ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסכם השלום בין שמחת פורים הקלילה לשמחת הכובד ראש

ע"י: אביתר וייס

בילדותו, נזכר אביתר, היה חג פורים עם הרבה שמחה שטותית הומור, צחוק ושכרות. כשהגיע לישיבה החג הפך עורו ונהיה לחג של חיפוש העומק שבשכרות, חיפוש הגילוי הפנימי והכל בכובד ראש. מתוך עיון בדברי הרב קוק והרב סולובייצ´יק הוא מנסה לפשר בין השניים.

פורים בילדותי זכור לי בתור משהו מאוד ססגוני, שמח ותוסס. חג של תחפושות, צביעת שיער, אקדחי קפצונים, "שומים", נפצים. חג מאוד שמח; שמחה שטותית אפילו. כשעליתי לישיבה התיכונית החלו דיבורים רציניים על פורים: “הסוד הפנימי”, “היין כמגלה”, “מסכות פנימיות”, דיונים האם להשתכר ואם כן באיזו אווירה. זכור לי גם השוני הגדול בין הפורים של הישיבה התיכונית לבין הפורים של הילדות, וכך גם הביקורת הגדולה של חבריי על הפורים שזכור לי מהילדות. ואווירת השמחה הייתה הרבה יותר של שמחה-רצינית. לכן החג עצמו היה הרבה יותר רציני והמסיבה הייתה רווית שיכורים ושמחה-עצובה, והתופעה של אנשים בוכים במשתה לא הייתה נדירה. 

רציתי לנסות אולי לראות באור חיובי את השמחה שזכורה לי בילדותי, ואולי אפילו להראות מהי השמחה הראויה שתהיה בפורים לטעמי, כמו שאני רואה אותה אצל הרב סולוביצ'יק.

בתחילה הרב מחלק בין שני סוגי שמחה, שמחת יום טוב הרגילה והשמחה בפורים. כשהרב סולובייצ'יק מדבר על השמחה של יום טוב, הוא כותב עליה כך: "שמחה של אמת היא חוויה פנימית, אין לה ולהתנהגותו החיצונית של האדם ולא כלום. השמחה אינה מתבטאת בשירה או ריקודים... השמחה היא אכן חוויה שקטה ומהורהרת...".[1] בנוסף לכך השמחה של יום טוב מבוטאת בכך שיום טוב צריך להיות מחולק לשניים: חצי לאדם וחצי לה' ("חציו לה' וחציו לכם", פסחים סח ע"ב). לסיכום, שמחת יום טוב היא שמחה בפני ה': "את השמחה, אליבא דהלכה, ניתן לחוות רק כאשר האדם מצוי בנוכחות הא-להים. בכל פעם שבו אומרת התורה ושמחת היא מסייגת ואומרת 'לפני ה' א-להיך'...".[2] על כן היא צריכה להיות רצינית, בכובד ראש ובתחושה של שלוות נפש.

שמחה זו איננה תואמת את השמחה שהרב מתאר כשמחת פורים: "רואים אנו כי פורים לא היה יום של שמחה, אלא יום של שעשועים ושל קלות דעת, של צחוק מתוך טוב לב ושל עליצות בלתי מוגבלת..."[3]. עד כאן תיאורם של שני סוגי השמחה אצל הגרי"ד, שמחת יום טוב ושמחת פורים. האם הרב גם מסכים עם תיאורו ואומר שזוהי השמחה שצריכה שתהיה בפורים? נראה שכן, כי הרב כותב ש"אמת היהודים הצליחו לגבור על המן. נס התרחש; היהודים ניצלו. צריכים אנו, כמובן לחגוג את הנס. אבל אין בכך שום ערובה, שום ביטחון. על כן לא שילבו חז"ל בפורים את רעיון השמחה כפי שהתורה מציעה אותו לגבי שלושת הרגלים. במקום זה הנהיגו מושג אחר של שמחה – עליצות ושעשוע – שהיא "העמדת פנים" יותר מאשר תחושה כנה...".[4]

כפי שאנו רואים, השמחה שתיארתי בפתיחה היא היא השמחה הראויה בפורים! שמחה של עליצות פנים, שמחה מזויפת, לא כזאת של כובד ראש, של רצינות. השמחה בפורים שונה מהשמחה הנדרשת בשלושת הרגלים, על כן בשלושת הרגלים אין דרישה להשתכר ואילו בפורים יש דרישה כזו. בפורים המושג שמחה הפך להיות עליצות ושמחה, אפילו איננה שמחה אמתית. השמחה הנדרשת ביום טוב כבדה מדי בשביל האיש השיכור. השמחה האמתית היא השמחה לפני ה', אך בפורים הדרישה הזו לא קיימת!

כשקראתי דברים אלו לראשונה, הדבר התנגש עם תפיסות כגון זו שמבוטאת בדבריו של הרב קוק: "ונראה שחיוב השכרות בפורים כדחז"ל (שם ז ב) חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', ג"כ מכוון לזה, שעיקר איסור השכרות הוא, מפני שבהסתלק הדרכת כח השכל יש לחוש לפנית רצונו של אדם לרע ותועבה ח"ו, אבל בפורים נשפע על כל ישראל שפע רצון של קבלת התורה, ובו ביום מאיר על כל איש מישראל המחזיק בתורת ה' אור רצון אמתי לבחור בתורה ובדרכי', על כן מראים שאפילו בשכרותו אינו סר מדרך ה', מפני שפנימיות רצונו הוא פונה לטוב, ובקרבת א-להים אך טוב לישראל. "שתי בה' א-להים מחסי לספר כל מלאכותיך (תהילים עג כח)...". [5]

התפיסה של הרב קוק מציגה את היין ואת פורים באור אחר, באור של השתכרות לכתחילה, בה אמור האדם להראות שהוא עובד את ה'. תפיסות כאלה, מי יותר ומי פחות, מציגות את השמחה של פורים בצורה מאוד חיובית, ואילו אצל הרב סולוביצ'יק השמחה מתוארת בתור שמחה לשם השעשוע, שמחה מזויפת. לכן שמעתי מספר אנשים שלא מרוצים מהמאמר הזה, ומהיחס שלו אל השמחה שצריך שתהיה בפורים. בעיניי הרב סולוביצ'יק מחזיר את הפרופורציות הנכונות שצריך להתייחס בהן  אל פורים ואל השמחה שצריכה לנהוג בפורים, שמחה של קלות ראש ושטותית לא לשם משהו אלא לשם הצחוק; להשתכר לשם השכרות ולא אל עבר סוד שאמורים לגלות, כפי שהרב קוק מתאר "נכנס יין יצא סוד (עירובין סה א), ומאוד אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו...".[6]

זוהי בעיניי השמחה של פורים – תחפושות, הלצות ומעט בדיחות הדעת. לכן צריך להיזהר שלא להשתכר יתר על המידה, ועל כן מצוטט אצל הרב סולוביצ'יק[7] בעל "חיי אדם": "לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול. ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצווה מן המצוות, בנטילת ידים וברכה וברכת המזון, או שלא יתפלל מנחה או מעריב, או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמיים".





[1] על התשועות עמוד 100.


[2] שם עמ' 103.


[3] שם עמ' 103.


[4] שם עמ' 109.


[5] עולת ראיה ח"א ע' תמ"א.


[6] אגרת הפורים


[7] עמ' 99


 

 

 

בית המדרש