ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

‫צלם אלוהים והשב"ח שהושלך

ע"י: אריאל הורוביץ

"הסיפור הזה מזעזע, טורד מנוחה, מבעית. הוא מספר על אדישות, על אחריתו המרה של זה שהתמזל מזלו הרע להיות האחר, השונה. מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה, הוא לא חדל מלטלטל אותי. שוב ושוב אני מעלה בדמיוני את הנסיעה בניידת, את האדם שהופקר למותו, את הרגעים האחרונים של חייו. אני נזכר, ומתבייש" אריאל הורוביץ מצביע על כשלים מוסריים שהגענו אליהם מבלי משים.

הסיפור הזה מזעזע, טורד מנוחה, מבעית. הוא מספר על אדישות, על גורלו אחריתו המרה של זה שהתמזל מזלו הרע להיות האחר, השונה. מאז שקראתי אותו בפעם הראשונה, הוא לא חדל מלטלטל אותי. שוב ושוב אני מעלה בדמיוני את הנסיעה בניידת, את האדם שהופקר למותו, את הרגעים האחרונים של חייו. אני נזכר, ומתבייש.

הסיפור הזה הוא סיפורו של עומר אבו ג'ריבאן, גבר בן 35 מעזה, שוהה בלתי חוקי בישראל. לפני כארבע שנים הוא יצא מביתו ברפיח, הסתנן אל גבולות המדינה ועשה את דרכו לרמאללה. הוא גנב רכב, ובמהלך הנסיעה נקלע לתאונת דרכים ונפצע. עומר הובהל לבית החולים שיבא, קיבל טיפול ראשוני, אך לאחר כמה שעות הועבר לחקירת משטרה. כשקטטר מחובר לגופו, והוא לובש חיתול וחלוק של בית חולים, נלקח עומר מתחנת משטרה אחת לשנייה. כל הניסיונות לזהות אותו כשלו, והשוטרים החליטו להיפטר ממנו. קצת לפני השעה שלוש בבוקר, ליד כביש 45, בין מחנה עופר למחסום עטרות, הושלך עומר מן הניידת, זאת על אף מצבו הרפואי החמור והעובדה שנזקק לטיפול רפואי צמוד ולשיקום (אני יודע זאת על בשרי: עומר שבר, בין היתר, את עצם הבריח, דבר שעבורו נזקקתי אני לניתוח ולהחלמה של כחודש, עם פיזיותרפיה). עם הקטטר, החיתול והחלוק, נשאר עומר לבדו בצדי הכביש, כשלא נותר לו אלא לחכות למותו. כעבור יומיים נמצאה גופתו. הוא מת מהתייבשות.

מה יש בסיפור הזה? אני יכול, קודם כל, לשער מה אני מאמין שאין בו: אכזריות. אין כאן מקרה של שלושה שוטרים רשעים שטיכסו עצה כיצד להיפטר מן הערבי. לא, אכזריות אין כאן, אך אדישות – יש ויש. זלזול בחיי אדם – יש. חוסר הערכה של החיים. ליקוי בהבנה בסיסית של ערכו של האדם וצלם אלוהים שבו.  

בעקבות סיפורו המזעזע של עומר, שפורסם בהרחבה ב"הארץ" לפני כשבועיים, ובעקבות גילויי הגזענות שנשמעו לאחרונה עם מותם של ילדים ערבים בהתהפכות אוטובוס, התחלתי לנסות ולאתר את הקרקע שעליה צומחת תגובה דתית גזענית. נקודת המוצא שלי היא שהאדם, מטבעו, מתקשה להכיל את ה"אחר" – ויהא זה בן עם אחר, לאום אחר או עדה אחרת. מעצם היותנו בני אדם, יש בנו רתיעה אינסטינקטיבית ממישהו שהוא שונה מאיתנו. אך מה קורה כשהרתיעה הטבעית מהאחר מקבלת תוקף תיאולוגי, דתי, אמוני?

ההצדקה הדתית לרתיעה מן האחר נתלית, על פי רוב, במשפטים כמו "אתה בחרתנו מכל העמים" או במושג המעומעם "עם סגולה". בתפיסות מהותניות מבית מדרשם של ריה"ל והרב קוק גלום, לכאורה, פוטנציאל לתפיסת עולם גזענית. דתיים רבים מאמינים כי ביהודי קיימות תכונות המציבות אותו בדרגה נעלה יותר מדרגתו של הלא-יהודי, וכך מוצאים להם הצדקה, חותמת כשרות, להתניות פסיכולוגיות וליצרים קמאיים. חשוב להבהיר: תפיסת עולם המאמינה בסגולת עם ישראל איננה מובילה בהכרח לגילויים של גזענות ושוביניזם לאומי. אני מכיר אנשים רבים שמאמינים בתפיסת העולם של ריה"ל והרב קוק ביחס לגויים, אך לצד זאת מכירים בערכו הייחודי של כל אדם ומקפידים בכבודו; ישנם גם כאלה המפרשים את הסגולה כייעוד, כאחריות שמוטלת על עם ישראל. תפיסת סגולה מהותנית לא גוררת עמה בהכרח התנשאות וגזענות; אך ללא חינוך, כ"תשובת משקל", לערכים של שוויון וצלם אלוהים, או לפחות ל'להיות בן אדם', נחשפת ערוותה של התפיסה הסגולית, המצטרפת, כאש לנעורת, לשנאה הקדמונית – שנאת האחר.  

