ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

תקשורת מול משפט - סרן ר´ ואילנה דיין

ע"י: יאיר שאג

מאמר מנומק המנתח את תפקידה של התקשורת אל מול תפקיד בית המשפט בישראל ולוקח את משפט סרן ר´ ואילנה דיין כמקרה בוחן. יאיר מנתח בשפה של ערכים בעידן פוסטמודרני ומגיע למסקנות חמורות.

האלה שיורים שם ברחוב - האם זה אמיתי? 
האלה שיורים שם ברחוב - האם זה אמיתי? 
האם זה קטע חדשות רטוב - או סרט איכותי?

  fas ים שם ברחוב האם זה אמיתי(מאיר אריאל, קוצים א)

הסיפור של משפט הדיבה "סרן ר' נגד אילנה דיין" איננו סיפור של ימין נגד שמאל או אוהבי צה"ל מול שונאיו. הסיפור הוא סיפורה של התקשורת בעידן הפוסטמודרני, עידן שבו האמת הפכה למוצר צריכה וידיעות חדשותיות נאלצות להתחרות זו בזו בשוק החופשי.

באמצע פסק הדין שכתב עוזב לרגע השופט סולברג את שטף הדברים ועובר במפתיע ללא קשר ישיר לפסק הדין לעסוק בגיורא רוזן נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה.

"חוק הרשות השנייה ביקש להקים מנגנון ביקורת עצמאי ויעיל, אולם התחוור כי לא נעשה בו שימוש. ב"כ התובע הציגו עוד מספר תלונות בעניינים אחרים, ללמדנו על כך שהצופים שוגים באשליות כאילו ישנה כתובת שאליה ניתן לפנות, כאילו יש לציבור נציג בלתי תלוי בתוך הרשות השנייה שישמש לו לפה ולעיניים, להביע ביקורת ולבחון תלונות, אך בעת מבחן מתגלה כי לא תמיד יש פנים מאחורי המסכה"[1]

הקטע הזה שלכאורה לא קשור למהלך הדיון מייצג בעיני את הבעיה שעומדת בבסיסו.

חוק לשון הרע מבטא את האיזון בין שני ערכי יסוד של חברה מערבית ודמוקרטית – חופש הביטוי והזכות לשם טוב. הפער המובנה שבין שני ערכים אלה הוא זה שיוצר את הצורך בחוק לשון הרע. בחינת השאלה האם קיים לשון הרע במקרה המונח למשפט, ובאם התשובה לשאלה זו חיובית - העמדת אחד הערכים מעל השני באותו מקרה, הן יסודותיה של כל פסיקה בעניין לשון הרע.

כל אדם בר דעת מבין את חשיבותו של חופש הביטוי. הדבר הראשון במעלה שלשמו נועד חופש הביטוי הוא גילוי האמת. "רק בשוק החופשי של הרעיונות, תבחן האמת ותצא לאור. התחרות הפומבית בין הדעות והרעיונות השונים היא שתאפשר להגיע לאמת. "בדרך כלל קיים סיכוי טוב, שסופה של האמת לנצח". התרופה לדיבור כוזב, היא דיבור נוסף ולא שקט כפוי"[2]. חשיבותה של האמת באתוס המערבי לא תסולא בפז. בתפישה המערבית האמת היא ערובה לטוב, ככל שתחשף האמת ותתברר יותר כך יוכל האדם לפעול באופן הטוב והנכון ביותר.

דברים אלה מתחזקים מאוד כשמדובר בתקשורת. תפקידה של התקשורת הוא להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". במשטר דמוקרטי מוקד הכח אמור לעבור מהממשלה לאזרחים. אחת הדרכים לעשות זאת הוא על ידי תקשורת חופשית. עושר הדעות שעולה בתקשורת ומאפשר לאזרח להחליט מהי דעתו, היכולת להביע עמדה ולבקר את השלטון, ההצגה האמתית של מעשי השלטון המאפשרת לאזרח לבחור בנציג הטוב ביותר והכח לחשיפת שחיתיות שלטוניות הן רק חלק מהדכים בהן התקשורת מעבירה את הכח, הטמון בידע, מהשלטון אל האזרח. כמו שאמרנו למעלה הדרך המרכזית שדרכה מתאפשרים הדברים האלה היא חשיפת האמת.[3]

