ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בפתח גן עדן

ע"י: אהרון טופר ואבישי עובדיה

אהרון טופר מעלה מחשבות בעקבות הספר ´בפתח גן עדן´

אחת השאלות המביכות אותי תדיר במחשבה האמונית, שאלות שלדעתי כל אדם מאמין צריך לשאול את עצמו, היא מה מעמדן של דתות אחרות ביחס ליהדות. האם דתות אחרות טומנות בחובן אמת כלשהי? האם גם להן דרך להגיע לא-לוהים? את השאלה הזו אנו מוצאים גם לאור פסוק בספר מיכה, שטעון ביאור. בפרק ד', בו מתאר הנביא מיכה את חזון אחרית הימים, בתוך רצף של פסוקים המתארים אידיליה אסכטלוגית מוחלטת, מופיע הפסוק: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד".[1] פסוק זה נוגע ממש לענייננו, שכן הוא מעמת את הליכתם של העמים אחר אלוהיהם עם הליכת עם ישראל אחר א-לוהיו. הוא דורש ביאור, שכן שתי האפשרויות להבנתו הן צדדי השאלה בה פתחתי: האם הנביא מיכה מתאר דבר טוב בהליכת העמים אחר אלוהיהם או שמא דבר מגונה?

רוב הפרשנים מפרשים, בווריאציות שונות, שמה שמתואר בנבואת מיכה הוא ניגוד ולא הקבלה. כלומר, בהליכתם אחר אלוהיהם פועלים העמים שלא כהוגן, ואילו עם ישראל פועל כהוגן וזוכה לשכר, שכן הוא הולך אחרי ה' לעולם. יחד עם זאת, פשט הפסוק, במיוחד לאור הקשרו בפרק,[2] בהחלט מאפשר ביאור הרמוני של הפסוק  – העולם יכיר בה', יגיע להר ה' ללמוד מדרכי בית א-לוהי יעקב, ויחד עם זאת, העמים ימשיכו ללכת אחרי אלוהיהם ועם ישראל ימשיך ללכת אחרי ה', והעולם יחיה בהרמוניה.[3]

אלה שני צדדי ההתלבטות – האם כל האמונות והדתות, מלבד היהדות, הן שקריות, ואנו למעשה מצפים ליום שבו הן תכלינה מן הארץ,[4] או שמא ישנה אמת מסוימת באמונות ובדתות אחרות, ואין אנו מצפים להיעלמותן אלא רק להכרתן במעמדה המיוחד של היהדות בעולם האמונות?

נדמה לי שמתח זה בא לידי ביטוי במקום נוסף, מוכר מאד, ביהדות: מחד גיסא, אנו מוצאים במקורות רטוריקה של זלזול במוסדות הדתיים של הגויים,[5] אך מאידך, היהדות בפירוש אינה מעודדת גיור, ואפילו להיפך. לכן, השאלה מתבקשת: אם מצד אחד אנו מוצאים זלזול, אך מנגד איננו רוצים שיצטרפו אלינו – מה מערכת היחסים שאנו מנהלים עם שאר הדתות?

הספר בפתח גן העדן[6] מתאר את מסעו של יוסי קליין הלוי אחר הרמוניה בין-דתית בארץ ישראל. קליין הלוי יוצא למסע בארץ ישראל בעקבות מוסלמים ונוצרים, ומנסה לחפש את המקום המשותף בין הדתות השונות. במאמר זה אציג כמה מממצאיו של קליין הלוי מן המסע, ובעקבותיהם אעלה כמה מחשבות הנוגעות לעבודת ה' שלנו. יש לציין שהדברים מובאים בקצירת האומר ממש, ולמי שמוצא שהדברים נוגעים בו אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר. נדמה לי כי בספר זה, אם קוראים אותו בלב פתוח, ניתן למצוא דברים עמוקים מאוד.

