ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

סיום הסכסוכים כולם: משיחיותו של אבינדב בגין

ע"י: חגי גרין

"הנקודה בה בגין נבדל מן התפיסה החרדית היא שהאחרונה מצפה ציפייה פסיבית לישועה, ובגין טוען שהפיתרון רלוונטי וזמין, אלא שהוא לא מציע דרך מעשית למימושו." חגי גרין מבקר את הספר סיום הסכסוך של אבינדב ויתקין (אחוזת בית, 2010)

רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים, המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו, בחשבון ודעת – בבני דעה הכתוב מדבר – יחש חקי. כלומר אין אנו תולים את אותו החזיון באיזה מקרה בודד היוצא מן הכלל [...] אלא אנו זוקפים את כל חזיון הבא לעינינו – על חשבונם של חקים קבועים. כדמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים והשרשים, שרק קצהו נגלה לעינינו, ויתרו טמיר הוא עדיין ממנו [...]

על במותינו חללים, מאמרי הראי"ה, עמ' 90-89

לאחרונה יצא לאור ספרו של אבינדב בגין, סיום הסכסוך. אבינדב, בנו של השר בני בגין ונכדו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, סוטה מן הקו האידיאולוגי המשפחתי ופונה לדרך משלו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרכים לפתרונו, ובספר זה הוא פורס את משנתו. הספר בנוי בצורה ייחודית, והוא מודפס בשתי שפות – עברית וערבית, שכן הוא פונה לשני הצדדים בסכסוך. כמו כן, אין כאן הצגת משנה סדורה לאור הנחות ומסקנות היוצאות מהן, אלא רצף של פסקאות המסודרות על פי סדר מסוים, תוך שילוב סיפורים אישיים ותהיות. ראשית אציג את טענתו של בגין, ולאחר מכן אעיר על נקודות שונות שנראה לי כי ראוי להעיר עליהן.

התייחסותו של בגין למקורות הסכסוך, בשונה מספרים אחרים העוסקים בנושא,[1] חורגת (ולמעשה מתעלמת) מן העיסוק בעובדות ומן הצדק ההיסטורי. בלשונו, הוא מבקש "לחקור את המקור הנפשי של בני אדם הנמצאים במצב פנימי של חלוקה לאומית" (עמ' 12). הוא תולה את שורשי הסכסוך בנבכי הנפש האנושית, המעודדת הבדלה בין אדם לאדם ובין קבוצה לאומית (או כל הגדרת שיוך אחרת – אתנית, מגדרית וכו') לקבוצה לאומית אחרת. עצם הרצון להבדיל בין קבוצות שונות, זיהוי עצמי כחלק מקבוצה מסוימת ואת ה'אחר' כחלק מקבוצה אחרת, הוא המאפשר התייחסות שונה לבני אדם שונים, על פי שיוכם לקבוצות. אין מהות אמיתית המפרידה בין אנשים. המפריד הוא התניה שהושרשה בנו, אשר בעקבותיה אנו מייחסים משמעות לדגל מסוים, המנון מסוים ושטח אדמה מסוים. באופן מהותי, אין ערך רב יותר לדגל בעל שני פסים ומגן דוד מאשר לדגל בעל פסים ירוקים, שחורים ואדומים: ההבדל הוא רק בתודעתנו, שעוצבה לאורך שנים ארוכות כדי שתחשוב כך. גורם שני המאפשר קיומם של סכסוכים הוא ההבחנה בין סוגי אלימות שונים, והצדקת חלק מהם. לשיטתו, אין מושג של אלימות מוצדקת: כל אלימות פסולה מעיקרה.

צירוף שני מרכיבים אלו הוא המאפשר סכסוכים בכלל, שכן, אנו מחלקים את העולם לקבוצות ה'לנו' ו'לצרינו', וביחס לקבוצת ה'לצרינו' – יש לגיטימציה, בתנאים מסוימים, להפעלת אלימות. מדוע הנפש האנושית זקוקה להבדלה בין קבוצות שונות? אליבא דבגין, הזדקקות זו נובעת מהתניות הטבועות בה, מפחד עמוק מאיומים חיצוניים ומכמיהה לביטחון ולקבלת סמכות.

מהו הפיתרון לסכסוך? ודאי שהוא לא נעוץ ביוזמות מדיניות, או בהידברות בין הקבוצות השונות, שכן אפשרויות אלו לא מתייחסות לשורשי הסכסוך. גם 'אי-אלימות',[2] כלומר, הימנעות מהפעלת אלימות בשל ההבנה כי היא דבר פסול (הבנה הנובעת מהיות האדם חלק מתרבות מסוימת), נדחית על ידי בגין תוך כדי טענה מתוחכמת שתגובה זו היא עצמה אלימות, שכן היא מדכאת את המוטיבציות הבסיסיות של הנפש. יש כאן כבישה של כוחות הנפש, המהווה הפעלת אלימות כלפיה.

