ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עוד על כוונון ההלכה לרצון ה´

ע"י: עידו פכטר

מאמרו של עידו פכטר, מהווה המשך למאמרו של הרב יובל שרלו מן הגיליון הקודם, "הרהורים על כוונון ההלכה לרצון ה´". עידו בוחן את הפער בין תפיסת ההלכה הכללית-הציבורית של ימי בית ראשון וההלכה הפרטית-האישית של ימי בית שני, וקורא להתחיל בהצבת יסודות לקראת כוונון ההלכה מחדש לרצון ה´, בהתאמה לעידנים המשתנים עם תחיית האומה בארצה

המאמר מהווה תגובה למאמרו של הרב יובל שרלו - 'הרהורים על כוונון ההלכה לרצון ה''


מאמרו של הרב שרלו שהתפרסם בגיליון הקודם העלה לדיון את הפער הקיים בין תבנית ההלכה כפי שהיא היום ובין רצון ה'. להלן אבקש להציג את הדברים מנקודת מבטי, כשחלקם יהוו חזרה על דברי הרב וחלקם בבחינת תוספת. אני תקווה כי מאמרים אלה יפתחו פתח לדיון עמוק ומשמעותי, וליצירת שיח פנים ישיבתי בנושא שמעסיק רבים בציבור הציוני-דתי כיום.

נבקש תחילה למקד את המושג הראשוני בו פתחנו. מהו אותו 'רצון ה''? האם זהו מושג אובייקטיבי או סובייקטיבי? האם ניתן להצביע על דבר מסוים או על תחום כלשהו, בתורה עצמה או במרחב ההגותי-מחשבתי של הפילוסופיה היהודית לדורותיה, שייצג מבחינתנו את רצון ה'? והרי החל מליבוביץ וכלה בתורה האיז'ביצאית, כל אחד מפרש מונח זה באופן אחר, ומעמיס כביכול את הגותו שלו על הסמכות הדתית הגבוהה ביותר שיכולה להיות!

התשובות שניתנו לשאלה זו בהגות היהודית לדורותיה, כמו גם תשובות שניתנות עד היום, רבות ומגוונות כמספר האנשים המציעים אותן. ואולם, לדעתי נראה כי בסופו של דבר, כל מי שרוצה לייצג שיטה לגיטימית, ולא כזו שנחשבת כחוצה את הגבולות ומצויה 'מחוץ לגדר', לא יוכל להתנער מן העובדה שבראש ובראשונה, וכנקודת מוצא, התורה המקובלת בידינו היא זו המשקפת והמבטאת את הרצון הא-לוהי. זוהי הדרך המקובלת מדורי דורות, וזוהי אף התשתית היסודית ביותר של הזהות הדתית של כל יהודי מרגע לידתו. הדבר נכון בייחוד בדורנו, דור בו היכולת הנבואית עדיין נעדרת והשפעת התרבויות הזרות מתעצמת מיום ליום. לפיכך, הדיון הראשוני ביותר, לפני כל הרחבה שהיא לכיוונים רגשיים ורוחניים, צריך לעסוק בבירור הרצון הא-לוהי בתורה.

אולם בכך לא פתרנו דבר. במקום לשאול מהו רצון ה', נצטרך עתה לשאול מהי התורה: האם זו הלכה? אגדה? פילוסופיה יהודית? ומה לגבי המחלוקות הרבות שבתורה – איזו דעה משקפת יותר את רצון ה'? ואולי הכול הוא רצון ה'?

שאלה זו מורכבת ומסובכת, אך דומני כי הכיוון הראשוני בחיפוש אחר עוגן מוגדר צריך להיות בירור כוונת התורה עצמה לאור מקורותיה הראשוניים. דהיינו, את רצון ה' בתורה אנו מבקשים למצוא מתוך עיון במקורות ובהתפתחותם המאוחרת, וחשיפת מגמות פנימיות שהתורה בעצמה התוותה. דא עקא, הנוקט בדרך זו ירגיש ביתר שאת את הזרות והניכור עליהם כתב הרב שרלו. להלן אצביע על שתי נקודות עיקריות המבטאות זרות זו, ולאחר מכן אבקש להציע לה פיתרון אפשרי ודרך התמודדות.

בין כלל לפרט 

התפתחותה של ההלכה מימי בית שני ואילך אינה דומה להתפתחותה בתקופת בית ראשון. מקובלנו כי המסורות היו אמנם אותן מסורות, ואף דרכי ההיקש היו אותן דרכים, אך המצע הרעיוני עליו התפתחה והתגבשה ההלכה היה שונה מאוד.