א.      השייח' איסחק אידריס סקוטה

הפרק הראשון בספר מתאר את מפגשו של יוסי קליין הלוי עם השייח' איסחק אידריס סקוטה, שייח' סעודי אשר יוצא "למסע שלום של איש אחד". קליין הלוי מבקש לחוות את חג הרמדאן המוסלמי באופן בלתי אמצעי, אך אינו מצליח למצוא מוסלמי שישתף אותו בחגו. לאחר שכמעט נואש מן הרעיון, הוא פוגש את השייח' איסחק במפגש בין-דתי, ומתלווה אליו בתקופת ביקורו בארץ.

השייח' איסחק ויוסי קליין הלוי מתארחים אצל משפחה באבו גוש. כך מתאר קליין הלוי את השייח':

נגעה ללבי הטבעיות שבה נקלט במשפחה; נהגו בו באהבה יותר מאשר בכבוד, והוא מצדו נענה באותה טבעיות למחוות האנושיות, כאילו תמיד הכיר את האנשים הללו. הוא ליטף לחיים, החזיק ידיים, צחק ופתר חלומות. במשובה החרים חפיסת סיגריות של בן-עשרה ועמד על כך שיבטיח להפסיק לעשן. לכל אדם הראה פנים שונות, על פי צרכיו ... נוכחותו הייתה נדיבה אך מאופקת; הוא שמח לדבר ושמח גם לשתוק.

זהו תיאור נוגע ללב של איש א-לוהים אשר מקדיש את חייו לדבקות באל, אדם בעל מעמד אשר חלק בחלק מן הזמן אף מבלה בחברת אנשים חשובים המכבדים את מעמדו. והנה, נוכחותו האנושית היא מן הסוג אשר נדמה לי כי גם אנו מבקשים לסגל לעצמנו.[7]

במקרה אחר, יוסי קליין הלוי נפגש עם השייח' איסחק במלון בירושלים לקראת נסיעה משותפת לחברון. במלון, שואל קליין הלוי את השייח' איסחק שאלות על אמונתו:

"מה בעיני השייח' נחשבת התכונה העילאית ביותר של א-לוהים?", שאלתי. ציפיתי שיאמר 'רחמים' או 'צדק', שתי התכונות העילאיות המודגשות בקוראן. אבל תשובתו שוב בלבלה אותי. "התכונה העילאית ביותר של האל", אמר, "היא נוכחותו. נוכחותו המתמדת בקרבנו".

 הרגשת נוכחותו של הקב"ה בקרבנו היא משימה רוחנית עמוקה מאוד. כמה מאיתנו עומדים בה? כמה מאיתנו מחפשים את הנוכחות הזו באופן מתמיד? אני רואה בכך קריאה עמוקה, אמיתית ונוקבת לכל יהודי – הקב"ה נוכח. בנו. עלינו למצוא אותו. אני מרגיש שאנו רגילים לדבר אל ה' ועל ה', אנו עוסקים בעבודת ה' בשכלנו, על ידי הבנה מה רצונו של ה' מאיתנו, אך לפעמים מזניחים גם החוויה הקיומית של הרגשת נוכחות האל בתוכנו. דבר מעין זה עולה מן הסיפור הבא. במונית, בדרך חזרה מחברון, שואל קליין הלוי את השייח' איסחק שאלות נוספות על אמונתו. מפאת חשיבות הדברים, אאריך מעט בהבאתם:

"מה הם היחסים הרוחניים בין ישמעאל ליצחק?" שאלתי, בלי לדעת בדיוק לאן אני חותר.

"תהיתי על השאלה הזאת במסגד. מדוע קבור יצחק בין היהודים וישמעאל במכה, בין המוסלמים? מה מייצג כל אחד מהם? התגלות האיסלאם הא בשמות האל, וההתגלות של היהדות היא בתכונותיו של האל. מוסלמי מקבל מהאל באמונה פשוטה; יהודי מקבל מתנה מהאל ושואל מה תכליתה? מה טבעה? באיזה צבע היא? עליו לדעת את התכונות. המוסלמי מסתפק באמונה מיסטית.[8]

...

"האם השייח' מנסה לומר כי איכותה של הדבקות המוסלמית גבוהה יותר מאיכותה של הדבקות היהודית?"