הפיתרון הוא, אם כן, שחרור הנפש מכל התניותיה. ויתור על הפחד המושרש בנו ועל הצורך בביטחון, הגורמים לנו לאחוז את החיים בחיבוק דוב, ולהשתמש באלימות כלפי אחרים.[3] שחרור זה לא יכול להיעשות באמצעות שכנוע כוחני, שכן אז הוא יהיה אלים. כל שניתן לעשות הוא לחשוף אנשים אחרים ליכולת לחיות בצורה משוחררת מהתניות, תוך תקווה שחשיפה זו תקדם אותם לכיוון זה.

השאלה הראשונה שהתעוררה בי למקרא הספר היא מה יחסו של אבינדב בגין למשפחתו. האם הוא חש רגשות קרבה חזקים יותר לבני משפחתו מאשר לאנשים זרים? אם כן, מדוע? הרי גם זו חלוקה לקבוצתיות שניתן לומר כי היא יונקת מן הצורך בביטחון. המשפחה היא אבן הבניין הבסיסית ביותר של הלאומיות (לפחות הלאומיות האתנית), ואם יש יחס קרוב יותר למשפחה – מדוע לא להרחיב זאת ללאום כולו?

נקודה נוספת היא הבחנתו של בגין בין אלימות מוצדקת ואלימות שאיננה מוצדקת. באחד מפרקי הספר כותב בגין:

פלוני יאמר לי כי אני מכוער, טיפש וגזען, שדברי הם הבלים הזויים. כיצד אגיב? אני איעלב, אפגע, אדרש להגיב. אחד מגיב כאשר אומרים לו כי אשתו מכוערת והשני מגיב כאשר אונסים ורוצחים אותה. לכל אחד הגבול שלו. האם הנפש שלנו יכולה להפסיק להיפגע?

עמ' 56

וכאן הבן שואל: האם תגובה של אלימות איננה מוצדקת? למצער, האם תחושת הפגיעה והזעם איננה מוצדקת, מצד הפגיעה האישית, מצד המוסר הפשוט של ענישת הרשע, ומצד הרצון למנוע מן הרשע לחזור ולפגוע באחרים? יש לזכור כי אלימות לשיטתו איננה דווקא הכאה של אנס או גנב; גם פנייה לרשויות לצורך ענישת הפושע היא גילוי אלימות. עצם התנועה הנפשית החפצה לראות בעונשו נובע מאלימות. אני סבור כי אלימות המגנה על החברה מפני גילויי אלימות של החברים בה היא באמת מוצדקת, או לפחות בבחינת הכרח שלא יגונה. העובדה שישנה תגובה אלימה לא-מוצדקת לא הופכת כל תגובה אלימה לכזו.

כיצד תיראה החברה כאשר בני האדם ישתחררו מפחד ומהתניות? בהנחה שכל בני האדם יהיו משוחררים, תהיה זו חברה אוטופית, "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד, ד). אך כיצד תיראה החברה בהנחה שלא כל בני האדם יגיעו לתיקונם? תהיה זו חברה המעניקה פרס לפושעים, שכן מנגנוני ההגנה שלה מנוטרלים, בשל השחרור מהפחד ומההתניות. בתורת המשחקים יש ניסוי המתאר מצב בו שמים בכלוב מספר עורבים 'זללנים', הרודפים אחרי מזון לעצמם, ומספר עורבים 'מתחלקים', המתחלקים במזון עם שאר העורבים. הניסוי מראה כי בזמן רעב העורבים ה'זללנים' שורדים וה'מתחלקים' מתים. מספיק שיהיה עורב זללן אחד כדי שהמתחלקים ימותו ולא ישרדו. דבר זה קיים גם בחברה העתידית, בהנחה שתהליך זה לא יעבור על כולם באורח פלא. ברצוני להדגיש שהעובדה שהדבר לא יעיל כאשר רק חלק מן החברה מתוקנת אינה סיבה לפסול את הטיעון, אלא רק סימן לכך שהוא אינו רלוונטי כרגע.

