו את העולם; המשורר נשאר בגבולות השאלה והתהייה החריפה, ולא מתקדם אל עבר הכפירה המוחלטת. מנימת קולו, באומרו שהוא "מְבַקֵּשׁ לְהָבִין אֶת דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה \ שֶׁכָּךְ גּוֹמֶלֶת לִתְמִימֶיהָ", עולה כעס, תביעה, חוסר הבנה וחוסר השלמה; לא כפירה יש כאן, כי אם תיאור של מאמין העומד מול א-לוהיו ומקשה על דרכו הלא-מוצדקת.

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, בספרו אמונה לאחר השואה, כותב דברים נכוחים אודות הקושיה התיאולוגית והוויכוח עם האל:

"הוויכוח" עם א-לוהים הוא צורך שבא מתוך אמונה; הוא נובע מעצם מהותה של האמונה. בספרו של אלי ויזל, הלילה, בזמן שתולים את הילד הקטן, שואל מישהו: "איפה א-לוהים נמצא עכשיו?" – ובאמת, זוהי השאלה שצריך לשאול באותה שעה. לא לשאול אותה היה חילול השם. האמונה אינה יכולה להשלים בשתיקה עם זוועה שכזאת. האמונה, מפני שהיא ביטחון בא-לוהים, דורשת מא-לוהים משפט צדק. היא אינה יכולה להסכים שא-לוהים יהיה מעורב בעוול ובאכזריות. ועם זאת, על פי האמונה, א-לוהים מעורב בכל דבר תחת השמש. האמונה חותרת להבין הבנה מלאה את מעורבותו של א-לוהים בטבע, ולפחות לזכות ברמז. הטלת ספק במעשי א-לוהים בכל עוצמת האמונה בולטת כתמרור דרכים כבר בשלבים המוקדמים של הדרך היהודית בהיסטוריה. אברהם נאבק עם א-לוהים על גורלן של סדום ועמורה.  האיש הרואה את עצמו בענוות צדיקותו כ"עפר ואפר" מוצא עוז בלבו לקרוא תיגר על א-לוהים במילים האלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" אין כאן סתירה. איש האמונה מטיל ספק במעשי א-לוהים בגלל האמונה שבלבו. בגלל אמונתו אין אברהם מסוגל לשאת עוול של א-לוהים. זוהי גם תמצית הדילמה של איוב. עוצמת קובלנתו שאינה שוככת אינה נובעת מצרתו האישית, אלא מלהט אמונתו. אין כאן היחלשות של האמונה. אדרבה, גרעין כוחה של האמונה הוא שנותן עוצמה להאשמה.[10]

אני עדיין עומד שמה

השאלה נשארת במקומה. המשורר לא מציע לה תשובה; הוא נשאר בשאלתו. הוא חותם את שירו במילים "ואני עדין עומד שמה", שסוגרות מעגל עם המשפט הראשון בשיר, "ואם הלכתי מאז אני עדין עומד שמה". כאומר – גם אם הלכתי מאז, גם אם התרחקתי מרחק פיזי מאותו שַמש, גם אם עבר זמן רב מאז אותו מאורע, אני עדיין עומד שמה, אני עדיין כעומד לידו ומנסה להבין את דרכי ההשגחה, וטרם מצאתי פיתרון.[11]

הישארותו של המשורר בשאלה מסייעת להבין את ההשוואה שהוא משווה בינו לבין השַמש בתחילת השיר: "וְאִם הָלַכְתִּי מֵאָז אֲנִי עֲדַיִן עוֹמֵד שָׁמָּה \ כַּשַּׁמָּשׁ שֶׁסּוֹבֵב כָּל הַלַּיְלָה סְחוֹר סְחוֹר לַטֻּמְאָה". בראייה ראשונה השוואה זו נראית תמוהה במקצת: באיזה אופן דומה המשורר לשַמש? השַמש, המאמין התמים, סבב כל הלילה סביב לטומאה וכעת הוא מוטל ללא רוח, מה בינו לבין המשורר, שדווקא פקח את עיניו, מצא את השַמש והקשה את קושייתו? אם הוא "עוֹמֵד", כיצד הוא "כַּשַּׁמָּשׁ שֶׁסּוֹבֵב"?! ברצוני להציע שהמשורר מדמה את מצבו הקיומי והנפשי להתנהגותו של השַמש בלילה הקודם. השַמש סבב סחור סחור מסביב לטומאה, ואני, אומר המשורר, כמותו, סובב סחור סחור מסביב לקושיה, אותה קושיה שלא מרפה. כמו השַמש, גם המשורר סובב סחור סחור, אך לא מסביב לטומאה אלא מסביב לקושייתו התיאולוגית. המצב הקיומי, נפשו של המאמין הקרועה והמיוסרת בעקבות אי-הבנת דרכי האל, מתוארים באמצעות התנהגותו של השַמש שסבב סחור סחור; כפי שהוא סבב סביב לטומאה, סובב המשורר כעת סביב לקושיה.