"לא גבוהה יותר, אלא שונה. כל אחת מהדתות היא ביטוי להיבט יפהפה נוסף של האל".

בציטוט זה מצאתי שתי תובנות משמעותיות בשאלת יחסינו עם האיסלאם. האחת היא שהאיסלאם, ולמעשה כל דת, יכולה להכיל נקודות של אמת רוחנית עמוקה, ולשמש כמראה הדורשת מאיתנו לשאול את עצמנו היכן באמונתנו, או לכל הפחות בחווייתנו, מצויות כל אותן נקודות אמת.. השנייה השנייה היא, שמסתובבים ברחבי העולם אנשי דת שהתגברו על הצורך בהשוואה ובניסיון להוכיח כי דתם היא ה'נכונה' והטובה ביותר,[9] ולדעתי, מתוך מקום של קבלת הדת האחרת כמתארת פן נוסף של הא-לוהות האינסופית, ניתן להרוויח הרבה מאוד בעבודת ה' שלנו.

ב.      השייח' איברהים אבו-סלים

לאחר הפגישה עם השייח' איסחק אידריס סקוטה פוגש קליין הלוי את איברהים אבו-סלים, שייח' מוסלמי מהזרם הסוּפי. איברהים אבו-סלים חלם שמשה רבנו נגלה אליו ואמר לו שיבואו אליו יהודים ועליו לקבל אותם בברכה. מאז החלום, ביתו פתוח למפגשים עם יהודים.[10]

באחד הדיונים בין קליין הלוי לבין אבו-סלים, אומר האחרון:

"מה אומר הקוראן? 'האנושות! הייתם לאומות ושבטים כדי שתדעו האחד את השני'. ... מה יודע אחי יוסי הלוי? הוא אדם דתי, מהי חוכמתו? מיהו אבו-סלים ומה יוכל ללמד את יוסי הלוי? מה ברא בתוכך א-לוהים שהוא לא ברא בתוכי?"

 השייח' איברהים אבו-סלים מציג רעיון הלקוח מן הקוראן, ומציע התבוננות על ההבדלים והשוני בין אנשים ואומות בעולם. השוני הוא למעשה הזדמנות להכיר את האחר. כלומר, הכרת האחר אינה כורח, בגלל שהוא קיים והוא אחר ממני, אלא היא לב העניין – השונות קיימת בשביל האפשרות להכיר אותה. לא מדובר כאן באבחנה סוציולוגית, אלא במסר רוחני. השוני הוא תוצאה של ייחודיות שהקב"ה מטביע בכל אחד. מציאת השוני אצל האחר היא ההקשבה למסר שהקב"ה שולח דרכו.

ג.       ג'והנה

בהמשך הספר, לאחר המפגשים עם האיסלאם, עובר קליין הלוי למפגש עם הנצרות. הוא מגיע למנזר שאת שמו הוא אינו מציין. שם אשת הקשר שלו היא ג'והנה. כך הוא מתאר אותה:

בתחילה ייחסתי לנזירה ג'והנה פשטות-יתר, ורק בהדרגה הבנתי עד כמה טעיתי וכמה היא הייתה מרוצה מטעותי אילו ידעה עליה.

קליין הלוי מציין שהמנזר מפרנס את עצמו מקדָרוּת, אך "כדי לעודד ניתוק ולמנוע גאוותנות לא היה ספל או אגרטל שנעשה מתחילתו ועד סופו בידי נזירה אחת. האחת יצרה את הכלי בחומר, אחרת שרטטה עליו את תבנית הקישוט, שלישית צבעה ורביעית העבירה באש את התוצר הסופי." זהו בעיניי רעיון יפהפה של קבוצה אשר מקדישה את עצמה להתעלות רוחנית ולעבודת המידות. זוהי שיטה מעניינת לדכא את הגאווה: להמחיש ליוצר עד כמה הוא מהווה חלק מתהליך, ואינו יוצר את השלם בעצמו. באחת השיחות בין קליין הלוי לנזירה ג'והנה בעניין מניעת גאווה, נאמר:

"הסוד של א-לוהים אינו רק לגדולים ברוחניות. הסוד הוא לכולנו. אפילו למוגבלים.[11] היכולת להיות קטן מאפשרת לך פתח לא-לוהים ... התהליך מתרחש בהדרגה", היא המשיכה. "א-לוהים אינו בעננים. הוא נמצא בפרטים הקטנים: באיזה אופן אתה מכין אוכל, איך אתה מתפלל, עד כמה אתה מוכן לבקש מחילה. איך אני מטאטאת? האם אני מדלגת על פינות או שאני יסודית? זאת אהבה."[12]

 רעיון זה של חיפוש א-לוהים בפרטים הקטנים, המוכר לנו היטב מן העולם ההלכתי שלנו, מתחבר כאן עם רעיון נוסף: יכולתו של האדם להיות קטן. לאמור, האדם מקטין את עצמו ובכך מפנה מקום למפגש עם א-לוהים. על פי הרעיון המובא פה, יכולתו של האדם להקטין את עצמו קשורה בתהליך בו האדם משקיע את עצמו בפרטים הקטנים. בעיני, זוהי אפשרות חדשה להסתכל על הפרטים הקטנים – עבורי, כאדם, הם משמשים כלים להקטין את עצמי ובכך לפנות מקום לקב"ה.

נקודה נוספת שברצוני לציין ביחס למנזר זה ולהסתכלות הרוחנית העדינה שבו מתבטאת בדברים הבאים:

שלושים נזירות דרו כאן בשתיקה מוחלטת; חייהן סובבים סביב תפילה, בחינה עצמית והתייחסות תמידית אל נוכחות הא-לוהים, כמעט ללא היסח הדעת. ... עם זאת, תיאור המנזר כמנותק מהעולם יהא סילוף תכליתו. ההסתגרות בשתיקה היא טקטיקה, שמטרתה הסופית דווקא מעורבות מלאה יותר בעולם הזה, באמצעות יצירת 'חיל הגנה רוחני' לאנושות ... מדי יום ראשון התאספו הנזירות לארוחתן השבועית המשותפת וקיבלו תדרוך ממריה תרזה [אם המנזר, א.ט.] על האסונות האחרונים... על מנת שיכללו מקומות אלה בתפילותיהן. התפילות כללו גם בקשות פרטיות של מבקרים שבאו למנזר, דוגמת הילד שכתב בספר האורחים: "בבקשה תתפללו שאצליח בלימודים ושלא יהיו פיגועים". בעיני סיפור זה ממחיש עד כמה המנזר הזה הוא מקום שופע טוב. מקום "המעורב בדעת עם הבריות". הנזירות במנזר ראו את תפקידן באמת ובתמים לחבר בין הקב"ה לאדם דרך המשכת טובו של הקב"ה לעולם וליציריו. הנזירות חשו את הכאב של העולם כולו וראו את תפקידן הרוחני בכך שהם ביקשו טוב על העולם כולו.

הנקודה האחרונה שברצוני להעלות בנוגע למנזר מתייחסת לשיחה שניהל קליין הלוי עם מריה תרזה, אם המנזר, ועם הנזירה ג'והנה. השיחה התקיימה בעקבות מאמר שקראה ג'והנה על התפיסה התנ"כית באשר למקומם של לא-יהודים בארץ ישראל. המאמר נכתב על ידי רב צרפתי, והשתמע ממנו שנוצרים הם עובדי עבודה זרה, וככאלה אסור להם לחיות בארץ ישראל. כך מתוארת השיחה:

מריה תרזה אשר הצטרפה אלינו, אמרה: "גם היהדות וגם הנצרות חטאו בכך שראו זו בזו שקר. אבל היום הכנסייה השתנתה, בעוד ביהדות נותר יחס עוין כלפי הנצרות. כדי להצדיק את עצמה צריכה היהדות לפסול תמיד את הנצרות. זוהי אינה הדרך לצמיחה רוחנית".