טיעון זה בדבר הזללנים והמתחלקים מוביל אותי לנקודה נוספת, הקשורה לקודמת. הדרך לסיום הסכסוך כפי שמציעהּ בגין היא הדרך לסיום כל הסכסוכים,[4] אלא שהכיוון אותו הוא מציע הוא מה שניתן להגדיר כ'דילוג למשיחיות'. במידה רבה, הצעתו אי-רלוונטית. פסקאות רבות בספר מסתיימות בתמיהה: "האם ישנו מצב הכרה שונה לחלוטין מכל הידוע לנו, מכל חוויה שאי פעם חווינו?" (עמ' 40); "האם המוח יכול להיות חדש?" (עמ' 70); "האם אני יכול לחיות בהוויה שבה אין ציון לזמן, אין מקום לטקס ומחווה, אין כל צורך בסימון טריטוריה...?" (עמ' 29), והתשובה, בפשטות, היא לא. אף אם נקבל את הניתוח המבין את הנטייה לחלוקה לקבוצות כביטוי של התניה, מסתבר שקשה מאוד, ואולי באמת אי אפשר, להשתחרר מהתניה כה עמוקה. קריאתו מזכירה בצורה רבה את תיאורו של ישעיהו את המצב באחרית הימים:

וגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן: וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

ישעיהו יא, ו-ט

כך כותב הרמב"ם על פסוקים אלו:

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

הלכות מלכים יב, א

ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

שם, ה

הרמב"ם מדגיש שלא יהיה חידוש במעשה בראשית בימות המשיח,[5] אך תיאורי ישעיהו, אף אם נפרשם כמשל, מהווים חידוש ושינוי משמעותי במבנה נפש האדם, מציאות בה אין רעב ומלחמה, בה קנאה ותחרות אינן מצויות, גם במקומות בהם 'הטובה מושפעת הרבה'. כדי להשתחרר מן הנטייה לממש אינטרסים ולרדוף אחר כבוד, רכוש וכדומה, על האדם לעבור שינוי מהותי בנפשו, ולמעשה לבנות לעצמו אישיות חדשה, שונה, ובלשונו של בגין – משוחררת מהתניות. דא עקא, שמציאות זו היא נחלתם של ימות המשיח. כיצד ניתן להגיע למצב זה? האם יש עבודה רוחנית המאפשרת זאת? אינני יודע – "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (שם, ב).

השיח הפוליטי בישראל מאשים את הימין הדתי במשיחיות, בשל ציפייתו למימוש הנבואות, לבניין בית המקדש, והשימוש באמירות 'מיסטיות' ו'מטפאיזיות' במסגרת מאבק 'ריאלי'.[6] משיחיותו של בגין היא משיחיות אחרת: במבט ראשון ניתן לתייגה כשמאלנית, אלא שהיא איננה כזאת, שכן אף המשיחיות השמאלנית מכירה במסגרת לאומית כלשהי כראויה (אלא שהיא מאמינה שכבר יש 'מזרח תיכון חדש', ולדעתי אינה מתבוננת נכוחה במציאות), ובגין, לעומת זאת, שולל במשיחיותו את עצם קיומה של מסגרת. לדעתי, משיחיות זו אפשרית רק כאשר הכלל כולו יכול לעמוד בכך; מספיק אחד שלא הזדכך, עורב זללן אחד, כדי שתופיע אלימות והמציאות תחזור לקלקולה. על כן, איני יכול לקבל את דבריו במציאות הנוכחית. נדרשת מטמורפוזה יסודית ועמוקה כדי שדבריו ייתכנו.

ישנן מספר נקודות בספר שאינן פתורות אצלי: ניתן לומר כי באופן פרדוקסאלי, עצם הקריאה לשחרור מאלימות יונקת מן הצורך בביטחון, שכן בהיעדר אלימות יהיו החיים בטוחים יותר. שאלה נוספת שנותרה לא פתורה עבורי היא מה מביא אדם כמו בגין לכתוב ספר. לפי דבריו, חולאיה של החברה האנושית נובעים מההזדקקות לסמכות, והתיקון יכול להתרחש רק בשחרור מכך: "קריאה זו איננה בגדר משאלה, חלום או תקווה. עיקרה בדיקת האפשרות לשינוי חברתי-אישי חובק כל. [...] אולם לא ניתן לשנות זאת מבחוץ, בעזרת רעיון חדש או אופנה חולפת [...], יש לעשות זאת מן היסוד עצמו, מן הנפש..." (עמ' 77),  אך אין כמו כתיבת ספר רעיוני כדי להוות סמכות עבור הקוראים, אף אם אתה מדגיש שמטרתו של הספר הוא השחרור מאותה סמכות.

נקודה אחרונה היא שלקראת סיום הספר, כותב בגין שהאדם שהשתחרר מהתניותיו ומן ההזדקקות לסמכות ולביטחון יכול להחזיק בעמדות פוליטיות: "אין זה קשור כלל לשאלה האם אלמוני יפגין בעד או נגד גדר ההפרדה. אינני מתייחס לפעולה עצמה, אלא לאופן שבו היא נעשית. האם העשייה יכולה לבוא מתוך לב שלם, מתוך התבוננות פנימית שתכלה כל אלימות?" (שם). בשלב זה לא הבנתי לאן בגין חותר, שכן במקרה בו ייפגשו שני מפגינים משני עבריה של גדר ההפרדה, והפגנתם תהיה מתוך לב שלם, כיצד הם אמורים ליישב את מחלוקתם? האם הם ירגישו חלוקים אחד על השני? באם כן, הרי שיש ביניהם הפרדה, וזהו שורש האלימות! מה מניע אדם להפגין בעד או נגד גדר ההפרדה, או כל דבר אחר? בנקודות אלו דומני כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו.

