ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ארבע מי יודע?

ע"י: נתנאל חיימוביץ´

מה הקשר בין פרה אדומה, זכור, החודש ושקלים? ומה בין פורים לפסח? מאמר מעניין המסביר את הקשר בין ארבעת הפרשיות הנקראות בשבת פורים.

במאמר זה נעסוק באחת המצוות היותר עלומות של פורים - קריאת ארבע פרשיות.

מהי, אם כן, המצווה?

חז"ל תקנו לקרוא ארבע פרשיות בשנה, מר"ח אדר עד ר"ח ניסן, כדלקמן:

הראשונה היא קריאת פרשת "שקלים". בתקופת המקרא והמקדש, כל המצרכים הנחוצים לקרבנות הציבור היו נקנים בחודש ניסן, הראשון לחודשי השנה. מקור הכסף לקורבנות אלה היה מתרומות שהעם היה נותן – ובמקרא תרומה זו נקראה 'מחצית השקל'. בכדי למנוע מצב בו רבים שוכחים להביא את התרומה בראש-חודש ניסן, חודש מראש התחילו להודיע על התרומה כדי שבני ישראל יכינו עצמם לקראת נתינת התרומה הקרבה ובאה. היות והיום בית המקדש חרב, כל עניין הקריאה הוא רק לזיכרון מצוות מחצית השקל.

השנייה היא פרשת "זכור". תכליתה היא לזכור את מעשה עמלק במדבר, עת אבותינו יצאו ממצרים. יש עניין לזכור את עמלק דווקא קודם לפורים הן מכיוון שהמן היה מזרע עמלק, והן מכיוון שיש עניין להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה, כמו שכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח).

השלישית היא פרשת "פרה אדומה", והיא בשבת שקודם פרשת "החודש". סמוך לאירוע שהכריזו על 'החודש', שרפו פרה במדבר בכדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן שהוקם באחד בניסן, כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו בי"ד בניסן. היום אנו קוראים פרשה זו לזיכרון להתפלל לפניו יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים במהרה.

הרביעית היא פרשת "החודש", בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן כדי "לקדש" את חודש ניסן, ואין זה באמת קידוש החודש, אלא רק לשם זכירת המצווה.

במשנה כתוב כך:

"קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני.

אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים". (מגילה א, ד)

המשנה מדברת במקרה שחודש אדר התעבר, ועלתה השאלה האם יש צורך לעשות את המצוות של חודש אדר שוב באדר השני, ונחלקו לגבי קריאת מגילה ומתנות לאביונים.

השורה הראשונה בגמרא מסיקה מיד מתוך המשנה:

"הא לענין סדר פרשיות – זה וזה שוין". (מגילה ו, ב)

בפשטות, מובן מהשורה הנ"ל שסדר הפרשיות היא מצווה של חודש אדר, בדיוק כמו קריאת מגילה ומתנות לאביונים. אמנם במצוות ארבע פרשיות מסיקה הגמרא שאין צורך לחזור באדר השני שוב על הקריאות אם כבר קרא באדר הראשון (מדברי רש"י זה נראה כקביעה של דיעבד ובאמת לכתחילה צריך לקרוא באדר ב'), וגם בתשובת הגמרא בהמשך בדעת רבן שמעון בן גמליאל מדובר שמשנתו כלל לא מדברת על ארבע פרשיות, ויוצאים בארבע פרשיות רק באדר השני.

אם כך הדבר, נשאלת השאלה ביתר עוצמה: הרי אם היינו רוצים לומר שכל מטרת המצווה היא עניין טכני של הודעה והתכוננות לפסח, אזי מדוע פסקה ההלכה כי צריך לקרוא שוב באדר שני, די היה לנו בהכרזה של הפרשיות שנקראו בחודש אדר הראשון?! ועוד הרי "פרשת שקלים" מדברת על חודש ניסן, "פרה אדומה" מדברת על ההיטהרות לפני קורבן פסח, פרשת ה"חודש" מדברת על חודש ניסן ופסח, ורק פרשת "זכור" היא הפרשה היחידה שמדברת ועוסקת בעקיפין בפורים, שהרי המן היה מזרע עמלק?

אם כן למה ארבע פרשיות היא מצווה שנקשרת באופן ישיר לחודש אדר, לכאורה היה פשוט יותר לו היו קושרים את מצווה זו לחודש ניסן.

ואם כך הדבר, האם מסתבר לומר שישנו קשר ישיר בין חודש אדר לניסן?

רשב"ג סובר, וכך נפסק גם להלכה, שקוראים מקרא מגילה וארבע פרשיות רק בחודש השני ולכן צריך לקרוא שוב. שואלת הגמרא לטעמו של רשב"ג, ותשובתה היא:

"אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף".