 יוסי קליין הלוי מנסה להסביר שאפשר להבין את העמדה הזו של היהדות, שהתגבשה בעקבות רדיפות אכזריות מצד הנוצרים. אכזריות זו לא הותירה ברירה ליהדות אלא להגדיר את עצמה בשונה מם הנצרות. נדמה לי שמריה תרזה מעלה שאלה שבהחלט ראוי שנידרש לה: האם אין אמת בכך שהיהדות משקיעה משאבים רבים בפסילת הנצרות במקום בחיפוש המשותף, והאם אין אמת בכך שהדרך לצמיחה רוחנית אינה עוברת בפסילת אחרים המבקשים לפלס את דרכם לריבונו של עולם? האם אנו פתוחים לקבל שינויים בעולם הנוצרי, או שמא יחסנו לנצרות נקבע במהלך שנות הגלות כאשר אפשר שהן הנצרות הן המציאות היו אחרות?

ד.      גבּריאל

קליין הלוי פוגש את גבּריאל בקהילתה בבית לחם. גבּריאל היא חלק מקהילת הביאטיטוד, קהילה קתולית אשר מקדישה עצמה לפיוס עם היהדות ולהשיב לנצרות משהו משורשיה היהודיים. חברי קהילת הביאטיטוד מציינים מועדים יהודיים רבים, כמו השבת, בה הם מדליקים נרות, מתפללים תפילת קבלת שבת ועוד. קליין הלוי שואל חלק מחברי הקהילה מה היא השבת עבורם, וחלקם מתייחסים אליה במוטיבים נוצריים ומעניקים לה אופי נוצרי. קליין הלוי מרגיש שהם אינם מסוגלים לכבד את מסורתו בפני עצמה, אלא חייבים לנכס אותה לעצמם בשביל לכבד אותה. הוא מאוכזב מכך ומשתף את גבּריאל בתחושותיו. גבּריאל מזדהה עם דבריו ואומרת שגם היא לא אהבה את ניכוס השבת לדת הנוצרית, אלא ביקשה לציין אותה כחלק מן הקשר שלה ליהדות, אולם היא מוסיפה כי: "...כעת אני חושבת שבכל זאת יש בזה היגיון. אם לא נמצא דרך להכניס את השבת לתוך הזהות הנוצרית שלנו, הקהילה עלולה בסופו של דבר לאבד את השבת. חגיגת השבת היא עבורנו הביטוי המוחשי ביותר לקשר שלנו עם העם היהודי. ... אבל זה תהליך כל כך חדש, שאנו זקוקים להרבה סבלנות. מהי הדרך הנכונה? אינני יודעת". קליין הלוי משיב ואומר כי "האמביוולנטיות של גבּריאל הרגיעה את חששותיי. הקהילה לקחה על עצמה את משימת ריפוי הפצע הדתי העמוק ביותר בהיסטוריה האנושית. היינו דור ניסיוני, ויש כל כך הרבה רגישויות. יהודים ונוצרים צריכים להרשות זה לזה לשגות."

אבחנה זו קריטית בעיניי. יש היום שינוי בעולם הדתי, איני יודע מה היקפו, אך ניתן לראות שהוא קיים. ישנם קולות בנצרות המנסים לפתח שותפות רוחנית עם היהדות, ובמצב כזה, צריך סבלנות וצריך לדעת שגם מהלך של תיקון עצום יכלול מורדות וטעויות. האם נקודת המבט שלנו מסתכלת על המגמה של השינוי או מתמקדת בטעויות?[13]