 

מהי חוויית האמונה של המשורר לאחר שהתעוררה אצלו הקושיה החמורה והוצגה בפני האל? השיר לא מספק תשובה לשאלה זו, אך ניתן לומר בוודאות שלעולם לא תהיה זו אותה אמונה. אמונתו של אדם הנתקל בחוסר צדק א-לוהי לא תישאר אדישה. תהיה זו אמונה אחרת, מפוכחת, אמונה שאיננה תמימה עוד; זו אמונה עם 'עוקץ', עם טיפה מרה, עם ספק פנימי עז שמרחיב את הקרע בנפשו של המאמין. ספק זה אינו מביא בהכרח לידי כפירה, אך הוא מותיר אחריו כתם, סימן, שמערער את האמונה אך גם מעצים אותה, מביא אותה למחוזות קשים וסבוכים יותר, ובמידה מסוימת אף 'בוגרים' יותר. המשורר מבין שעיניו, שנפקחו וראו את השַמש נטול הרוח, שוב לא תיעצמנה, לא תשמשנה אותו בחשיכה ואף לא בימים של שֶמש, אלא תהווינה עבורו גם מקור לקושיות על דרכי האל. זו "אמונה בעיניים פקוחות"[12] – פשוטו כמשמעו.

אחד

נחזור ל'אחד', שבו פתחנו את המאמר. האם הכותרת של מחזור שירים זה, 'אחד', באה לציין את העובדה שישנו רק שיר אחד במחזור זה, או שיש לה תפקיד נוסף? לדעתי,[13] אין זה מקרה ששיר זה ניצב במחזור שירים משלו, שכותרתו 'אחד'. ה'אחד' כאן הוא האחד שאין יחיד כייחודו, זה ש"אחד הוא ואינו שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד".[14] זה האחד שבו האמין השַמש באמת ובתמים, כסומא בחשיכה; זה האחד שנטל את רוחו, וזה האחד שמולו עומד המשורר וסובב סחור סחור, מקשה את קושייתו ולא מרפה. ואתו סובבים גם אנחנו.





[1] אמיר גלבע, אילה אשלח אותך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 19. נדפס שנית בתוך: אמיר גלבע, כל השירים, ב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז, עמ' 120. להרחבה אודות שיר זה ראו: הלל ברזל, תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו, כרך ח: שירת ארץ-ישראל: מהפכות צורניות – אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבע, יהודה עמיחי, ספריית פועלים, תשס"ז, עמ' 414-415; אידה צורית, החיים, האצילות – עיונים בשירתו של אמיר גלבע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ח, עמ' 174-175


[2] שבת יג ע"ב.


[3] ראיה לדבר היא השימוש בביטוי "ימים של שמש", ולא בביטוי "ימות שמש", למשל. הימים הם ימים של שמש, כאשר השמש מסמלת משהו מסוים.


[4] דברים כח, כט.


[5] פסוק זה מעורר שאלה: מה משמעות הביטוי "כאשר ימשש העור באפלה"? וכי העיוור מרגיש בהבדל בין אורה לאפילה? שאלה זו הטרידה את רבי יוסי, שסיפורו מופיע במסכת מגילה (כד ע"ב): "אמר רבי יוסי: כל ימיי הייתי מצטער על מקרא זה: 'והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה', וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי: פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין".