הלאומיות הישראלית בימי בית ראשון הייתה במצבה הטבעי, עם מוסדות ציבוריים מוסכמים, ויש להניח שגם ההלכה התפתחה באופן כזה. מטרתה ועיקרה היו, מן הסתם, פיתוח המוסר הלאומי והחברתי, תוך הקפדה על דמותו וערכו של העם בפני הא-לוהים. תוכחנה זאת תוכחות הנביאים שדאגו לשלמותו המוסרית-דתית של העם בכללותו, ללא התייחסות (לפחות שאנו יודעים עליה מקריאה שוטפת בתנ"ך) לאדם הפרטי.[1]

לעומת זאת, מימי בית שני ואילך חל שינוי בתודעה הדתית היהודית. לאחר שקיעת הלאומיות החל העולם הדתי להתמקד באישיות הפרטית ובשלמותה בפני הא-לוהים, וגם כאשר דובר על ציבור ובפני ציבור לא היה הוא אלא בבחינת אוסף של יחידים. הד לכך אנו מוצאים בפיתוח האתוסים של עולם הבא, גן עדן וגיהינום וכדומה; מושגים שכלל לא מוזכרים בתורה.

גם ההלכה התעצבה בדרך זו. מהלכה כללית וציבורית עברה ההלכה טרנספורמציה והתמקדה במערכת חוקים המכוונים לשלמותו של האדם. היא לא נתפסה עוד כמערכת שבאה לקדש את הציבור, אלא כזו שבאה להבטיח את מקומו של האדם הפרטי בעולם הבא. החלה כאן תנועה הפוכה לחלוטין: אם בימי בית ראשון תוכחות הנביאים הופנו בעיקר לנושאים כגון מוסר וסולידאריות חברתית, גם על חשבון הקרבנות הפרטיים, הרי שעתה עבר מוקד העשייה הדתית לשלמותו הדתית של האדם הפרטי ולפיתוח מצוות שבין אדם למקום, תוך התייחסות פחותה לדמות הציבור ולמצוות החברתיות. כמובן שמעבר זה השפיע רבות על דרך לימודה ופיתוחה של ההלכה: זו נהפכה יותר דקדקנית, תוך הקפדה על פרטי פרטיו של כל מעשה; קביעת סייגים וגדרים המרחיקים את האדם מן העבירה יחד עם נטייה כללית להחמיר קיבלו תאוצה משמעותית.

לאור זאת מתבקשת השאלה, האם יש במעבר זה מן ההתפתחות או מן הרגרסיה? האם היהדות צמחה לכיוון חיובי?

רבים טוענים שיש כאן רגרסיה. אלה מתגעגעים לתקופה הלאומית של העם (במובנה הדתי כמובן), חולמים על נביאים ומואסים בדתיות פרטנית ודקדקנית. הם שואפים לחזור לחיות דתית זורמת שאיננה תולה עולמות בכל מעשה קטן שאדם עושה.

למרות שמזדהה אני עם שאיפתם, קשה עלי התפיסה כי חלה רגרסיה בהתפתחות הדתית הישראלית. כתלמיד נאמן של הרמח"ל והרב קוק מלא אני אמונה כי תנועת החיים הישראלית, כמו זו העולמית, היא כבניין הנבנה והולך ומתקדם אל עבר יעדו. ולכן מבחינה זו, במעבר אל שלמותו של הפרט יש בהחלט מן ההתעלות וההתקדמות. לא זו בלבד שמעבר זה הטרים תנועות חברתיות רבות שצמחו רק בעידן המודרני, אלא שהוא הטיל אחריות על הפרט והאדירו מחדש, לאחר הכחשתו ובמקרים רבים אף טשטושו על ידי הלאומיות.

אך אף על פי כן, כיום, עם חזרת עם ישראל לארצו וכינון המוסדות הציבוריים, ודאי שיש צורך (אפילו צורך קריטי) לחזור לטבעיות הלאומית ואף להחזיר חלק מאשיות ההלכה שהתפתחו לפיה. אדגיש שאינני מעוניין לוותר על ההישגים מהמעבר שחל בימי בית שני, אך מאידך אני מעוניין בחזרה כלשהי של תבנית החיים הדתיים של ימי בית ראשון.