ה.      האב יעקב וילברנדס

לקראת סוף הספר פוגש יוסי קליין הלוי את האב יעקב וילברנדס, נזיר השייך למסדר המלכיתיים, ערבים קתולים השומרים על המנהגים הביזנטיים. יעקב וילברנדס הוא ערבי-ישראלי, הגר בגליל בכנסיה תת-קרקעית שחפר בעצמו, אשר שם לו למטרה ליצור זהות לערבים הישראלים בארץ ישראל. חלומו הוא ליצור זהות ערבית-ישראלית אשר מוצאת את מקומה ומתקבלת במדינת ישראל מבלי לאיים על יהדות המדינה. במהלך ביקורו של יוסי קליין הלוי אצל יעקב וילברנדס מגיע לבקר את יעקב ערבי נוצרי בשם אליאס, אשר היה גר בכפר דיר-חנא בגליל אך התחתן עם אשה גרמניה ועבר לגור בגרמניה. אליאס אומר כך: "'האנשים בכפר לא יודעים מה יש כאן במרחק עשר דקות מהם', הוא אמר לי. 'מי בא מדיר-חנא להתפלל בכנסיה הנהדרת הזאת? אתה לא יודע מה יש לך עד שאתה מאבד אותו'.

'לו היה שלום, היה כאן גן עדן אמיתי', הפלטתי הערה מהסוג המטופש שיהודים וערבים בעלי כוונות טובות אמורים להשמיע.

'אבל יש שלום', אליאס התעקש. 'בינך לביני יש שלום'".

רעיון זה, הנראה אולי פשטני במבט ראשון מכיל הרבה לדעתי. אפשר להתבונן על אנשים בראש ובראשונה במבט האידיאולוגי, המחפש את המקום הנבדל, אבל יש אפשרות נוספת. אפשר להתבונן על אנשים בתור אנשים בראש ובראשונה. ביני לבין אדם אחר, הנברא אף הוא בצלם א-לוהים, אין מלחמה. עם אנשים שנלחמים בי לי מלחמה, עם רעיונות שנלחמות נגד מה שאני מאמין יש מלחמה, אבל מדוע לא לראות אדם אחר שפגשתי שלא עשה לי כל רע, באור של שלום?[14]

יוסי קליין הלוי נשאר למשך כמה ימים בכנסייה של האב יעקב. באחת השיחות הוא שואל אותו:

"'מה אתה אומר על הטענה של הברית החדשה, שהדרך היחידה אל האב עוברת דרך הבן?', שאלתי.

'בכפרים יש מוסלמים רבים שרוחשים כלפיי ביטחון מלא; אחדים קראו אף לילדיהם על שמי. אני יכול לשכנע אותם להפוך לנוצרים והם יעשו זאת. אבל מה אחר כך? [...] ואיך יכולים יהודים לקבל את ישוע אחרי כל מה שקרה בהיסטוריה? האם הא-ל לא יקבל אותם למלכות שמים משום שאינם מאמינים בישוע? א-ל של אהבה לא עובד בצורה כזאת. הוא יוצר דרכים אחרות להגיע למלכות שמים. ישוע אמר לפילטוס: 'כל אשר ישמע בקולי יהיה בַאמת.' הייתי לצדם של חברים מוסלמים ויהודים לפני שהלכו לעולמם; ראיתי איך הדת שלהם מכינה אותם למעבר מהעולם הזה לעולם הבא. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף להם בתור כומר קתולי'".

נקודה אחת היא נקודה שנכונה כמעט לגבי כל אחד מהציטוטים מהספר על ההבדל בטרמינולוגיה בין מה שאני הכרתי באופן עממי לבין מה שהובא בספר. בטרמינולוגיה שאנו פוגשים בדמויות בספר יש קבלה עמוקה ואמיתית ליהדות ורצון אמיתי לשותפות במאמץ להדבק בקב"ה, ולא רצון ערמומי להמרת דת.[15] אך מעבר לנקודה זו יש בסיפור הזה דבר נוסף: עצם האמירה שיש יותר מדרך אחת להגיע לקב"ה, הרב יעקב וילברנדס מכיר בכך שאותם אנשים דתיים שהוא פגש לא היו זקוקים למה שיש לקתוליות להציע. האם אנחנו מסוגלים לומר על עצמנו דבר דומה? האם זה יהיה נכון שנאמר שהדרך לדבקות בקב"ה אינה עוברת רק דרך היהדות, ושישנם אנשי דת עמוקים הדבקים בריבונו של עולם שאין לנו מה להוסיף להם? איני יודע לענות על שאלה זו, אך תחושתי היא שהדבר נכון. באמת ישנם אנשי א-לוהים בדתות אחרות, אשר דבקותם בא-ל היא ברמה כל כך גבוהה והיא עמוקה כל כך שלא חסר להם דווקא משהו מאיתנו.[16]

בהמשך שואל יוסי קליין הלוי את האב יעקב וילברנדס על כך שהוא מצליח לקבל את היהודים והערבים בישראל בצורה אמיתית, למרות עוולות פוליטיות מכל הסוגים שהוא נחשף אליהם.