מה בכל זאת לקחתי מן הספר? הספר פותח צוהר חדש, ייחודי ומעמיק להתבוננות בשאלת הסכסוכים בין לאומים, החורג מענייני המדינאות והאינטרסים, והתבוננות זו בלבד הייתה עבורי מעשירה ומתסיסה. מעבר לכך, החתירה לסיום הסכסוך אינה רווחת בשיח הדתי המקובל; בשיח זה רווחות דווקא אמירות של זהירות וחשדנות מפני הצד השני. אף ששומה עלינו להתבונן התבוננות מפוכחת במציאות, עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו רואים את החזון העתידי, והאם יש לנו כיוונים לכינון מציאות לאור החזון.

דבר נוסף הוא הפתיחות לעולם ללא מתווכים. בגין קורא לאדם להתנתק מן הצורך בסמכות חיצונית, שכן זו מכוננת היררכיה שמובילה לריכוז כוח ולקיבוע התניות בדבר ערכן של מדינות, דתות, תפיסות עולם נכונות וכו'. האדם צריך להיות קשוב לעצמו, ולהכיר בכך שהוא חלק מן ההוויה הכללית, ולא יחיד מנותק שעליו לדאוג לעצמו. קריאה דומה מופיעה, להבדיל, בפסקאות רבות בכתבי הרב קוק, אלא שהופעתה שונה: אצל הרב קוק מודגשת ההכרה כי מצב האדם כיום לא מאפשר את הדילוג המשיחי הזה, ומעבר למצב מוסרי בטרם התאמתו למציאות עשוי להמיט אסון. בגין מכיר בכך שהמציאות האנושית לא נמצאת במצב שהוא מציג כְּראוי, אך הוא כותב כי "דרושה מהפכה: זהו לב העניין" (עמ' 79), והפיתרון היחיד האפשרי הוא דילוג לתודעה החדשה. באופן מעניין נפגשת תפיסתו של בגין עם תפיסת העולם החרדית, שכן הוא לא נותן אמון באפשרות של גאולה ותיקון עולם בדרך הטבע, אלא קובע כי רק בבוא תופעה חדשה, חריגה וייחודית, המנותקת מן ההווה, תיתכן גאולה. זו לא תבוא קמעא קמעא ועל ידי התפתחות האדם, שכן לשיטת בגין, מרגע היווצרות המין האנושי, האדם לא התפתח בצורה מהותית, ומה שכן התפתח מהווה אמצעי להרג ולקטל. תפיסת העולם החרדית סבורה כי מה שבא בידי אדם הוא בהגדרה לא גאולה. הנקודה בה בגין נבדל מן התפיסה החרדית היא שהאחרונה מצפה ציפייה פסיבית לישועה, ובגין טוען שהפיתרון רלוונטי וזמין, אלא שהוא לא מציע דרך מעשית למימושו.

אסיים בתיאור נוסף של אחרית הימים, המופיע בנבואת מיכה (ומקבילה בישעיהו א, ב-ד):

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:

מיכה ד, א-ה

יש בפסוקים אלו אפשרות שונה להבנת הלאומיות, משמעותה וטיב היחס בין עמים, אך זה נושא למאמר אחר.




[1] כגון ספרה של ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם, תרגם: אהרן אמיר, הקיבוץ המאוחד 1988; אלן דרשוביץ, ישראל –  כתב הגנה, תרגם: ירון בן-עמי, מטר 2004; עדית זרטל ועקיבא אלדר, אדוני הארץ, דביר 2004.


[2] איני יודע אם בהתייחסו ל'אי-אלימות' מתכוון בגין גם לתגובתו של מהטמה גנדי לפשעים ולעוולות, המומשגת בשם זה (בהודית – א-הימסה). ראה בספרו של גנדי, אוטוביוגרפיה, או סיפור ניסויי עם האמת.


[3] זה המקום להביא את דברי חברי היקר שירן עמוסי, המציע לאור דבריו של בגין כי עלינו לכרות לכל בני האדם את הידיים בעת לידתם, שכן ידיהם מאפשרות להם לנהוג באלימות.


[4] כך הוא בעצמו כותב בעמוד 45.


[5] הראב"ד על אתר חולק עליו, עיין שם.


[6] ראה בספרו של גדי טאוב, המתנחלים (ידיעות ספרים, 2007), עמ' 72-47.


 

 

בית המדרש