ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פורים והברבור השחור

ע"י: ינון לוינברג

"פורים הוא חג עמוק שבו אנו גם שמחים על הווה וגם חוששים מפני העתיד. אין לנו ביטחון שמצבנו הטוב ימשיך לעד, אך זה לא מונע מאיתנו להודות על הטוב הנוכחי" ינון לוינברג מציף תובנות קיומיות לכבוד החג

"לפני הגילוי של אוסטרליה, אנשים בעולם הישן היו משוכנעים שכל הברבורים הם לבנים. אמונה זו התערערה ע"י תצפית אחת בסוף המאה ה-17. תצפית הברבור השחור הראשון כנראה הייתה הפתעה מעניינת לכמה וכמה צפרים, אך זהו אינו החלק המשמעותי ביותר בסיפורנו. סיפור זה מדגים ומתאר את המגבלה החמורה שלנו בלמידה מתצפיות או חוויות, ואת חוסר היציבות של הידע שלנו. תצפית אחת מספיקה כדי לסתור אמירה כללית הנובעת מאלפי שנים של תצפיות במיליוני ברבורים לבנים. כל מה שצריך זה ברבור שחור אחד.

למרות שגילויו של הברבור השחור קרה לפני יותר מ300 שנה ע"י חוקר הולנדי, רק לאחרונה רעיון זה הפך להיות תיאוריה בפני עצמה. המתמחה בתורת האקראיות, נסים טאלב, הוא מפתח "תיאוריית הברבור השחור", אשר קובעת שיש אירועים שלכאורה לא היו ניתנים לצפייה מראש. התצפיות והתחזיות שלנו לגבי העתיד, קובע טאלב, מושתתות על המסקנות שלנו מאירועי העבר. לכן תמיד יכול להופיע אירוע יוצא דופן, אירוע שהוא בלתי אפשרי לפי התחזיות, ואכן ההיסטוריה קבעה שבפועל אירועים כאלו קרו וכנראה שהם עוד יקרו. ברבורים שחורים, או אירועים בלתי צפויים, באים בהפתעה מכיוון שאנו בטוחים כל כך בתחזיות שלנו, למרות שאין לנו ערבות לכך שיש בידנו את כל הנתונים הנצרכים להבנה נכונה של המציאות. עצם העובדה שעד עכשיו ראינו רק ברבורים לבנים אינה אומרת שבעתיד יהיו רק ברבורים לבנים. עלינו להיות ערוכים, אומר טאלב, לאירועים יוצאי דופן ובעלי השפעה עצומה, שיפתיעו אותנו ויתגלו כאמת.

מגילת אסתר היא סיפור שמדגים בצורה חדה את רעיון הברבור השחור. אפשר לראות עקרון זה בדיון אודות מצוות קריאת מגילה:                     

ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: "א-להי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". (תהלים כ"ב, ג) [...] אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: "למען יזמרך כבוד ולא ידם ה' א-להי לעולם אודך". (תהלים ל, י"ג)

(מגילה ד.)

רבי חלבו בשם עולא מביא פסוק ממזמור ל בתהלים, "מזמור שיר חנוכת הבית", המתאר אדם חולה שמתרפא. לדעת עולא קריאת המגילה היא שיר הלל, שיר של הכרת טובה. המגילה, לפי עולא, היא שיר שבח שבו אנו מודים לריבונו של עולם שגאל אותנו מהשמדה טוטאלית. ההודיה חיה את ההווה כאשר היא אינה בוחנת אם המצב הנוכחי ימשך לאורך זמן או לא. גם האדם החולה שהבריא יודע שיש סיכוי שהוא יחלה שוב, אולם אין זה מונע ממנו להודות לה' על ההווה. גם אנחנו מודים לה' על ההצלה בפורים בלי לעסוק בחשבונות על העתיד. קריאת המגילה מבטאת את הכרת הטובה על היחלצות מברבור שחור שבא באופן פתאומי, בלי לחשוב על ברבורים שחורים נוספים שיכולים להפתיע אותנו בעתיד. 