"'איך הצלחת לפתוח את לבך ליהודים ולערבים? איך אתה ממשיך לאהוב אנשים גם כאשר הם עושים דברים נוראיים?'

'כל בן אדם בפני עצמו הוא ייחודי; א-לוהים לא חוזר על עצמו. ואני תמיד רוצה לדעת מי אתה, איזה היבט ייחודי של א-לוהים טמון בך'"

האמירה כאן היא פשוטה מאד, ואני מרגיש שכפשטותה כך עומקה: אין אנשים מיותרים בעולם. זוהי אמירה דתית ביותר – הקב"ה לא בורא בעולמו דבר מיותר, ואולי כל שכן אדם מיותר. עלינו להיות מסוגלים לחפש את הייחודיות של כל אדם ואת בשורתו לעולם.

ו.        סיכום ומסקנות

הנקודה הראשונה שעולה מהקריאה בספר ומהמפגש עם הדמויות השונות היא שישנו שיח אחר, לא מוכר ואולי גם לא פופולרי מבחינה תקשורתית, המחפש את המשותף ולא את המפריד. שיח שבו הרעיון שעל דתות להלחם זו בזו נזנח לטובת הרעיון שבכל מערכת המנסה לקדש את האדם ולהביאו לדבקות בריבונו של עולם יש נקודות אמת ואפשר ללמוד ממנה. איני מרגיש לא בטוח בעולמי היהודי העשיר, ההפוך הוא הנכון. מתוך בטחון מלא שמשה אמת ותורתו אמת, אני יכול להרשות לעצמי להיות שותף בשיח ולחפש איפה עוד אני יכול למצוא רעיונות שיעזרו לי להתקדש ולמצוא את דרכי לקב"ה.

הנקודה השניה שעלתה אצלי מהקריאה בספר היא שיש קדושה בדתות אחרות. מתברר שגם בדתות הסובבות אותנו יש עבודה מוקפדת על המידות, צמאון לא-לוהים, רצון להיות כלי בידי ריבונו של עולם בעולמו, מוכנות לפרישות כדי להשיג את הקדושה ועוד דברים רבים שאנו מכירים היטב בעבודת ה' שלנו. בספר נחשפתי לאנשים אשר ברור מחייהם וממסקנותיהם שהם חיים חיים רוחניים ועמוקים במסירות ועומק דתית שאני מקווה שאני אוכל למצוא בעצמי.

הנקודה השלישית שעולה אצלי מהספר היא התשובה לשאלה מה, אם כן, מיוחד ביהדות? התשובה לענ"ד היא שאנחנו קיבלנו בשורה המתאימה לאומה. האומה הישראלית צריכה לתקן עולם במלכות ש-די. משימה כזו היא לא משימה לבודדים, קדושים ופרושים ככל שיהיו. בשביל משימה זו צריך אומה. עלינו להלחם בנמיכות של העולם, ולפתוח פתח דרכו אורו של הקב"ה בעולם יתגלה לכל.[17] הרושם שקיבלתי בספר מהנצרות והאיסלאם שהוצגו שם הוא שאין גם נסיון לבשר בשורה לכלל דרך אומה, אלא נסיון לקדש את האדם. המאבק שלנו הוא על החברה, ולכן אנחנו צריכים לבנות דווקא חברה שתתקדש.