שמו הטוב של האדם גם הוא אחד מערכי הדמוקרטיה, ואף קיבל משקל כחוק יסוד ב"חוק יסוד כבוד האדם וחרותו", שמו הטוב של האדם הוא הוא כבודו. כמו שאמרנו חוק לשון הרע אמור לבטא את האיזון העדין שבין שני יסודות חשובים אלה. מצד אחד אוסר החוק לפרסם לשון הרע שהוא "דבר שפירסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", אך מצד שני מכיל בתוכו שתי הגנות (מעבר לפרסומים המוגדרים כמותרים) בכדי לאפשר שמירה על חופש הביטוי. ההגנה הראשונה היא הגנת "אמת הפרסום" – הגנה זו מאפשרת פרסומים שיש בהם עניין לציבור והוכח שהם אמיתיים. ההגנה השנייה היא הגנת "תום לב", הגנה זו נועדה להגן על פרסומים שפורסמו מתוך תום לב ומתוך צורך מסוים[4]. כמובן שהחוק מקבל את משמעותו רק לאור הפרשנות שניתנת לו בפסיקה על ידי השופטים, הפרשנות הזו היא זו שאמורה לאזן בסופו של דבר בין הזכות לכבוד לחופש הביטוי.

בפסק הדין שכתב העלה השופט סולברג שבכתבה שפורסמה בעובדה על מקרה "וידוא ההריגה" היה משום לשון הרע על סרן ר'. סולברג דחה את טענותיה של דיין ולא אפשר לה להשתמש בהגנות המצויות בחוק. את טענת "אמת דיברתי" דחה סולברג כיון שלאחר ניתוח מעמיק של הכתבה הוא הראה שהדרך בה הוצג סרן ר' חטאה למציאות כפי שהוכחה בבית המשפט הצבאי וכיוון שבמקומות רבים בכתבה ניתן היה לראות עריכה מגמתית, הן בהכנסת צילומי אילוסטרציה והן בהשמטת פרטים שהיה ביכולתם 'לזכות' את סרן ר', וזאת תוך כדי הצגת הדברים כפרסום העובדות שנמנעו עד אז מהציבור וחשיפת האמת כפי שהייתה[5]. את הגנת "תום לב" דחה השופט בטענה שמתוך העריכה המגמתית ניתן לראות שהפרסום לא נעשה מתוך תום לב.

בפסיקתם קיבלו שלושת שופטי בית המשפט העליון – אליעזר ריבלין, עוזי פוגלמן ויצחק עמית, את ערעורה של אילנה דיין וזיכו אותה. חשוב לציין ששלושתם העלו שהייתה בכתבה משום לשון הרע כלפי סרן ר' אלא שהם סברו שעומדות לה ההגנות המצויות בחוק. דבר זה הופך את פסיקתם לפסיקה המאזנת בין הזכות לשם טוב לבין חופש הדיבור והעיתונות. באיזון שבין שני ערכים אלה במקרה שלפנינו בחרו שלושתם לתת את זכות הבכורה לחופש הביטוי והעיתונות וזיכו את אילנה דיין. אחת הסיבות שבגללם דחו שופטי העליון את פסקו של סולברג היא הטענה שדבריו יכולים לגרום ל"אפקט מצנן" לעיתונות בכלל ולזו החוקרת בפרט. בכך חיזקו למעשה שופטי העליון את כוחה העיתונות ואת המגן השומר עליה מפני תביעות לשון הרע.

כאן מתגלה הבעיה הגדולה בפסקו של בית המשפט העליון. אמנם אין חולק על חשיבותה של עיתונות במשטר דמוקרטי אבל נראה שבית המשפט העליון בניסיונו להגן בעור שיניו על חופש העיתונות מגלה חוסר הבנה בסיסי של מקומה של התקשורת היום בחברה הישראלית, במקום להיות גוף שאמון על חשיפת האמת הפכה התקשורת לספק הבידור המרכזי של ישראל.