לעומת זאת רבי יהושע בן לוי מביא פסוק מזמור כ"ב, "א-לי א-לי למה עזבתני", המתאר אדם הנמצא במצוקה ומתחנן לריבונו של עולם להצלה. לפי ר' יהושע בן לוי המגילה מתארת את אפסיותו של האדם הטובע בים של מצוקות, האדם הניצב מול גזירת המלך שלא ניתן להשיבה. פורים מתאר לנו כיצד ברבור שחור יכול לשנות ולהרוס בהפתעה גמורה את כל סדר היום, ולגרום לנו לפקפק ביכולתנו לחזות את העתיד שנראה לנו כל כך שלו. חוסר היציבות של החיים, ההופעה הבלתי פוסקת של ברבורים שחורים, מחייבת תפילה מתמדת. קורא המגילה מבין שעתידו אינו ידוע: אם קרה אירוע חריג ומפתיע בעבר, כנראה שאני עוד אופתע בעתיד. לכן יש צורך בפניה מתמדת לה' המושיע מהלא נודע ההפכפך.       

רעיון המגילה ופורים רחב דיו כדי להכיל את שתי האמירות. מצד אחד אנו שמחים ומשבחים את ה' על כך שגאל אותנו מן המיצר, ומצד שני אנו יודעים שאין הביטחון שלנו קבוע, ולכן אנו נושאים תפילה תמידית הקוראת לגאולה. בקריאה ראשונה במגילה אנו חוגגים את נס ההצלה של היהודים מהשמדה. אותם יהודים שהיו בסכנת הכחדה בתחילת המגילה, חוגגים בסופה בששון ובשמחה, כאשר ברקע גויים מתגיירים מפחד היהודים.

"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".

 (אסתר, ח, י"ז)

בקריאה שנייה המגילה היא ספר שלם של ברבורים שחורים, אירועים לא רציונאליים לחלוטין. המלך שבתחילה המגילה מקשיב לשרו ומוציא להורג את מלכתו הצעירה, הוא אותו מלך שמקשיב למלכתו הצעירה והורג את שרו. היהודים שישבו ונהנו ממשתה המלך כשווים בין שווים, מוצאים את עצמם תוך זמן קצר כעם נרדף. מרדכי שנמצא בחרדה מתמדת אודות אסתר ועמו, נמצא רכוב על סוס כאות כבוד מהמלך. נשאלת השאלה: מי הבטיח שאותו מלך שבשינוי קל של מצב רוח מחליט להרוג מלכה או עם שלם לא ישנה את דעתו על מרדכי ואסתר? איזו ערובה יש לנו שמצב זה יישאר, ושאותו עם שחוגג עכשיו לא ימצא את עצמו עוד פעם בסכנת הכחדה?

מגילת אסתר מלאה בברבורים שחורים, אותם אירועים שאי אפשר לצפות אותם - אך הם קיימים. אנו מודעים לעובדה שאם ברבורים שחורים קרו בעבר, כנראה שהם יפתיעו אותנו בעתיד. מי שחי בתפיסה זו ולא מוכן שתפיסת עולמו תעוצב רק לפי אירועי העבר, יציין את פורים בצורה המורכבת משני הפנים:

מצד אחד אנו שמחים על ההצלה מפני הגזרה כאשר פינו מלא שבח והודיה. "ה' א-להי לעולם אודך". אנו חוגגים את הניצחון - הייתה גזרה והיא התבטלה, הצלחנו להתגבר על הברבור השחור. מצד שני אנו ערוכים להופעת ברבורים שחורים נוספים. העתיד אינו יציב, והוא מלא בתרחישים שאנו לא יכולים לצפות אותם. לכן פינו גם מלא בקשה מלפני הא-ל שימשיך לשמור עלינו מכיוון שאנו יודעים שמצבנו הטוב הפכפך.

פורים הוא חג עמוק שבו אנו גם שמחים על הווה וגם חוששים מפני העתיד. אין לנו ביטחון שמצבנו הטוב ימשיך לעד, אך זה לא מונע מאיתנו להודות על הטוב הנוכחי. הכרת הטוב על ההווה מתבטאת בתפילת שבח, ואילו החשש מפני ברבורים שחורים נוספים מתבטא בתפילת בקשה. את הרעיון הזה אפשר למצוא גם בקריאת ההלל. בהלל אנו שרים את שירת הניצחון של עם ישראל על מצרים, "בצאת ישראל ממצרים". מנגד, לאחר זמן מועט, אנו פונים אל ה' בתחינה "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". כל ניצחון, מלמדת אותנו המגילה, הוא ניצחון זמני, ועלינו להיות ערוכים לכך שהרוחות ישתנו. עלינו להיות ערוכים לברבורים שחורים הבאים בהפתעה, ולהוסיף לתפילת השבח גם בקשה

 

 

בית המדרש