אני מקווה שנצליח למצוא את הדרך לפיוס בין הדתות, מתוך הבנה שקיים כבר שיח שמאפשר זאת. ישנו שיח שאינו מחייב אותנו לעמוד על נפשנו מול גוונים מסוימים בדתות אחרות בעולם, ואפילו מזמין אותנו לשתף פעולה בדרך להבאת האדם לעמוד מול הא-לוהים. אני מקווה שתוך עמידה על המיוחד בנו, נשכיל ללמוד מכל עולם רוחני עמוק בעולם, וביחד לפאר את שמו של ה' בעולם.




[1] מיכה ד, ה


[2] חמשת הפסוקים הראשונים בפרק ד' המתאר את חזון אחרית הימים הם:

(א)וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים:

(ב) וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים:

(ג) וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:

(ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר:

(ה) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:

פסוק ה הוא פסוק ברצף של פסוקים המדברים על הרמוניה אוניברסלית ולכן בהחלט יש מקום להבין שגם כאן מדובר על הרמוניה, הממשיכה את הפסוקים הקודמים.


[3] פירוש כזה אכן מופיע בפירוש דעת מקרא על אתר


[4] ומה יקרה אז? האם למעשה כולם יתגיירו?


[5] לדוגמא, השימוש במונח "בית תיפלתם" ביחס לכנסיות


[6] בסדרה יהדות ישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון שלום הרטמן


[7] סיפור זה מזכיר מאוד סיפורים מוכרים על גדולי ישראל.


[8] אנו יודעים כמובן שגם ביהדות יש צד חווייתי ומיסטי חזק. למרות זאת, אני מוצא גרעין של אמת באמירה שהרבה מהחוויה שלנו מבוססת על שכל וניתוח (לימוד גמרא כבקשת א-לוהים, למשל) והצבת מראה לנגד עינינו המזכירה את הפן החווייתי הפשוט, הקודם לניתוח, היא משמעותית, שכן גם פן זה הוא חשוב.


[9] יוסי קליין הלוי עומד על כך במקום זה בספר, אך לא הבאתי את הדברים בגלל האריכות.


[10] פישטתי מעט את הסיפור, כדי לקצר. עמ' 58-59 בספר.


[11] עניין זה מתייחס לסיפור שקרה לג'והנה כאשר חיה בקומונה המשלבת אנשים עם מוגבלויות שונות כחלק אינטגרלי מהקומונה.


[12] חשוב לציין שהנה אנו מוצאים גם בנצרות את הקונספט הרוחני של עיסוק בפרטים הקטנים כדי להתקדם בעבודת הא-ל. באופן עממי אומרים פעמים רבות שרעיון זה מייחד את היהדות.


[13] או אולי לא מכירה בשינוי כלל, כפי ששאלתי לעיל.


[14] איני מתכוון כלל וכלל לזנוח את האידיאולוגיה ואת המבדיל. המימד הזה קיים ועלינו להניף את הדגל שאנחנו מאמינים שהוא הנכון באופן נחרץ. אך אפשר ליצור הבדלה בין הצורך לקדם את העולם למקום שאני מאמין בו, לבין האנשים שאינם שותפים, אולי, לדגל שלי – למרות שהם אינם שותפים למחנה שלי, אפשר להיות עם האנשים בשלום.


[15] גם הספר וגם אני איננו מנסים לומר שזה לא קיים יותר, אלא שיש קולות חדשים ושונים מאד, וראוי להקשיב להם.


[16] לדעתי בכל מפגש עם עולם רוח אחר אפשר ללמוד משהו, אך כוונתי היא שאין להם משהו מוגדר החסר להם שדווקא אנחנו יכולים לתת. כל מפגש נותן את פירותיו שלו, לכל כיוון.


[17] נדמה לי שזו גם המסקנה של ספר בראשית, כפי שאמר לי בשיחה בנושא אחר מורי הרב מומי פאלוך השנה. בתחילה נבחרו יחידים, עד שהקב"ה ראה שזה לא עובד ויצר אומה אשר אמורה לשאת את שמו בעולם. לא נאמר כלל שהבודדים בעולם נדחו מעל פני ה', וההפך הוא הנכון בתורה, בפירוש יש נוכרים המגיעים לקב"ה. 


 

 

בית המדרש