לפיכך, הקושי העיקרי שלנו כיום הוא לקחת את ההלכה הקבועה מהמצע הפרטי ולתרגם אותה לאופי החיים הלאומי בו אנו חיים (שאגב, החילוניות היא פתרון קיצוני אחד לו).[2]

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

פער נוסף בין ההלכה כיום ובין מקורותיה נובע מן המתודה שמובילה את ההתפתחות ההלכתית מאז ימי בית שני.

מן המפורסמות הוא כי תורתנו כוללת שתי תורות – בכתב ובעל פה. לאורך שנים היו ניסיונות לשמור על תבנית זו – מחד, התפתחו הלכות דקדקניות שמטרתן לשמר את צורת התורה שבכתב על כל פרטיה, ומאידך חל איסור על כתיבת תורה שבעל פה.

אולם כידוע, בתקופה כלשהי שאיננה ברורה לנו דיו, הותרה כתיבתה של תורה שבעל פה משום 'עת לעשות לה'' וזו התקבעה בספר. שינוי זה השפיע בעיקר על המתודה העיונית-למדנית. אם עד אז המסורת הועברה מרב לתלמידו ששמע את דברו והבין (לרוב) את כוונתו לאשורה, הרי שמעת כתיבת התורה שבעל פה, היא נכנסה אל תבניות קבועות של טקסט, והעיון הלמדני עבר לדיוקים ולפלפולים בהבנת פשט הכתוב, ממש כמו לימוד של תורה שבכתב. לא ארחיב בדבר מפאת קוצר היריעה, אך ודאי שיש במתודה זו לא פעם נטייה וסטייה מכוונת ההלכה המקורית, ובמקרים חמורים יותר אף עיוות של הנאמר במקור, שלא לדבר על טעויות בגרסה ובלשון.

גם כאן מתבקשת השאלה האם תהליך זה מציין התקדמות או התנוונות. דומני שגם כאן ניתן לציין התקדמות כלשהי. ראשית, כתיבת התורה שבעל פה השתלבה היטב עם המעבר שציינו בפרק הקודם. הספרים הנגישים כיום לכל אדם והיעדרה של תלות ברב שיעביר את המסורת מאפשרים לכל אחד ואחד ללמוד את התורה בעצמו. אך דומה שיש כאן רווח נוסף, והוא יכולת הגישור הבין-דורי, המאפשרת לנו להכיר את המקורות ההלכתיים כפי שהם, לפני עיצובם והשתלשלותם בכתבי הפוסקים. אם בעבר לא היינו יכולים להכיר את התורה אלא דרך המוסדות שהעבירו את המסורת מהדור שלפניהם, כיום ישנה גישה לדורות קדומים ששם התורה הייתה עדיין בצורתה הגולמית, אם ניתן לכנות זאת כך. ואכמ"ל.

אולם עדיין, למרות ההתקדמות, שינוי המתודה יוצר פער לא קטן. במקום להתעסק היום בישיבות בניסיון ללמוד מה התורה רוצה מאתנו, כיצד עלינו לנהוג ולפעול, מתעסקים מיטב המוחות בלהבין כיצד ראשון זה או אחר הבין מימרא שכתובה בגמרא או במשנה.[3] במלים אחרות, הניתוח הרעיוני פינה את מקומו לניתוח הטקסטואלי.

גם ספרות האחרונים בה אנחנו מוצאים ניתוחים רעיוניים של מושגים שונים בתלמוד אינה מספקת. ניתוקם מתהליך פסיקת ההלכה (מתוך אידיאל!) מציבה אותם במקום זר ומרוחק מן האדם המודרני. השאיפה אפוא היא לחזור ולאמץ מן המתודה ה'טרום-כתיבתית', עת היות התורה מסורת חיה המעבירה ומלמדת רעיונות ועקרונות, את החשיבה ואת דרכי התפתחות התורה, ולהחיל אותה על עולם התורה כיום.

 

פתרונות

פתרונות קסם לתחושת הזרות ולצמצום הפערים כמובן שאינם בנמצא. לאחר שהתורה התפתחה משך מאות בשנים בכיוונים שונים ומנוגדים, אפילו בכירי תלמידי החכמים לא יכולים לשנות בה דבר תוך שנים ספורות. אולם, היות ואנו מחניכי הציונות הדתית, המאמינה כי חובה עלינו לעצב את המציאות בעצמנו, ראוי שניתן את הדעת לשאלה כיצד ניתן להשפיע בכל זאת על התהליכים הללו.  

ראשית, ובזה אני מצטרף לדבריו של הרב שרלו, יש להציף את הנושא לתודעה הישיבתית ולקיים עליו שיח. לצורך כך יש להציג את הבעיות והפערים באופן חד וברור ולא בצורה מעודנת.