הדבר מתחיל עוד בעצם הגדרתה של התקשורת כספקית חדשות. כל ידיעה חדשותית מבוססת על הניסיון להציג את ה'אמת' כפי שהייתה במציאות, לשקף אותה בדרך הטובה ביותר ולהעביר אותה לצופה. תפיסה זו מתבססת על הבנתו של מושג האמת כשיקוף נאמן של המציאות. הפוסטמודרנה שפירקה את מושג האמת פירקה יחד איתה גם את הנסיון היומרני לומר את ה'אמת'. בעיית האמת היא בעיה אימננטית לעבודה העיתונאית. הדבר שהיה אמור לפתור את הבעיה הזו היא העמידה הבלתי מתפשרת של העיתונות על יסודות האתיקה העיתונאית, במיוחד אלה המחייבים לעמוד על ההבדלים שבין עובדות לפרשנות. אמנם שיקוף מוחלט של האמת לא אפשרי ותמיד תחדור נימה של פרשנות להצגת העובדות – בנימה, בבחירה איזה עובדה להציג ואיזה לא, באופן עריכת העובדות זו לצד זו וכדו',  אבל השאלה היא עד כמה העיתונאי מדגיש את הפער שבין העובדות המוכחות לבין פרשנותן.

בחברה הצרכנית של היום גופי החדשות נמצאים תחת לחצם של כוחות השוק, הרצון לפרסם ראשון, להגיע לקהל היעד הגדול ביותר, למשוך כמה שיותר צופים, לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר כל אלה גורמים לכך שהעיתונות לא עומדת ביסודות האתיקה שהיא הציבה לעצמה. הערבוב המובנה היום בין תרבות לבידור ובין חדשות להנאה מעקר מתוכו את יכולתה של התקשורת להוציא לפועל את תפקידה. מהדורות החדשות מתמלאות ב'סנסציות' וכל כתבה חייבת להיות 'חושפנית' או 'פרובוקטיבית'. בתוך עולם כזה מיטשטשים הגבולות שבין האמתי למהנה ובין הנכון והמוסרי ליפה ולאסתטי. הבעיה הזאת נמצאת בכל רבדיה של התקשורת, הבידור הופך ל"חדשות" (בכל תוכניות הריאליטי למיניהן) והחדשות הופכות לבידור (בעיקר בתוכניות האירוח). גם העיתונות החוקרת לא מצליחה להינצל מהבעיה הזאת. התכנית הספציפית הזאת של עובדה היא הראיה לכך (ועל זה עמד סולברג בפסק שלו) - אילנה דיין באמת רצתה להעלות דיון שראוי מאוד להעלות אותו, ואפילו אפשר לראות בהעלתו "חובה חוקית מוסרית או חברתי" כלפי הציבור, ואי אפשר להאשים אותה שהיא עושה דברים בשביל רייטינג. אבל הבעיה היא שבשביל שהדברים ייתקבלו אצל הצופה, שרגיל כבר שהדברים הכי נוראיים בעולם מרוחים לו על המסך, ויצליחו לזעזע אותו היא לקחה את הסיפור של סרן ר' והפכה אותו ל"מעניין" ו"מזעזע" על ידי הטיית הסיפור והפיכתו של סרן ר' למפלצת אכזרית. במובן הזה אף עיתונאי, אפילו לא אילנה דיין, לא עומד בסטנדרטים הראויים לאיש תקשורת.

כמו שאמרנו למעלה תפקידה של התקשורת הוא להעביר את מוקדי הכח מהשלטון לאזרח ובכך לאפשר את המשטר הדמוקרטי. אך מה נעשה ובימינו יותר משהכח נמצא בידי השלטון הוא נמצא בידיה של התקשורת. העיתונאי "הוא החוקר, הוא השופט, ולעיתים גם התליין" כדבריו של סולברג.