וּלְמה, באמת, חינכו אותנו? אני משחזר בראשי את האמירות ששמעתי בישיבה התיכונית. אני זוכר שיחות על עמונה ועל גוש קטיף; שיחה שנתית לזכר הרב צבי יהודה, הרבה צניעות ושמירת העיניים; וכן, אני נזכר, היו גם דיבורים רבים על התפקיד של עם ישראל, ועל שעת הגאולה. במסע לפולין דיברו איתנו על נצח ישראל, ועל כך שהנאצים רצו להשמיד את עם ישראל דווקא בגלל הייחוד שלו (שכחו, משום מה, את העובדה שהנאצים רצחו עוד עשרות מיליוני לא-יהודים; הומוסקסואלים וצוענים, למשל). לא אשכח איך גיליתי, בשנות התיכון, שאחד מן התיכונים החילונים הוותיקים בירושלים חרת על דגלו את הסיסמה "כל בני האדם נולדו שווים בערכם ובזכויותיהם". באותם ימים חשבתי שזהו ערך חילוני; שאדם דתי לא יכול לאמץ סיסמה כזו.

רק בהמשך מצאתי שיח כזה בגיליונות של "מימד", בספרו של הרב עמיטל ולאחר מכן בספר של הרב שרלו, "בצלמו"; לא מצאתי מסרים כאלה בספרים הקלאסיים של הציונות הדתית, וגם אם הם היו שם, הם לא זכו להבלטה. בתורת הרב קוק הודגשו באוזנינו המשפטים על סגולת עם ישראל ועל הארץ שאיננה "קניין חיצוני לאומה", אך רק אני, לבדי, מצאתי בכיתה י"א את המשפט על "אהבת כל העמים כולם". תפיסת עולמם של רוב רבני הציונות הדתית, עד היום, לא כוללת בתוכה יסודות המדגישים את הבריאה בצלם אלוהים ואת השוויון בין בני האדם. נכון, יש תגובות 'מקומיות' על פעולות תג מחיר, מחתרות יהודיות וטבח במערת המכפלה, אך הדברים לעולם לא יהיו חלק מן המשנה האמונית הסדורה. כך גדל הנוער הציוני-דתי: בתודעה שמושגים מושמצים כמו 'זכויות אדם' ו'צלם אלוהים' הם המצאה של האיחוד האירופי.

וכך המשיך פס הייצור הציוני-דתי לפעול, והוא פועל עד היום. כך, למשל, לפני שנתיים פגשתי במחנה סיירים בחור שקול ורציני מישיבה גבוהה, שהופקד על "צוות בית המדרש" של המחנה. הוא סיפר לי אז בשיא הרצינות על התחביב שלו להתנגש בכמרים שהולכים ברחוב, וכך לקיים מצוות ביזוי עבודה זרה (לא עזרו כל הציטוטים ששלפתי לו מן המאירי ומפוסקי זמננו). כך, בישיבה התיכונית שבה למדתי, מחו כמה תלמידים – שהשתייכו, כמה אירוני, דווקא ל"כיתה התורנית" – כלפי מנקה ערבי שעבד בישיבה; איש, כמובן, לא העיר לאותם תלמידים על התנהגותם. ההצדקה ה'דתית' ושתיקת הרבנים פועלות יחדיו, וכך גדל דור נאמן לתורתו, לעמו ולארצו.

השוטרים שנפטרו מעומר השב"ח לא היו אנשים רשעים; ספק אם הם היו גזענים. כל מה שהם רצו, בשלוש בבוקר, הוא להיפטר מן הערבי הטורדני ולחזור למיטה. אך אם אדם יהודי היה יושב בניידת הזו, אני מתקשה להאמין שהפרשה הייתה מסתיימת באותו אופן. היצור הזה שישב בניידת היה חולה, מסכן, אבל גם ערבי, וערבים, בתפיסה הישראלית הפרימיטיבית ביותר שלנו, שווים פחות. ערבים שווים פחות; תאילנדים שווים פחות; סודנים שווים פחות. הם מלוכלכים, גנבים, שקרנים, זה חלק מהטבע שלהם, לשקר, לגנוב, להיות מלוכלכים. גם האנשים המהוגנים ביותר יודו בכך, בחדרי חדרים.

מקרים כמו זה של עומר ימשיכו לזעזע. הפייסבוק ימשיך להיטנף באמירות גזעניות. מחנכים ימשיכו לחנך ל"עם סגולה" מבלי להתחשב בהשלכות של הדברים שלהם; רבנים ימשיכו לנאום על המלחמה בעמלק המודרני, מבלי להבין כי דבריהם נופלים על אוזניים זדוניות; הורים ימשיכו לחנך את ילדיהם לא לתת שקל לקבצן הערבי. אין הרבה דרכים להתגבר על הרתיעה הטבעית שלנו מן האחר, אך אפשר גם אפשר לטפל בפרשנות המעוותת של המקורות ובסולם הערכים השגוי שהציבה הציונות הדתית. הטיפול הזה ייעשה על ידי הצבת אלטרנטיבה, והשמעה עקבית של קול שהוא, כך אני מאמין, קולה האותנטי של התורה. חינוך מעל במות התקשורת הדתית, בסניפי בני עקיבא ובישיבות התיכוניות הוא זה שיעצב את פני הדור הבא. ימים יגידו האם המשימה צלחה, והדור שאחרינו יזכה לחינוך אחר, סובלני יותר, בריא יותר ויהודי יותר.

 

 

בית המדרש