[6] רעיון עצימת העיניים כהכנה לאמונה נמצא כבר אצל ר' נחמן מברסלב: " כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁרוֹצִים לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כֻּלּוֹ אֶחָד, צָרִיך לִסְתּם אֶת עֵינָיו, וּלְכַוֵּן הַהִסְתַּכְּלוּת אֶל הַתַּכְלִית, כִּי אוֹר הַתַּכְלִית הַזֶּה הִיא רְחוֹקָה מֵהָאָדָם וְאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ כִּי אִם בִּסְתִימוּ דְּעֵינִין, שֶׁצָּרִיך לִסְתּם אֶת הָעֵינַיִם לְגַמְרֵי, וּלְסָגְרָם בְּחָזְקָה מְאד אַף גַּם לְדָחְקָם בְּהָאֶצְבַּע, כְּדֵי לְסָתְמָם לְגַמְרֵי, וְאָז יוּכַל לְהִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיך לִסְתּם אֶת עֵינָיו מֵחֵזוּ דְּהַאי עַלְמָא לְגַמְרֵי לְהַעֲלִים עֵינָיו וּלְסָגְרָם מְאֹד"; ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה סה אות ג, וראו עוד בתורה זו. לעיון בתורה זו ובפרשנותו של ר' נחמן לשאלת 'צדיק ורע לו', ראו: צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, עם עובד ומכון שלום הרטמן, תשס"ד, עמ' 131-134. האמונה התמימה שמציג המשורר מזכירה במקצת את האמונה התמימה שבתורת ברסלב, עוד בנושא זה ראו שם.


[7] אחת המשמעויות של המילה "רוח" במילון אבן-שושן היא: "מגמה, כיוון, השקפה, התוכן הפנימי האידאי של דבר". "רוח" במשמעות זו היא מה שבפינו מונגד למונח "חומר".


[8] על-פי הסיפור במסכת ברכות סא ע"ב.


[9] בשיר שלפנינו קיים לדעתי ריכוך מסוים של השאלה התיאולוגית: בשיר לא מופיעה שאלה בצורתה הנוקבת, אלא תיאור סיפורִי של תהייתו הקיומית של המשורר: "וּמָה אִם עָדַיִן עוֹמֵד אֲנִי שָׁמָּה \ מְבַקֵּשׁ לְהָבִין דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה \ שֶׁכָּךְ גּוֹמֶלֶת לִתְמִימֶיהָ שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ". יתר על כן: למרות שבשיר כולו נוקט המשורר לשון "השם" ו"א-לוהים", כאן הוא "מְבַקֵּשׁ לְהָבִין דַּרְכֵי הַהַשְׁגָּחָה". שונה הדבר מאשר אם היה כתוב "מבקש להבין דרכי הא-לוהים". ואולם, אלו רק ריכוכים ועידונים; השאלה התיאולוגית בלי ספק עולה מתוך השיר בשיר ואף בחריפות יחסית.


[10] אליעזר ברקוביץ, אמונה לאחר השואה, (תרגם: אביב מלצר), הוצאת שלם, ירושלים תשס"ו, עמ' 65


[11] בהסתכלות יותר כללית ניתן לומר שהמעגליות שבשיר, העובדה שהשורה האחרונה סוגרת מעגל עם הראשונה, מבטאת אמירה לפיה המקרה המתואר בשיר והשאלה התיאולוגית שבעקבותיו אינם חד-פעמיים, אלא הם מתרחשים כל הזמן, וסיטואציה כזו יכולה להתרחש ואף מתרחשת בפועל יום יום, שעה שעה. העובדה שהשיר הוא מעגלי ויכול לחזור על עצמו מסמלת שהשאלה גם היא חוזרת על עצמה, וגם היא נתונה בתוך מעגל.


[12] "אנו נתבעים להאמין בעיניים פקוחות ולא בעיניים עצומות. במקום בו יש שאלה גדולה, האמונה האמיתית מתעצמת בכך שיש תשובה גדולה עוד יותר ומשמעותית עוד יותר"; הרב יובל שרלו, 'אמונה בעיניים פקוחות', התפרסם בשבתון, פרשת וישלח תש"ע, ומופיע גם באתר הישיבה.


[13] פרשנות זו מבוססת על דבריו של הלל ברזל (ראו לעיל הערה 1).


[14] רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א הלכה ז.


 

 

בית המדרש