כאן נכנסים המחוקק ובית המשפט בתיקון ואכיפת דיני לשון הרע "העתונות – וכמוה כלי התקשורת בכללם – משמשים כ'שומרי' הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם. אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם. והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של אדם ששפך דם, הרי אף היא 'שפיכות דמים'. ואם כלי התקשורת הם 'שומרי' הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות 'משמרת למשמרתם'"[6]

דברים אלה עומדים ביסוד פסקו של השופט סולברג בבית המשפט המחוזי.[7]  לאורך כל הפסק ניתן לראות שמה שגרם לסולברג לפסוק נגד אילנה דיין הוא הכח העצום שנמצא בידיה של התקשורת וחוסר רצונה של התקשורת להעמיד גבולות לעצמה[8]. הדבר מתחיל בדברים בהם פתחתי את המאמר - הביקורת החריפה על נציב תלונות הציבור שלכאורה לא קשורה לדיון,  נמשך בעמידה על הפער שקיים בכתבה בין העובדות לפרשנותן וחוסר מוכנותה של דיין להתנצל ומסתיים בסעיף העונשין בו מגדיל סולברג את הפיצויים המושתים על הנתבעות בתור אזהרה לגופי התקשורת[9]. יותר משעוסק פסק הדין בנושא הרגיל של פסיקות בתביעות לשון הרע – האיזון הנכון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי, עוסק פסק הדין בתקשורת, כמו שכתבה ד"ר שוורץ אלטשולר במאמרה על הפסק[10] "המתח המתעורר בפסק הדין אינו נוגע אפוא לאיזון שבין הזכות לשם טוב ובין הזכות לחופש ביטוי, אלא מבטא ביקורת על תפקודו האתי של מוסד התקשורת ועל יוהרתם של העוסקים בתחום"

כאן אנחנו מגיעים לפסקיהם של שופטי העליון שנראה כאילו עשו יד אחת למען זיכויה של דיין. בדבריהם הגנו שופטי בית המשפט העליון על חופש הביטוי אך נראה שהם התעלמו כמעט במכוון מהבעיתיות שעמדה ביסוד פסיקתו של סולברג – חוצפתה ויהירותה של התקשורת, ובכך פספסו לחלוטין את מטרתה ובגדו בציבור עליו ניסו להגן.

ריבלין ועמית השתמשו בהגנת "אמת הפרסום" בכדי לזכות את דיין. טענתם הייתה שה"אמת לשעתה" מספיקה לצורך הגנת אמת הפרסום, בניגוד לסולברג שדרש את ה"אמת לאמיתה" (כפי שנתבררה בבית השפט הצבאי). עוד הם טענו שהפער בין מה שהוצג בכתבה לבין המציאות עליה הצביע השופט סולברג, חוסה תחת 'מרחב הנשימה' העיתונאי שמחייב לאפשר את עריכתה של הכתבה למרות שבכך יוצגו רק חלקים מהאמת ולא האמת כולה

אמנם אמת היא שהתקשורת צריכה שימצא בידיה "מרחב המחיה" לערוך את הכתבות באופן מקצועי ונכון שאין לצפות מהתקשורת לעמוד במקומו של בית המשפט ולברר את ה"אמת לאמיתה", אך האם דבר זה מתיר לתקשורת לערוך את כתבותיה בצורה מגמתית ודורסנית? האם זה מונע ממנה להתנצל או להבהיר שמי שנחשב בעיניה אשם "בשעתו" נמצא זכאי בדין? את הפרצות האלה שאפשרו פסקיהם של ריבלין ועמית ביקש סולברג למנוע בפסיקתו.

פוגלמן ביקש לזכות את דיין ע"י הגנת תום הלב. בפסקו קרא פוגלמן לתת לעיתונות מעמד גבוהה יותר מזה של אדם רגיל ולהגדיר כל פרסום עיתונאי בעל אופי ציבורי כמימוש "חובה חוקית מוסרית או חברתית" כלפי הציבור ועל ידי זה לאפשר לו לחסות תחת הגנת תום הלב. בכדי לא לגרום להתרת רסן כללית הגביל פוגלמן את ההגנה הזאת רק לכתבות שעומדות בכללי אתיקה בסיסיים.

דווקא דבריו של השופט פוגלמן יכולים לפתוח פתח חדש בפסיקה הישראלית ולהפוך את תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שעד היום היה מסמך חסר שיניים, למחייב מבחינה משפטית. אבל אם באמת לדעתו עמידה בעקרונות האתיקה העיתונאיים הם אלה שעומדים בבסיס הדרישה להגנת תום הלב[11] לא ברור איך הוא קיבל את הכתבה האמורה ככתבה העומדת בכללים אלה, אין לי אלא לצטט את דבריו של השופט עמית בפסיקתו - "הכתבה צלחה אפוא את דיני לשון הרע (בהתבסס על הגנת 'אמת הפרסום'. י.ש), אך דומני כי בהיבט של אתיקה עיתונאית, מערכת "עובדה" לא עמדה בחובת ההגינות".