שנית, כציבור וכפרטים עלינו להתחיל לסגל לעצמנו חשיבה ואף תחושת חיים של כלל. האם כיום אנו באמת יכולים להבין את המושגים "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" או "תפילת הציבור"? האם אנו יכולים לתאר לעצמנו עבודת כהן גדול ביום הכיפורים, עבודה שתכפר על העם כולו? והרי כבר כאשר שליח הציבור פוצה את פיו ומתחיל את חזרת הש"ץ, רובנו מפנים את תשומת לבנו אל הספר ומעיינים בו.

אל לנו לוותר על החשיבה הדתית האישית והאינדיבידואלית, כפי שפותחה בימי בית שני, אך בד בבד ראוי שנתחיל לסגל לעצמנו את התפיסה הדתית-הלאומית של ימי בית ראשון.

שלישית, וזה נראה כעיקר, יש לעורר דיון בנוגע למחויבותנו ההלכתית כלפי הדורות הקודמים, ולו רק כדי לברר את המרחב ההלכתי בו אנו יכולים לפעול, ליצור ולחדש. יש לברר מי הם הפוסקים שלפסיקתם אנו מחויבים ומי הם אלה שאנו כביכול שקולים לגביהם, ואף יכולים לחלוק עליהם. אנו צריכים להבהיר את יחסנו לשולחן ערוך, לרמב"ם ולתלמוד, ולהתעמק בלימודי ההשתלשלות ההלכתית ואושיות התורה שבעל פה כדי ליצור מודל אשר יאפשר את הרענון ההלכתי מחד, ומאידך לא יחרוג מהמסגרת התורנית.

בנוסף, יש לשוב ולהתעסק בסטרוקטורה ההלכתית מיסודותיה. יש להחזיר ולרענן את מפעליהם של הראשונים בכל הנוגע למניין המצוות ודרך פיתוחן על ידי חז"ל. יש לשוב ולהבהיר אילו איסורים או הלכות תוקפם מדאורייתא ואילו מדרבנן, מהו מנהג ומהי תקנה, אילו מקורם במנהגי מקובלים ואילו הן הלכות המחייבות את כולן. כך, בהצטרף לשלב הראשון, נוכל להעמיד את ההלכה על מקורותיה ובעקבות כך להבין מהו הרצון הא-לוהי הגלום בה, בהתאם לזמן בו אנו חיים.

חתימה

שלושת הפתרונות שהצגנו הם כמובן רק תחילתו של מסע ארוך של התפתחות ההלכה בעידן המודרני. מחד, ברור כי יש ערך בשמירה על מנהגי אבותינו וברצף ההיסטורי שאנו ממשיכים החל מימי אבותינו הקדמונים, אך מאידך גם ברור כי משהו צריך להשתנות. שיבת עם ישראל לארצו היא תהליך מספיק משמעותי כדי שיעורר אותנו לחשיבה מחודשת בכל הנוגע לעולמנו הדתי – על מטרותיו והלכותיו; חשיבה אשר תקרב אותנו בעזרת ה' אל מימוש רצונו יתברך.





[1] אמנם מצינו דעות בראשונים המייעדות גם את הנבואה גם לשלמותו של האדם הפרטי, ראה רמב"ם יסודי התורה ***, וכן מצינו מסורות על פנייה אישית לנביא (רמב"ם הקדמות ***), אך בסופו של דבר, רוב נביאי התנ"ך שאנו מכירים לא נתמנו אלא לצורך הציבור.


[2] יש להעיר כי קיים פער גדול בין ההערכה הדתית שלנו כיום כלפי החברה הישראלית מהפריזמה ההלכתית של ימי בית שני ובין זו של בית ראשון. מבחינת הראשונה המדינה היום היא חילונית – רוב האנשים מחללים שבת ואינם שומרים חלק גדול מתרי"ג מצוות. אולם, בחינה לאומית-כללית תגלה בדיוק ההיפך. המדינה בתור מדינה והעם בתור עם בהחלט שומרים את מצוות התורה – יש חוק למנוחה בשבת וחגים; חוק לאיסור חמץ; ועוד רבות הדוגמאות (אפילו המשפט העברי מעוגן בצורה כלשהי בחוק), בחינת "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".


[3] אינני מזלזל ח"ו בכך. רואה אני בזה חשיבות רבה, אך רק כשלב ראשוני בניתוח הרעיוני עצמו, אשר לצערנו לא תמיד נעשה.


 

 

בית המדרש