אנו רואים מתשובתו של רבי טבי שישנו קשר בין גאולת פורים (אדר) לגאולת פסח (ניסן) ולכן צריך לסמוך אותם וזה גובר על הטעם של "אין מעבירין על המצוות".

אם כן, צריך להבין מה בין גאולת פורים לגאולת פסח?

איש יהודי היה בשושן הבירה, איש מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו דכתיב ביה (במדבר י"ב) "והאיש משה ענו מאד", מה משה עמד בפרץ דכתיב (תהלים ק"ו) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ וגו'.." אף מרדכי כן דכתיב: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו", מה משה לימד תורה לישראל, דכתיב (דברים ד') "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים" אף מרדכי כן דכתיב "דברי שלום ואמת". (אסתר רבה [וילנא] פרשה ו)

המדרש משווה בין מרדכי, המנהיג של היהודים בתקופת בבל, לבין משה רבינו מנהיג העם בתקופת יציאת מצרים. ההשוואה של המדרש עומדת על כך שגם משה וגם מרדכי עמדו בפרץ נגד כולם ושמרו נאמנות לתורה, אולם לבד מזה נראה שדרכי הגאולה של שניהם (לפחות עד ליציאת מצרים אצל משה) הן שונות לחלוטין.

גאולת עם ישראל במגילה הייתה גאולה שהגיעה דרך הצום של העם ומעשיהם של מרדכי ואסתר, שמו של הקב"ה כידוע לא מוזכר במגילה, כל מהות המגילה היא הסתר פנים והעצמת מעשה האדם.

בנוסף פורים הוא חג שתוקן ע"י חכמים ואף היה מאבק האם להכניסו לתנ"ך ("כתבוני לדורות") - כל כולו של הנס והשמחה שבפורים הגיע מלמטה, מהאדם.

לעומת זאת אם נסתכל בגאולת מצרים, פסח, אנו מוצאים את ההפך הגמור, כל תהליך הגאולה הונע ע"י הקב"ה, כל עשרת המכות הגיעו מה', הקב"ה דורש מעם "ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", או במילים אחרות אל תתערבו במעשיי.

משה רבינו, מנהיג העם באותה תקופה, לא נקט שום מעשה מליבו ומעצמו, אלא כל מעשיו היו  בהוראת ה' הישירה, משה היה שליח ה' במובן הפשוט של המילה. אף חג הפסח כל כולו דאורייתא וצווה ע"י הקב"ה.

ואם כך יוצא שבין גאולת ניסן (פסח) לגאולת אדר (פורים) רב השונה על הגלוי.

אולם דווקא הגדת פסח ותפילת "על הניסים" יוצרות דמיון ממשי בין פסח לפורים, בהגדה לא מוזכר שמו של משה כלל, חוץ מפעם אחת שנזכר כדרך אגב ואנו אף מרבים לעשות ומדגישים "ויוציאנו ה' ממצרים – לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

בתפילת על הניסים, באופן מפתיע שמם של מרדכי ואסתר מוזכר רק כתיאור זמן "בימי מרדכי ואסתר..." והרי היינו מצפים ששמם יופיע כפעילים אקטיביים בתפילה כמו בתפילת "על הניסים" בחנוכה ששם שמם של החשמונאים מופיע כפעילים אקטיביים שהקב"ה סייע בעדם "מסרת גיבורים ביד חלשים וכו'..."

ואם כך דווקא חכמים הם היוצרים דמיון מוחלט בתפילה בין גאולת פורים לפסח. 

מכאן אפשר ללמוד שחכמים רצו ללמד אותנו שכאשר יש איום פיסי על האדם, ה' מתערב ועושה שימוש ביד האדם, ככלי אנושי להגשמת רצונו, וכך היה בפורים ופסח[1] (פרעה והמן שרצו להכחיד את העם), ומכיוון שפורים הוא החג האחרון שסוגר את השנה וכל כולו נראה שהגיע מלמטה וישנו חשש אמיתי בנוסח "וישמן ישורון ויבעט" ולכן מיד מגיע חג הפסח, החג הראשון שפותח את השנה ומזכיר לנו שלא נשכח שהניסים וכל ועצמותנו מגיעים מהקב"ה ולא מאיתנו, ולכן חשובה לנו כ"כ סמיכות אדר לניסן.




[1] בחנוכה היה רצון להשמיד את העם מבחינה רוחנית, ושם על האדם היה ליטול אחריות ולהילחם, וזה מה שעשו החשמונאים ובעקבות כך שמם של החשמונאים נזכר במפורש בתפילה, כי עליהם הייתה האחריות להילחם.


 

 

בית המדרש