 ההכרה בכוח הבלתי מידתי שנמצא בידי התקשורת ובכשלונה המחפיר לבקר את עצמה הביאה את המחוקקים לנסות ולהגדיל את הסנקציות על גופי התקשורת. המוטיבציה של המחוקק נובעת מרגשותיו של הציבור, הציבור חש את הדיקטטורה העיתנואית על גופו ומפחד, היום זה סרן ר' מחר זה אני. פסקו של העליון לא רק שחוטא לתפקידו של בית המשפט בנתינת סעד לאזרח מפני מוקדי הכוח שעומדים מעליו ועלולים לפגוע בכבודו וחירותו אלא שהוא מגלה (פעם נוספת) את ניתוקו של בית המשפט העליון מהעם וישיבתו במגדל השן השיפוטי.

כדבריו של השופט צבי טל המובאים למעלה – תפקידה של התקשורת הוא להיות 'שומרת' הדמוקרטיה אך תפקידו של בית המשפט הוא להיות 'משמרת למשמרתי'. בפסק הדין "סרן ר' נגד אילנה דיין" מעל בית המשפט העליון בתפקידו והפקיר את הציבור עליו הוא אמור להגן בידיה של תקשורת דרקונית שלקחה לעצמה את תפקידו של א-להים - "לרומם ולהשפיל, להוריד שאול ולהעלות, להוריש ולהעשיר".[12]

******

ביום שבו פורסם פסק הדין של בית המשפט העליון שמזכה את אילנה דיין שם Ynet, אתר החדשות הגדול בישראל, את הידיעה על כך תחת הכותרת "תרבות ובידור". אחרי זה כל מילה נוספת מיותרת...




[1] פסקה 104 בפסקו. את פסק הדין במלואו ניתן לקרוא בקישור הבא


[2]פסקה  64 בחוות דעתו של השופט ריבלין. את פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון ניתן לקרוא כאן


[3] בדברי התייחסתי רק לגישה האינסטרומנטלית הרואה בחופש הביטוי אמצעי ולא ערך בפני עצמו כיון שכשמדובר בחופש העיתונות זו הגישה המתאימה ביותר. כדברי השופט פוגלמן – " להשקפתי, כאשר מדובר בביטוי מסוג של פרסום עיתונאי "עובדתי" בקשר לעניין ציבורי, התכלית הרלוונטית ביותר של חופש הביטוי היא התכלית האינסטרומנטאלית – כאמצעי להשגת תכליות חברתיות ודמוקרטיות חשובות, וככלי עזר לגילוי האמת" (סעיף 17 בפסק הדין)


[4] (החוק נותן 12 סיבות שמאפשרות את הגנת תום הלב. הסעיף שבו ביקשה דיין להשתמש כדי לעגן את דבריה הוא  - "2) ) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסו" )


[5] כשם התכנית "עובדה", כמו שהדגיש זאת השופט סולברג בפסקו


[6] השופט צ' טל מתוך פס"ד פלוני נ' הכתב. מצוטט בפסקו של סולברג בסעיף 229


[7] ניתוח של הפסק לאור הדברים האלה ניתן לראון במאמרה של תהילה שוורץ אלטשולר בלינק הבא 


[8] [ראה לדוג' סעיפים 228-234 בפסק הדין]


[9]  [סעיף 235 "כאמור, שיקולי ההרתעה והחינוך תעודתם איננה הנתבעות בלבד כי אם קהל המעוולים הפוטנציאליים כולו. אין מנוס מלהביא בחשבון גם את מידת יכולתם של אמצעי התקשורת לרסן את עצמם, לקיים מערכת של בקרה עצמית עובר לפירסום, וביקורת עצמית לאחריו"]


[10] ראה הערה 1


[11] (בהתבסס על סעיף "חובת פרסום" לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק)


[12]  [סעיף 228 בפסקו של סולברג]


 

 

בית המדרש